הוליווד לא מאירה פנים לשחקניות שמגיעות לגיל מתקדם. בעוד שהגברים על המסך נהנים מחיי מדף ארוכים, הנשים נוטות לרוב לגלות שככל שהן מתקרבות לגיל 40, זרם התפקידים לכיוונן הולך ומתאייד.
אבל הכלל הזה לא תקף לגבי ג'וליאן מור. בשעה שרבות מהשחקניות בנות גילה נדחקות לתפקידי שוליים (במקרה הטוב), או מתפוגגות כליל מהנוף (במקרה הפחות נחמד), הכוכבת הג'ינג'ית בת ה־59 ממשיכה לשגשג ולפרוח. את הלוק המתוחכם שלה אפשר לפגוש בסרטים מכל הגדלים והסוגים: קומדיות אינדי צנועות, סרטי ארט האוס גבוהי מצח, ואפילו שוברי קופות ענקיים דוגמת סדרת "משחקי הרעב".
עכשיו היא מסמנת לעצמה שיא יצירתי נוסף: בסרט החדש "גלוריה בל" היא מגלמת גרושה בודדה וביישנית בעשור השישי לחייה, שמחפשת אהבה על רחבת הריקודים. בשונה מהתפקידים הדעתניים והמפולפלים שאפיינו אותה לאורך השנים, הפעם היא מגלמת דמות עדינה, פגיעה ואנושית מאוד.
בתעשייה רוויית האגו, שבה כוכבת במעמדה עשויה לסבול מ"מקדם דיווה" גבוה, מור היא פרח יוצא דופן. מספיקות רק דקות ספורות במפגש פנים אל פנים איתה כדי לגלות שג'וליאן האמיתית רחוקה שנות אור מהדמות הפגומה, הסוערת וחסרת המורא שהתרגלנו לראות ממנה על המסך.
* * *
היא עדיין יפהפייה, אלגנטית וזוהרת (מור מתהדרת במראה טבעי וידועה כמתנגדת חריפה לניתוחים פלסטיים ולהזרקות בוטוקס), אך את הדרמות הגדולות ואת התמוטטויות העצבים היא שומרת, לדבריה, לרגעים שבהם ניצבת מולה מצלמה.
במהלך השיחה איתה, במפגש עיתונאים לקידום הסרט החדש, היא מרבה לחייך ולצחקק, תוך שהיא משתדלת לספק את סקרנותם הבלתי נדלית של עיתונאי הבידור המעריצים, שיושבים סביבה בפה פעור ושותים בצמא את דבריה.
אך למרות האווירה הידידותית והטון החברי, הגבולות שהיא מציבה ברורים: מור מדברת רק על מה שהיא רוצה לדבר עליו, ובכל פעם שהשיחה מאיימת להתקרב למחוזות אישיים מדי - היא מתחמקת בחינניות מרשימה. רוצים צהוב? לא אצל האדמונית הזאת.
"תאמינו לי, החיים שלי רגילים ומשעממים", היא אומרת שוב ושוב לאורך הפגישה, אבל איש מהנוכחים בחדר לא קונה את זה.
"גלוריה בל" הוא רימייק ל"גלוריה", סרט צ'יליאני מהולל מ־2013 שכתב וביים סבסטיאן לליו. מור, שצפתה בסרט המקורי, החליטה מייד שהיא רוצה לעבוד עם לליו ויזמה מפגש עימו בפריז. מאז הספיק לליו להפוך לאחד השמות החמים והעסוקים בקולנוע האמנותי העולמי, ובשנה שעברה אף עשה היסטוריה כשזכה באוסקר על סרטו "אישה פנטסטית", שעסק בגיבורה טרנסג'נדרית. "גלוריה בל" הוא סרטו השני באנגלית, אחרי הדרמה החרדית הלסבית "שאהבה נפשי" מהשנה שעברה.
ב"גלוריה בל" (עם ג'ון טורטורו). "זה חריג לראות סרט על דמות כל כך רגילה ולא דרמטית"
"סבסטיאן הוא ללא ספק קולנוען יוצא דופן", מחמיאה מור. "הוא הומניסט אדיר, ובסרטים שלו רואים שהוא מתעניין מאוד במצב האנושי. מאוד חריג לראות סרט על דמות כל כך רגילה ולא דרמטית, ומאוד נדיר בימינו למצוא יצירה שחוקרת את חייה האינטימיים של אישה.
"בכל סרט אחר גלוריה היתה דמות משנה, ולמעשה, גם בסרט הזה היא לפעמים דמות כזאת. אבל גם בסצנות הפשוטות סבסטיאן מתמקד בה, ואנחנו רואים הכל דרך העיניים שלה. בעיניי זה מרתק, כי כולנו בעצם מככבים בסיפור של החיים שלנו".
את מופיעה, למעשה, בכל דקה ודקה של הסרט. זאת עבודת משחק תובענית יותר מבדרך כלל?
"לא ממש. באופן מוזר, ככל שיש לך יותר זמן על המסך, כך קל לך יותר כשחקנית. הדבר הקשה ביותר לשחקנית הוא להותיר חותם דווקא כשאת מקבלת רק חצי יום צילומים וסצנה אחת. זה יכול להרוג אותך".
ובכל זאת, את עושה הפעם משהו אחר. הדמות שלך הרבה יותר ביישנית, פגיעה ועדינה מהדמויות המוחצנות והגדולות מהחיים שהפכו למזוהות איתך.
"בשבילי היה מעניין ומאתגר מאוד להיות מישהי שפשוט 'מתנהגת'. ביום הראשון לצילומים, למשל, הייתי צריכה לחצות חדר ולכבות את האור. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, 'וואו! זה הולך להיות קשה!' כי איך את יכולה לדעת שמה שהבאת בסצנה מספיק טוב? כשחזרתי הביתה בסוף אותו יום לא ידעתי אם עשיתי משהו בכלל, אם הצלחתי לקחת את הדמות לאן שהיא היתה צריכה להגיע. אז מהבחינה הזאת זה בהחלט היה שונה".
לצד סצנות שבהן מור נדרשת לבצע דברים טריוויאליים ומינוריים, כמו לכבות אור בחדר או לשכב על הרצפה ולעשן ג'וינט, הדמות חובבת הדיסקו שאותה היא מגלמת מבלה לא מעט זמן גם על רחבת הריקודים, שם היא מפזזת בעיקר לבדה, וגם ברכב, שם היא שרה לעצמה עם הרדיו בקולי קולות. גם הסצנות האלה, מתברר, היו אתגר לא פשוט מבחינת מור - בעיקר מפני שהבמאי לליו, שהיה מעוניין לסחוט ממנה הופעה טבעית ככל האפשר, לא עשה לה הנחות בחיפוש אחרי הטייק המושלם.
"כמי שמגיעה מעולם הקולנוע העצמאי, אני רגילה לעבוד מהר מאוד", היא מספרת. "עם דיוויד קרוננברג, למשל, יש לך לפעמים טייק אחד, וזהו, ואת אומרת 'מה? סיימנו? איך זה יכול להיות?' אבל עם סבסטיאן זה בדיוק ההפך. הוא מעוניין בהופעה, בהתנהגות.
"בסצנות הריקוד והשירה הוא רצה שאגיע למקום של חוסר מודעות עצמית, שאלך לאיבוד בתוך הדמות. בהתחלה זה גרם לי חוסר נוחות, כי כשגלוריה רוקדת, היא למעשה מתחברת לעצמה, וקשה מאוד להגיע למקומות האלה, לדברים שכל אחד מאיתנו עושה במקלחת או באוטו, כשאנחנו יודעים שאיש לא מסתכל עלינו. בוא נגיד שזה לא פשוט ללכת לאיבוד בתוך עצמך כשיש לך צוות צילום שלם מול הפרצוף".
אחד הדברים היפים בסרט הוא הדרך שבה השירים שגלוריה שרה לעצמה במכונית מתכתבים באופן ישיר עם המסע שלה. היתה לך השפעה על הרכבת הפלייליסט של הסרט?
"כן, בחרנו את השירים ביחד. אמנם מדובר בשירים פופולריים, אבל סבסטיאן חזר ואמר: 'השירים האלה הם לא גילטי פלז'ר עבור גלוריה, הם פשוט פלז'ר'. כלומר, אין כאן ממד של אירוניה. גלוריה פשוט אוהבת את השירים האלה".
* * *
מור נולדה ב־3 בדצמבר 1960 בבסיס צבאי בצפון קרוליינה. אביה היה איש צבא מעוטר שהרבה לנדוד בין בסיסים עם משפחתו, ואמה היתה פסיכולוגית ועובדת סוציאלית. בחיידק המשחק נדבקה מור כשהיתה תיכוניסטית בפרנקפורט, ואחרי שסיימה תואר בתיאטרון באוניברסיטת בוסטון, החליטה לעבור לניו יורק כדי לרדוף אחר החלום.
היא התפרנסה כמלצרית, ואחרי אינספור אודישנים השתחלה לאופרת הסבון "As the World Turns", שם גילמה שתי אחיות - אחת טובה והאחרת מרשעת. אחרי ארבע עונות בסדרה הנחותה (ופרס אמי אחד), מצאה עצמה על הבמה בגרסה מאולתרת של המחזה "הדוד וניה" של צ'כוב. המחזה, שגם הפך לסרט קולנוע בשם "וניה ברחוב 42", בבימויו של לואי מאל, שימש כרטיס ביקור מושלם עבורה, וב־1993, אחרי כמה תפקידי משנה בסרטים כמו "היד שמנענעת את העריסה", "הנמלט" ו"בני וג'ון", זכתה לפריצה הגדולה שלה כשלוהקה לתפקיד קטן אך בלתי נשכח ביצירת המופת "תמונות קצרות" של הבמאי האגדי רוברט אלטמן.
ב־2013, מקבלת כוכב על שמה בשדרת הכוכבים בלוס אנג'לס. "גילמתי הרבה דמויות שלא אהבתי" // צילום: אי.אף.פי
משם החלה מור בשוונג די מדהים, שכלל תפקידים מגוונים, מאתגרים ולרוב גם אמוציונליים מאוד. בין השאר, היה אפשר למצוא אותה ב־"Safe" (1995) של טוד היינס, ב"לילות בוגי" (1997) וב"מגנוליה" (1999) של פול תומאס אנדרסון, ב"ביג לבובסקי" (1998) של האחים כהן, ועוד - ועד מהרה היא מותגה כשחקנית אמיצה שמרבה לחשוף את נפשה (וגם את גופה) בפני המצלמה; תופעת טבע מרתקת ובלתי צפויה שלא חוששת להתפרק ו"לאבד את זה" מול הצופים (חפשו ביוטיוב את "Julianne Moore Loves to Cry" - סרטון שמאגד שלל סצנות בכי של מור, שנלקחו מ־20 סרטים שבהם השתתפה - ותבינו את העוצמה).
בד בבד, מור גם לא נמנעה מהשתתפות בשוברי קופות גדולים דוגמת "פארק היורה 2" (1997), בסרטי פעולה דוגמת "מתנקשים" (1995) ובקומדיות רומנטיות דוגמת "חוקי המשיכה" (2004).
את המועמדות הראשונה שלה לאוסקר קיבלה על תפקידה ככוכבת פורנו ותיקה ב"לילות בוגי", ומועמדויות נוספות הגיעו עבור עבודתה המרשימה ב"סוף הרומן" (1999), וב"השעות" וב"הרחק מגן עדן" (שניהם מ־2002), שם הפליאה לגלם שתי גרסאות אולטימטיביות של "עקרת הבית הנואשת". ב־2015, כשכיכבה ב"עדיין אליס", דרמה כואבת וכנה שבה כיכבה כפרופסורית לבלשנות המתמודדת עם אלצהיימר, הצליחה לגבור על יריבותיה ולזכות סוף־סוף בפסלון הנכסף (באופן אירוני, דווקא על הופעתה המופתית והמטלטלת ב"מגנוליה", שכוללת את אחד המונולוגים הנשיים הגדולים בתולדות הקולנוע, היא לא זכתה כלל במועמדות).
* * *
כיום היא מתגוררת בניו יורק עם בעלה השני, הבמאי בארט פרוינדליך, ושני ילדיהם, כלב (22) וליב (17). כדי לתאר את היחס בין חיי המשפחה שלה לבין עבודתה כשחקנית, היא נעזרת בראיון באמרתו של הסופר הצרפתי גוסטב פלובר: "הֱיה רגיל ומסודר בחייך, כדי שתוכל להיות אלים ומקורי בעבודתך".
"החיים שלי רגילים", היא מתעקשת. "אבל יש לי מזל, ואני יודעת את זה. אני מעריכה מאוד את העובדה שאני נמצאת עכשיו איתכם בבית מלון גדול, ושאני לובשת שמלה של ולנטינו. אבל חיי המשפחה הם העיקר בשבילי. לולא היתה לי משפחה, לולא היו לי ילדים, אני חושבת שהייתי אומללה מאוד. יש לי מזל שיש לי זמן ומקום בחיי לחשוב על דברים בנאליים. למשל, שאני רוצה להחליף את שולחן האוכל בבית שלנו".
במהלך השנים לא חששה מור להתבטא בנושאים פוליטיים שונים, דוגמת הזכות להפלה וזכויות להט"ב, וכמה וכמה מסרטיה בשנים האחרונות - כמו הדרמה הקומית "הילדים בסדר" (2010), שבו כיכבה לצד אנט בנינג כבנות זוג לסביות שילדיהן מבקשים לפגוש את תורם הזרע שלהם, או "לאהוב אותה" (2015), שבו גילמה שוטרת לסבית חולת סרטן הנאבקת כדי להוריש את הפנסיה שלה לבת זוגה - עסקו גם הם באופן ישיר בנושא.
גם בתנועת MeToo היא תמכה באופן פומבי וקולני, ולפני שנה וחצי אף חשפה כי הבמאי ג'יימס טובאק הטריד אותה מינית בכמה מקרים כשהיתה בתחילת דרכה המקצועית. "יש שינוי", היא אומרת כעת עם ניצוץ של גאווה בעיניה. "ולא רק בהוליווד. אני חושבת שההתנהגות משתנה והתרבות משתנה. אני רואה את זה על הסט בשנים האחרונות. יש יותר כבוד כלפי נשים. יש פחות שפה אגבית ופחות נגיעות. זה אדיר. יש הרבה דברים שפשוט השלמנו איתם בעבר - אבל עכשיו זה פחות ככה, וזה מוצא חן בעיניי".
עם בעלה בארט והילדים, כלב וליב // צילום: אי.פי
ומה בנוגע לדיון הסוער בהוליווד סביב ההשפעה של חברות כגון נטפליקס על עולם התוכן בקולנוע ובטלוויזיה? בתור שחקנית שהחלה את דרכה על המסך הקטן (ושגם זכתה ב־2012 באמי ובפרס גלובוס הזהב על תפקידה כשרה פיילין בסרט הטלוויזיה "חוקי המשחק"), מור מודה שהיא לא ממש מבינה על מה המהומה.
"מה שקרה בעבר בעידן התעשייתי קורה עכשיו שוב. ככה זה. תראה מה הטלוויזיה עשתה בשנות ה־50. תראה מה הסטרימינג עושה בשנים האחרונות לתעשיית המוזיקה. הכל משתנה כל הזמן, ולדעתי אין טעם להילחם בזה".
* * *
מור מודעת היטב למעמדה המיוחד בהשוואה לשחקניות בנות דורה, אבל היא מסרבת להתעכב על הנושא. "שואלים אותי על הזדקנות מאז שאני בת 30!" היא צוחקת, ומבקשת לנצל את הנושא כדי לומר משהו כללי יותר על מצב הקולנוע האמריקני המסחרי העכשווי.
"מה שבאמת נדיר כיום הוא לראות סרט שעוסק בחיים האמיתיים. בימינו הדגש הוא על פנטזיה, וחוץ מאשר בשדה התעודה, לא רואים הרבה יוצרים שמבקשים לעסוק במציאות. אני, לעומת זאת, מתעניינת מאוד בהתנהגות ובאנשים, ואני מרגישה שאחת הסיבות שאנחנו הולכים לקולנוע היא לראות את עצמנו, לראות משהו אמיתי. אני מאמינה שהצופים זקוקים למשהו שאפשר להאמין בו, אחרת זה לא מחזיק מעמד.
"סרטים הם סוג של חלום. כשאתה רואה על המסך משהו אמיתי, אתה מרגיש את זה, וכשאתה יכול לזהות את עצמך שם, אתה יכול לחלום את עצמך. קח את גלוריה, למשל. שני הילדים הבוגרים שלה רואים צד אחד שלה, ואילו החברים שלה לעבודה רואים צד אחר - אבל היחידים שרואים אותה במלואה הם הצופים. לאט־לאט, כך אני מקווה, אתה מתחיל להרגיש שאתה צופה בעצמך, ונוצרת הזדהות עם מישהי שבדרך כלל לא היית מזדהה איתה.
"לתפיסתי, אם לא יצרת את החיבור ברמה האנושית, נכשלת בתפקידך כשחקן. קח את סטיב קארל, לדוגמה. למה הוא היה כל כך טוב ב'המשרד'? כי הוא הציב על המסך אדם אמיתי. זה הקטע של משחק. בונים גשרים בין המסך לצופים".
זה מעניין, כי יש אמירה מפורסמת של הבמאי מיכאל האנקה על כך שהקולנוע הוא "24 שקרים בשנייה - בחיפוש אחר האמת".
"אני ממש לא מסכימה עם זה. לשחק זה לא לשקר. זה להעמיד פנים. לשקר זה לא לומר את האמת באופן מודע. אבל להעמיד פנים זה לדמיין שאתה מישהו אחר, זה לבנות סיפור".
אוקיי. אבל אותי מעניין לדעת איך הגעת לנקודה שבה את מסוגלת להביא כל כך הרבה כנות לתפקידים שלך. זה משהו שניכר כבר ב"תמונות קצרות", סרט הפריצה שלך. וכזכור, את הגעת לקולנוע היישר מאופרת סבון.
"העניין הוא שבכלל לא חשבתי שאני יכולה להיות שחקנית קולנוע. אפשר לומר שהפכתי לשחקנית כי אהבתי לקרוא ספרים. אהבתי סיפורים, והקריאה הביאה אותי לבית ספר למשחק. משם התגלגלתי לטלוויזיה ולתיאטרון. אבל מההתחלה ידעתי שאני יכולה לעשות את מה שאני עושה רק כשאני מתחברת לחומרים.
"ב־1988, מייד אחרי שסיימתי את אופרת הסבון, לוהקתי ל'וניה ברחוב 42', ושם למדתי דברים שמלווים אותי עד היום. בגלל האופי המאולתר של המחזה, הגענו בכל ערב למחוזות אחרים. היה מדהים בשבילי לגלות שלשחק זה פשוט להגיב.
"ככה זה גם בקולנוע. כשהמצלמה מתחילה לפעול, פתאום קורה משהו בלתי צפוי. זה הכיף שלי. בגלל זה אני גם לא צריכה בהכרח לאהוב את הדמות שאני מגלמת, אני רק צריכה להבין אותה. היו לי הרבה דמויות שלא אהבתי אבל היתה לי אמפתיה אליהן, כי הייתי צריכה להבין למה הן עושות את מה שהן עושות".
גם בסרט הבא שלך את עומדת לגלם אישה בשם גלוריה - האייקון הפמיניסטי גלוריה סטיינם. זה בטח משמעותי עבורך.
"אין ספק שסטיינם תיזכר כדמות היסטורית משמעותית. היא ממש פרצה דרך בנחישות שלה, בהבנה שלה ובסבלנות שלה. היא אישה מדהימה שלא מאמינה בהיררכיה, מנהיגה אמיתית. אני שמחה וגאה מאוד לקחת חלק בסרט הזה".
לאחרונה חשפת בראיון שפוטרת מהסרט "האם אי פעם תוכל לסלוח לי?" בגלל חילוקי דעות עם הבמאית. מדהים לגלות שדבר כזה יכול לקרות אפילו לשחקנית ותיקה ומוערכת כמוך.
"נראה לי שמה שאפשר ללמוד מזה הוא שזה יכול לקרות לכל אחד", היא מחייכת, "האדם חי את החיים שלו, וזה פשוט אחד הדברים שקורים. לפעמים מפטרים אותך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו