סרטים רצים

כתבתי גם בבחירות הקודמות שלדעתי על עיתונאים לספר עבור מי הצביעו בבחירות. זו האמא של הגילויים הנאותים. כל עיתונאי, בהנחה שמצביע, מזדהה עם מפלגה מסוימת. העיתונאי שלא מספר במי הוא תומך - מוליך שולל את צופיו/מאזיניו/קוראיו. הוא לא יותר אובייקטיבי, אלא פחות. הוא מבצע הונאה. העמדות ישתקפו בלאו הכי בבחירת האייטם, צורת הראיון, השאלות, השאלות שלא יישאלו. השקפת עולמו של העיתונאי ארוגה במלאכתו. עיתונאי שהכריז על עמדותיו יעמוד במבחן משוכלל יותר: האם יהיה מכבד וענייני גם מול עמדות הפוכות? האם יהיה נוקב ונחוש מול העמדות שבהן תמך? אני אעמוד במבחן הזה. 

ובכל זאת לא מצאתי אומץ לפרסם לפני הבחירות את תמיכתי בימין החדש של בנט ושקד. המחירים נראו לי כמגדלים. מאז שהפסקתי לפרסם טור במוסף הפוליטי, הקוראים שלי הם מכל המינים ומשחררים אותי מתיוג. אני משדרת ברדיו ממלכתי (רשת ב'). רבוצה לי פרנסה על הלב. הוצאתי לאור ספרי ילדים שאני מייחלת שיגיעו לבתים של מצביעי כל המפלגות. תמיכה בימין לא טובה לעסקים. לימין החדש לא היה גלאם כמו למרצ, לא היתה הילה קוסמו־פוליטית כמו לזהות, או מדבקה של צדק צודק כמו לגשר. 

ככל שמערכת הבחירות נעה ועמודת המנדטים של בנט ושקד התנמכה, התייסרתי: אולי אכתוב את הטור ההוא? אני לא יכולה להוסיף מנדטים, אבל אני כותבת בעיתון הגדול בישראל, יש לי עשרות אלפי עוקבים, מאות אלפי מאזינים, יותר ממיליון קוראים. אני יכולה להשפיע על איזה 1,000-2,000 איש. 1,452 איש, נניח.

>> לכל הטורים של אמילי - לחצו כאן <<

בשני בבוקר, יום לפני הבחירות, הכרעתי. כתבתי 400 מילה שמסבירות למה אצביע הימין החדש. כמעט שלחתי. לא שלחתי. ההתלבטות אכלה אותי. בשביל מה. למה לך צרות. תמשיכי לשייט אל אשת התרבות, האמנות והספרות שאת רוצה להיות. היית דוברת מועצת יש"ע יותר מדי שנים. נסעתי לרדיו והשארתי את הטור על המחשב. מהרדיו נסעתי למפגש עם חברים. בדרך דיברתי עם מי שדיברתי. הבנתי שהמצב בסקרים הפנימיים חמור. 12 שעות לפני פתיחת הקלפיות הפלתי את הגרזן. הבנתי שזהו, חייבת לשלוח את הטור. יהיו המחירים אשר יהיו. ומי יודע אם לא לעת כזאת הגעתי למלכות בלאי. 

אבל הייתי בדרך לאזור המרכז, והמילים נשארו על המחשב בירושלים. התקשרתי לבן שלי. הוא היה אצל אבא שלו, רחוב ליד. ביקשתי שילך אלי הביתה וישלח לי למייל מסמך מהמחשב. הוא אמר "כן, כן". שמעתי שהוא עסוק. הוא אכן היה עסוק. בנה מהלך בפורטנייט. הוא לא קם מהכיסא ולא שלח לי את הטור. כשנזכרתי בזה שוב, היה מאוחר בלילה והייתי מדושנת מהיין עם החברים. למחרת היו בחירות. 

נכון למועד כתיבת שורות אלה חסרים לימין החדש 1,452 קולות. בגלל שעברי שיחק בפורטנייט. עם הנימוקים היפים שכתבתי, יכולתי להביא 1,452 איש לשים נ' בקלפי. אבל עברי שיחק בפורטנייט. לא יהיה חיבוק ימני לנתניהו. תוכנית טראמפ תעבור. אף אחד לא יעצור את זה בכנסת. עשרות אלפי יהודים יוגלו מבתיהם. הפלשתינים יקבלו מדינה על חצי ארץ וישקיעו בהקמת מפעלים גדולים לטרור. הטילים ישגשגו בכפר סבא. ישראל תיאלץ לצאת למלחמה. סוריה הצולעת תצטרף. ולמה שחיזבאללה לא יזרקו גפרור. גוג ומגוג תפרוץ. פורטנייט. ילד עם קונסולה. 1,452 פתקים חסרים.

באותו שבוע, אגב, ילד אחר שלי היה אחראי להתרסקות החללית בראשית: אמרתי לו לבוא לצפות בשידור ההיסטורי. הוא לא בא. החללית התרסקה. 

•  •  •

אחרי נפילת הטיל במושב משמרת בשרון ציין אחד מחבריי שמדובר בנס. חבר אחר מחה: אם יש יד גדולה שנשלחת משמיים כדי לבצע נס בשידור חי, למה היא לא גרמה להסטת הטיל? להפיכתו לאבק? אם כבר יד אלוהים, למה לא ברוחב יד? הוא העביר לי את הקשיו בתנועה שמדמה רוחב יד. עניתי שאם הנס היה קורה קודם, לא היינו רואים אותו. נס הוא סטייה מהטבע במקומות שבהם אנחנו יכולים להתפעל ולהגיד "יא רבי! איזה נס!" 

החבר המשיך להקשות: מה לגבי המקרים שבהם ניטלו חיים ונהרסו משפחות, ולצידם מי ש"ניצל בנס"? עניתי שאדם אחד שניצל היה צריך לראות את יד האל בפעולתה, משגיחה עליו אישית. זה הנס שלו. הוא התמתח כאילו מתוך שעמום. "נו, גם ההרוג לידו הוא יד האל בפעולתה", אמר. עניתי כמו קוראת שורה במחזה: "הכל סרט שמוקרן נגד עינינו, במיוחד בשבילנו. לאדם שעומד ליד מוקרן סרט אחר. לא בטוח שמישהו לידו אכן נהרג".

(איור: בת-אל בן חורין)

אנחנו נוסעים במכונית וההיסטוריה נעה מולנו בחלון כמו נוף. היא מתרחשת - אנחנו צופים. האם אפשר להשתעשע במחשבה שההיסטוריה היא אנחנו, ויש לפחות 7.5 מיליארד היסטוריות שונות? שכל אחד רואה משהו אחר ויש לו עולם שהשמיים שלו הם גג קרטון, כשהמופע של טרומן נותן עבודה? 

"בראשית" התרסקה כי נרי לא בא לצפות בנחיתה שלה. אם תקום מדינה פלשתינית כתוצאה מתוכנית טראמפ - זה יקרה בגלל שעברי לא שלח לי את הטור. אצל מישהו אחר מוקרן סרט אחר. שם הימין החדש בכלל זכתה, והחללית השלמה שולחת מהירח תמונות משורבבות שפתיים.

•  •  •

רק שלפני בערך 3,300 שנה הוקרן מופע אחד בו בזמן לעיני כולם. הקרנה חגיגית. צאת עם עבדים מעבדות לחירות בהפקה גרנדיוזית. כולנו היינו עדים. כך אני מבינה את "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים": לחזור לסיפור אובייקטיבי אחד. לא ילד ששינה מציאות סובייקטיבית, אלא בורא עולם ששיחק בכפתורים וטיפל בעולם מחדש. 

יכול להיות שכשזה קרה, היה מי שפספס. זה שבמקום להתלהב מהחירות, התעסק ברצועה הכואבת של הסנדל או בשק הכבד על הגב. האישה שהלכה בתוך הים שנבקע וחשבה רק על המריבה עם בעלה. אנחנו חייבים לחזור לשם, בכל דור ודור, ולחוות את יציאת מצרים בגופנו, שינוי שמתחולל בעולם. וכמו בכל סרט טוב, לא לנמנם בליל הסדר. חג כשר ושמח! 

emilya@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו