משחקי הכס חזרה לחיינו בסערה, ובין הצופים הנרגשים יש גם אנשים חרדים, כמוני, שלא מתביישים ליהנות מהרגע המשותף הנדיר הזה, שמאחד כל כך הרבה אנשים. כולנו, דתיים וחילונים, מתחברים לדמויות, שנעלמו לפעמים בטרם עת, מוצאים את עצמנו קוראים את תיאוריות הקונספירציה האחרונות שעלו לאינטרנט, וסופרים את הזמן שנשאר עד הפרק הבא.
למרות שעברו כבר שבע עונות, אנשים עדיין עוצרים לשאול אותי מדוע אני צופה בסדרה הזו, ואם להדגיש, כיצד אני מסתדר עם הסצנות הלא צנועות שיש שם. ובכן, התשובה היא כן. מדובר באחוז היחיד שמאכזב אותי בסדרה, והייתי מוכן לשלם למישהו שיצנזר לי את הקטעים הלא טובים – רעיון לסטארט-אפ אם מישהו מוכן להרים את הכפפה. עד אז אאלץ להסתפק באשתי, שתשים לי יד על העיניים ברגע שעולה "קטע" ותסתיר לי אותו עד שהוא יעבור.
יש לא מעט סיבות מדוע אני אוהב את משחקי הכס כל כך. אני זוכר את לילות שבת אחרי הסעודה, שבהם אני מתיישב לקרוא את "שר הטבעות" ויוצא לטיול בארץ התיכונה. זהו גם סוד הקסם של "שיר של אש ושל קרח". הסדרה הפכה את החנוניות של פנטזיה לנחלת העולם. כולם יצאו מהארון, גם החרדים. אנחנו הרוב.
והינה, יש לי הזדמנות לחזות באחת מיצירות התרבות הגדולות ביותר שהיו במאה הזו בזמן אמת, והוא משתלב בחיים שלי והופך להיות חלק ממני. הוויכוחים עם אשתי מי הדמות הכי חרדית, הרגע שהתיישבנו לראות פרק והילד התעורר, והרגע שבו הודיעו שעונה שמונה תהיה האחרונה והלכתי לרכוש את כל הספרים.
הסדרה אינה כל כך טובה רק בגלל העוצמה של הסיפור. גם התקציב המטורף אינו כל הסיפור. אנחנו, המעריצים, שקוראים פרק אחרי פרק, ספר אחרי ספר, עונה אחרי עונה, משאירים אותה בחיים במשך השנים.
זה די עצוב, אם לומר על האמת. הייתי רוצה לעמוד על בימה מכובדת ולנאום בפאתוס. "אל תראו אותי כחרדי שרואה סצנות עירום במשחקי הכס", הייתי אומר. "תראו אותי כפי שאני – מעריץ שרוף של הסדרה. בדיוק כמוכם, אני מתפלל שג'ורג' מרטין לא ימות לפני שהוא יסיים לכתוב את הספרים. בדיוק כמוכם אני כוסס ציפורניים בדרך לפרק הבא".
כנראה, לצערי, שזה לא יקרה. לכן, אמשיך לדבר על הסדרה עם החברים שלי ואשתי היקרה. אמשיך לצפות וליהנות. ואם כבר, אני מוכן גם להתווכח אתכם ולנסות להמר – מי ישב לבסוף עד כיסא הברזל?