מתחילים מחדש

זמן קצר אחרי שאלון עבר לגור עם קרן בתל אביב, הם טיילו באזור השרון ועצרו ליד משתלה. קרן ראתה עציץ של "לאקי במבוק", הנחשב לעץ המזל, וביקשה מאלון לקנות אותו. כששבו הביתה, הניחה קרן את העציץ בפינת הזיכרון לאילנה, אשתו של אלון, שנהרגה בפיגוע בשרונה מרקט לפני שלוש שנים.

עציץ ירוק, מקושט בפטריות פלסטיק אדומות ובפתק עם מילות מזל. מוסיף חיים וצבע לפינת הזיכרון שבסלון. רק לפני כעשרה חודשים עברו לגור כאן עם ארבע הבנות של אלון ואילנה, ובתה של קרן מנישואיה הקודמים. גם פניה של אילנה נמצאות שם בתמונה ממוסגרת, ועליה לב קטן. הטבעת שענדה בפיגוע מונחת בתוך קופסה, ובצד סמל מנורה מנחושת, שהוכן עבורם על ידי ארגון נפגעי פעולות איבה, ועליו נחרט "לנצח נזכור".

"כשראיתי את קרן מניחה את העציץ בפינת הזיכרון, לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות", אומר אלון בגאווה ומלטף את קצות הגבעולים. "זאת גדלות בעיניי. הרי קרן בסיטואציה לא פשוטה מבחינת הזיכרון של אילנה, היא הצטרפה למשפחה שכולה וקיבלה ארבע בנות מתבגרות, שהתייתמו מאם בפתאומיות. ובכל זאת, היא מסוגלת להכיל את הזיכרון ולהיות חלק ממנו, אפילו שלא הכירה את אילנה. וזה רק חלק מהקסם שלה".

אלון נבעה בן 45. גבוה, קולו שקט. כשהוא מחייך פניו זורחות, אבל העיניים לא מצליחות להסתיר את הכאב. את הזוגיות עם קרן מישעל, הצעירה ממנו ב־12 שנה, התחיל בספקות.

"בשנה הראשונה אחרי מותה של אילנה לא חשבתי בכלל שאהיה מסוגל להיות עם מישהי אחרת. הייתי בהלם. לא עיכלתי את גודל האובדן. העובדה שאני בזוגיות טובה עכשיו לא מורידה מ־17 השנים הטובות מאוד שהיו לי עם אילנה. המקום שלה תמיד נשאר אצלי בלב, ללא קשר לקרן.

"לפעמים אני שומע שאנשים לא מבינים איך אלמנים או אלמנות מתחילים קשר חדש, כך וכך זמן אחרי האסון. וזה מכעיס אותי. יצא לי לפגוש את נתן מאיר, שהתחתן שנה וחצי אחרי שאשתו דפנה נרצחה בפתח ביתם בעתניאל. התחלנו לדבר על נושא הזוגיות, והוא אמר לי, 'אף אחד לא יכול לשפוט אותנו, אף אחד מאלה שיש להם מה להגיד לא היה דקה אחת במקומנו'. מובן שאנחנו לא מאחלים לאף אחד להיות במקום הזה, שלא יצטרך להרגיש את הכאב הזה, את החוסר הזה, הקושי הזה.

"וזה נכון. אני יודע שיכול להיות שאנשים יגידו עכשיו, 'איך הוא יכול להתחיל משהו חדש?' אבל אף אחד לא יכול להיות גיבור על חשבוננו, אלמנים ואלמנות, כי לנו יש את הכאב שלנו. אנחנו לא שוכחים את בן הזוג שהיה איתנו לאורך השנים, ואף אחד מאיתנו לא בחר לסיים את מערכת היחסים. זה נכפה עלינו.

"אף אחד לא יודע איך אני הולך לישון כל לילה, איך אני קם, באילו רגעים החוסר הזה תופס אותי. ואני הייתי בזוגיות הרבה שנים, וקשה להתנתק בפתאומיות כזאת. אישה לצד גבר מחיה אותו. הרי בורא עולם אמר בעצמו שלא טוב היות האדם לבדו".

קרן מתיישבת לצידו, מהנהנת בראשה. שיערה הכהה גולש אל כתפיה, עיניה יפות וחיוכה רחב, כזה שמגיע מכל הלב. היא הכירה את אלון כאלמן שבור, אב מסור לבנותיו, שמנסה רק לצוף על פני המים. אט־אט התאהבה בו, ואף שהראה סימנים של חשש ופחד, מצאה אצלו רצון לנסות את הקשר, לראות הוא יוביל.

כבר שנה וחצי שהם יחד, משלימים זה את מילותיו של זה, מחמיאים זה לזה על הגישה לחיים, ומדביקים מחדש בית שפעם היה שמח, ועכשיו מתחדש בצחוק. בזמן הזה למדה קרן להכיר את אילנה, כשהיא מלהטטת בין הזיכרון לבין הרצון להמשיך את החיים בצורה הכי שמחה שאפשר.

היה בבית בזמן הפיגוע

אילנה נבעה נרצחה בפיגוע במרכז שרונה בתל אביב, ב־8 ביוני 2016. שני מחבלים פלשתינים, שנכנסו למסעדת "מקס ברנר", פתחו בירי על הנוכחים מתת־מקלעים. עידו בן ארי, מיכאל פייגה ומילה מישייב נהרגו מהיריות. אילנה, כך נקבע מאוחר יותר, מתה מ"התקף לב כתוצאה מבהלה" בעת המנוסה מהיורים, ואחרי מאבק משפטי קצר, הוכרה כנפגעת פעולות איבה. בת 40 היתה במותה.

כשאלון שמע על הפיגוע, הוא היה בבית ושמר על הבנות. הוא ידע שאילנה נמצאת בשרונה ויצא למקום מייד, לחפש אותה. תחילה עבר בין האמבולנסים, ואחר כך נסע לאיכילוב. הוא רץ בין המיטות עד שמצא אותה באחד החדרים ומסביבה רופאים.

"אילנה תמיד בלב שלי, בלי קשר לקרן". מימין: לינוי, אילנה ומוריה, תהילה שירן מאחור, אלון ונועה

"בהתחלה לא נתנו לי להיכנס, שאלו אם אני מזהה אותה, ואמרתי שבוודאי, זו אשתי. הם עמדו סביבה, ואני לא הבנתי למה הם לא מטפלים בה, למה הם לא עוזרים לה. עד שאחד הרופאים אמר שלצערו אין כבר מה לעשות, ונשברתי".

17 שנה היו יחד, מאז שהוא היה בן 24 והיא בת 22. הוא בא ממשפחה של שוטרים, בן בכור במשפחה בת שלושה ילדים. אמו עובדת בתפקיד ניהולי בלשכת מפקד מחוז תל אביב, ואחיו האמצעי, ליאור, עובד כשוטר סיור בתחנת גבעתיים.

אלון עבד בתפקידי שטח ביחידות שונות, ובהן בילוש ויס"מ. כשעבד בלילות, היתה אילנה מטפלת בילדות הקטנות, והוא היה מצטרף אחרי המשמרת. מעט לפני הפיגוע התערער מצבה הבריאותי של בתם מוריה והיא סבלה מפרכוסים רבים ונזקקה לאשפוזים תכופים. אלון עבר לעבודה משרדית ביחידת התביעות במחוז תל אביב, כדי להיות יותר בבית. אחרי הפיגוע צמצם את אחוזי המשרה, כדי להתרגל למצב החדש.

"במשטרה שמרו עלי מאוד. באו לקראתי בכל הנוגע לצמצום שעות העבודה ועזרה לילדות ולשיקום המשפחתי. מגיעה להם הרבה תודה על כך".

שבועות אחדים לאחר הפיגוע עברו אלון ובנותיו לדירה אחרת בתל אביב. הוא לא היה יכול לשאת את הזיכרונות בבית שבנה עם אילנה. בתחילת החודש שעבר, אחרי כמעט 23 שנה בתפקידי שטח במשטרה, עזב. על השולחן בסלון מונח לוח ההוקרה שקיבל מהיחידה כמתנת שחרור, ובו ממוסגרות דרגות הרס"ב שלו ותמונות שלו כשוטר. עכשיו הוא וקרן פותחים עסק עצמאי ליבוא ולמכירה של מוצרים לבית.

הבת הבכורה, תהילה שירן (19), החלה לאחרונה שירות לאומי בשירותי הביטחון. הבת השנייה, נועה (17), היא תלמידת כיתה י"א בתיכון צייטלין. אלון מספר בכאב שבתאריך העברי של יום הולדתה ה־14, ג' בסיוון, נערכה הלווייתה של אמה. "מאז אנחנו חוגגים את יום ההולדת שלה בתאריך הלועזי, 14 במאי". הבת השלישית, לינוי (15), לומדת בכיתה ט' בצייטלין.

הבת מוריה (13) סובלת משיתוק מוחין קל, המוביל לקושי בהתפתחות, ומאפילפסיה. היא לומדת בחינוך ביתי בשיטת "שלבים" של "קדימה מדע", שירותי חינוך הניתנים לילדים חולים בביתם. עד הפיגוע למדה במסגרת חיצונית, אבל אחריו החלה לסבול בלילות מכאבי בטן וראש, ולכן היא מתקשה להתעורר בבקרים. בד בבד, התעוררה אצלה חרדה חברתית, המקשה עליה להתמיד במסגרת לימודית. אלון העדיף להשאיר אותה במסגרת ביתית, ופעם בשבוע מגיעה לביתם מישהי כדי ללמד אותה.

"אחת הסיבות שפרשתי מהמשטרה היא כדי להיות עם מוריה", הוא אומר. "היא זקוקה להשגחה צמודה, והיא חשובה לי יותר מכל דבר אחר". בעת שיחתנו היא בבית, מחכה ללכת עם קרן לסידורים בקניון. היא לא מרבה לצאת למקומות ציבוריים, אלא אם כן מלווה אותה מישהו מוכר ואהוב, כמו קרן או סבתא שלה. מדי פעם היא נכנסת לסלון, מחבקת את אביה ומייד נצמדת לקרן, שואלת מתי נסיים והן יוכלו להמשיך את התוכניות שלהן. אחר כך תגיש לה מסרק, וקרן תסרק את שיערה ותלטף את ראשה.

ואז נוצר הקסם הראשון

מוריה היתה זו שחיברה בין קרן לאלון. קרן, בהכשרתה מורה לחינוך מיוחד, שעבדה כרפרנטית בחברת ביטוח, שמעה עליו מאמא שלה, שהכירה את אלון ברשתות החברתיות. מוריה היתה אז במסגרת לימודית, ואלון היה זקוק לליווי נוסף בשעות אחר הצהריים, שבהן הוא ואשתו היו ממלאים את החוסר.

"אמא של קרן הציעה לי לבדוק איתה אם היא יכולה לבוא אלי לעזור עם מוריה", הוא מספר בעיניים נוצצות. "פניתי לקרן ושאלתי אותה אם היא מוכנה לבוא פעמיים בשבוע בשעות אחר הצהריים, בתשלום, כדי ללוות את מוריה בזמן שאני עם הבנות".

קרן קוטעת אותו. "מהרגע הראשון הבנתי את הסיטואציה המורכבת של המשפחה ואמרתי לו שאבוא בלי תשלום".

"מאז לא יצא לנו לטוס כולנו יחד". מימין: נועה, אלון, מוריה, תהילה שירן ולינוי בברצלונה, לפני הפיגוע

ואז נוצר הקסם הראשון, בינה לבין מוריה. "זה היה חיבור שאי אפשר להסביר במילים", הוא אומר, עוקב בהערצה אחרי תנועות ידיה של קרן, המסרקות בעדינות את שיערה של מוריה. "וזה קרה מהרגע הראשון שהיא הגיעה, ונשאר עד עכשיו.

"אם אני וקרן נבקש יחד כוס מים, למשל, מוריה תדאג קודם לקרן. אם אנחנו מתווכחים לפעמים, סתם ויכוחים רגילים של בני זוג, היא תגן עליה. אפילו בהכנות לבת המצווה של מוריה, בדצמבר 2017, היא היתה בעיקר עם קרן, לבקשתה. קרן בחרה איתה את השמלה, לקחה אותה לעשות תסרוקת, בילתה איתה לפני האירוע יותר מאיתנו. היא מאוד אוהבת אותה, זה משהו קסום".

קרן הגיעה לבית של אלון בתל אביב כמה פעמים בשבוע, כדי להיות עם מוריה. "ראיתי אותו מתנהל בבית עם הבנות, עם עצמו, עם האבל, ולאט־לאט הרגשתי שאני מתחילה להתאהב. ראיתי שהוא עדיין שבור, לא בנוי להתחיל קשר זוגי.

"בת המצווה של מוריה היתה אירוע סופר־מרגש. זה היה האירוע המשמעותי הראשון מאז שאילנה נהרגה, והיא חגגה אותו בלי אמא שלה.

"יום אחרי האירוע סיפרתי לאלון שנקשרתי מאוד לבנות, ובעיקר אל מוריה, אבל שבמקום מסוים אני מתחילה לפתח כלפיו רגשות, שיכולים לפגוע בשנינו כרגע, כי אני מרגישה שהוא לא מוכן לקשר. אמרתי לו שאני מבינה שאני צריכה לעזוב. הוא אמר שהוא מצטער, אבל הבין. נפרדנו כידידים".

"ואז, אחרי כמה ימים, הבנתי שהיא מאוד חסרה לי", אלון מניח את ידו על ידה. "הייתי מבולבל מאוד, כל הרגשות שלי התערבבו יחד. הרגשתי 'לא בסדר' מול אילנה, כי היא היתה האישה שלי במשך שנים, האהבה הגדולה שלי. ובמקביל הרגשתי שאני רוצה להיות עם קרן, אבל עלול לפגוע בה, כי אני יודע שחלק מהלב שלי תמיד יהיה עם אילנה.

"הייתי בסערה. פחדתי שאגיד לה, 'יאללה, בואי נלך על זה', ובעוד כמה חודשים זה ישתנה. אבל הרגש פה ניצח בגדול. התקשרתי אליה ואמרתי לה שאני רוצה לנסות. היא היתה בהלם".

מה שבה אותך?

"בעיקר היכולת של קרן להכיל את כל הכאוס המשפחתי. היכולת שלה להעניק כל כך הרבה. והחיבור העמוק בינה לבין הבנות. הן יכולות להתקשר אליה כדי לספר לה משהו, לפני שהן יספרו לי. זה מדהים אותי כל פעם מחדש.

"קרן יודעת איך להתמודד איתן, להתחבר אליהן. ואנחנו מתמודדים עם המון דברים - גיל ההתבגרות, האובדן. אבל בזכותה אנחנו עומדים בזה בגבורה".

קרן הופתעה מהאבהות של אלון ומהיכולת שלו להיות מאורגן ורגוע כל כך מול הבנות, כשבפנים יש סערה של געגוע וכאב.

"אף פעם לא יצא לי לומר לך את זה בפנים, אבל אני חושבת שאתה אבא מדהים", היא אומרת לו. "אתה אבא מדהים לבנות שלך, וגם לבת שלי. אתה מתפקד בצורה מדהימה, עם יכולות בלתי מוסברות של אהבה והכלה. זה ממש כיף לראות את זה מהצד, מחמם את הלב".

בית גדול וכלבה

לפני עשרה חודשים הם עברו לגור יחד בבית גדול בשכונת יד אליהו. בקומה התחתונה של הבית, ליד הסלון והמטבח, נמצאים החדרים של מוריה ושל אלה בת ה־4 וחצי, בתה של קרן. בקומה העליונה חדרי השינה הנוספים.

כלבת הפינצ'ר פונצ'ה, שאותה הביאו אלון ואילנה לפני שש שנים, מתיישבת על ברכיו. כשהוא מתקשה לדבר על אילנה, הוא מלטף אותה חרישית, כאשת סוד מנחמת.

על שולחן הגינה מונח אוכף גדול, המשמש את אלון ברכיבה. כבר כמעט ארבע שנים שהוא רוכב על סוסים, ובתו לינוי שותפה לאהבה הגדולה שלו לרכיבה. אחרי ההלוויה ביקשה הילדה ללכת לרכוב, במקום לחזור הביתה. גם בתה של קרן מתמסרת לרכיבה.

קרן התחילה להתחזק ולשמור שבת אחרי שעברה לגור עם אלון. נועה מדריכה בבני עקיבא, לינוי ומוריה חניכות בתנועה, ומדי סוף שבוע באות החברות מהתנועה להתארח אצלם. סביב שולחן השבת יושבים כמעט תמיד עוד אנשים מלבדם, ובכל הזדמנות הם מזמינים חברים או מכרים להגיע.

"מאז ומתמיד רציתי משפחה גדולה, והנה, קיבלתי אותה בדרך שלא חשבתי שתקרה", קרן צוחקת. "עם כל הקושי בהצטרפות למשפחה שחוותה טראומה, אני מקבלת המון אהבה מכל המשפחה. כל אחת מהבנות מעניקה לי בדרכה, וגם אלון, כמובן. המשפחה שלו קיבלה אותי בצורה מדהימה, זאת זכות גדולה שאני כאן.

"גם אלה פורחת כאן. הקשר ביני לבין אביה הוא חלקי, והיא מקפידה לומר שיש לה אבא, ויש את אלון, שלפעמים היא קוראת לו 'אבא אלון'. תחשבי שהיא כל הזמן גדלה כבת יחידה, אבל תמיד רצתה משפחה גדולה.

"כשהתנדבתי להיות עם מוריה, אלה היתה בת שנתיים. לפעמים היא היתה באה איתי, משחקת עם הבנות ועם אלון. היא אוהבת שיש המולה, הרבה אנשים, כנראה זה משהו שחסר לה במשך תקופה ארוכה".

אילנה תמיד נוכחת

לאף אחד מבני המשפחה לא קל לדבר על אילנה. אלון מספר שכאשר עולה שמה דרך אגב בשיח היומיומי על אוכל או על אירוע שאהבה, הבנות יעדיפו להסיט את נושא השיחה, במקום לתת לכאב לעלות. "אבל היא נוכחת וקיימת בכל צעד, בכל נשימה".

הבת שירן מכינה בימים אלה ספר זיכרון, שבו ביקשה מבני משפחה ומחברים לכתוב זיכרון טוב על אמה. לינוי שומרת במגירה שלה תמונות של אמה ופרחים שאהבה, ובלילות היא ישנה עם תמונת האם מונחת לידה. אלון מקדיש פעמים רבות פרק בתהילים, או את פרשת השבוע, לעילוי נשמתה. אחרי ראש השנה הם מתכננים להכניס ספר תורה לעילוי נשמתה.

"לפעמים, כשאחת הבנות פונה אלי בבעיה אישית שאני לא יודעת לפתור, אני בעצמי פונה לשמיים ומבקשת עצה טובה מאילנה", אומרת קרן. "אפילו יצא לי לחלום עליה כמה פעמים, למרות שלא הכרתי אותה. אלה תמיד חלומות טובים, שאני קמה מהם עם חיוך".

מוריה לא מדברת על אמא שלה. הגעגועים אליה באים בלילות סוערים, שבהם היא מתעוררת עם כאבי בטן או כאבי ראש בלתי מוסברים. אלון אומר שבהתחלה נזקק להרבה עזרה מבני משפחה ומחברים, "כדי להרים אותה קצת. עד שקרן הגיעה. אני יודע שבלעדיה, מוריה היתה מתרסקת.

"אין תחליף לאמא, וקרן לא מתיימרת להיות התחליף. אבל יש להן קשר חזק, והיא סומכת עליה בצורה שקשה להסביר במילים. זה דבר עצום בשביל שתיהן. בשביל כולנו".

"כשנכנסתי לחיים של אלון והבנות, ידעתי שאני נכנסת לסיטואציה לא פשוטה", קרן בוררת את מילותיה. "ידעתי שיהיו קשיים שיצופו עם הזמן. אמא שלהן לא נמצאת, מגיעה מישהי שפתאום נמצאת בבית, אבל היא לא תחליף. אלו בנות מתבגרות, הן בדיוק בשלב שהכי צריך את אמא. עוד כמה שנים חתונה, ילדים, אירועים שבהם ילדה צריכה את אמא שלה, ולהן אין את אמא שלהן. זה לא פשוט.

"אז אני מנסה כמה שאני יכולה, וכל הזמן גם אומרת להן שאני לא תחליף לאמא שלהן. הימים הקשים הם סביב יום ההולדת של אילנה, שחל בז' באדר, או בהכנות לקראת האזכרה שלה, או לקראת יום הזיכרון. אלה הימים שבהם הן מתגעגעות לאמא שלהן ולכן צריכות יותר תמיכה, ודווקא אז הן לא נעזרות בי.

"זה כואב לי, אבל אני מכבדת את הקושי שלהן ולוקחת צעד לאחור. נותנת למשפחה להתאחד סביב הזיכרון של אילנה, כשאני לא חלק ממנו. אני מקווה שעם הזמן זה אולי יהיה פחות קשה".

אלון מחזק אותה. "הבנות יודעות שאת כאן תמיד. שאת עושה בשבילן המון ונתת בשבילן המון, בלי לבקש בחזרה ומתוך אהבה טהורה. אני מאמין שעם הזמן, גם בימים הקשים זה יהיה קצת אחרת.

"הרבה מכרות שלי אמרו לי שעם יד על הלב, הן לא היו נכנסות למקום שקרן נכנסה אליו. זה לא שהתגרשתי מאילנה או שנפרדנו בכעס, זו מציאות שנכפתה עלינו, ואני חי בה.

"קרן היא גרושה. יש פעמים שבהן אלה נמצאת אצל המשפחה של אבא שלה, ובמקום שקרן תצא לבלות או תיסע לטייל, היא בוחרת להישאר איתנו. בימי שישי בבוקר היא היתה יכולה לשבת בבית קפה או לטייל, במקום לטרוח ולהכין לנו אוכל ולדאוג שלכל אחד בבית יהיה מה שהוא אוהב, ולא משנה אם הבת הביולוגית שלה נמצאת. ודרך אגב, היא מכינה אוכל מצוין. אופה חלות טעימות, מבשלת דגים מעולים".

"מאז ומתמיד רציתי משפחה גדולה, והנה, קיבלתי אותה בדרך שלא חשבתי שתקרה", היא אומרת. קרן ואלון // צילום: אפרת אשל

לפני כשנה קרן ואלה היו מעורבות בתאונת דרכים, כשרכב פגע בעוצמה במכונית שבה נהגה קרן. אלה לא נפגעה פיזית, אבל נבהלה מאוד. קרן סבלה מזעזוע מוח, ועד היום סובלת מדי פעם מכאבי ראש ומכאבי גב חדים.

"כולנו עמדנו לצידה בשעות הקשות", אומר אלון. "מוריה הכי דאגה לה, למרות שהיא לא תמיד יכלה לעזור. זה מראה עד כמה קרן חשובה כאן, ועד כמה היא נותנת המון לכולם".

היא ניסתה לחזור בהדרגה לעבודתה בחברת הביטוח, עד שהבינה שמצבה מקשה עליה לשבת שעות מול המחשב. בינואר האחרון עזבה את עבודתה.

כואב בכל פיגוע מחדש

בכל פעם שאלון שומע בחדשות על פיגוע נוסף, הוא מסתגר בתוך עצמו בכאב. אחר כך הוא פורק את התסכול והזעם באחד משני עמודי הפייסבוק שלו, אחד מהם להנצחתה של אילנה, שבו הוא מביע את דעותיו הפוליטיות. בימים האחרונים נחסמו עמודי הפייסבוק שלו בשל הבעת דעות חריפות.

הוא זעם כשהמחבלים נידונו לארבעה מאסרי עולם ועוד 60 שנות מאסר, בנובמבר 2017. בבית המשפט זעק שבענישה כזו עולה החשש שבשלב מסוים בעתיד הם ישוחררו בעסקת שבויים. "התנאים שהמחבלים מקבלים בכלא לא מרתיעים מספיק, ולכן הם ממשיכים. צריך למנוע מהמחבלים לקבל את כל ההטבות שהם מקבלים. להפסיק לתת להם כספים, להגדיל את ההרתעה, כדי שלא יהיו פה עוד משפחות שכולות כמונו.

"כואב לי כשאני רואה יתומים, ואלמנות, משפחות שכולות, שאני יודע מה הולך לעבור עליהם. במהלך השבעה הם מוקפים בחברים ובמכרים, ואולי יהיו מוקפים עוד קצת במשך חודש, אבל אחר כך הם יצטרכו לחזור לחיים הרגילים, עם כל החוסר והכאב הזה.

"אני יודע, כי זה קרה לי. כל עם ישראל בא לכאן, אנשים תמכו, עודדו, נתנו כל מה שצריך. זה חימם את הלב. לאט־לאט זה התאדה, באופן מאוד לגיטימי, ובסופו של דבר, מי שנשארים איתך אלו רק המשפחה והחברים הקרובים, שהם נכס.

"ואחרי שכולם הולכים, מי שנשארים עם הכאב הזה, עם החוסר הזה, אלה אנחנו, המשפחות השכולות, שחיות אותו 365 יום בשנה".

אתה הולך לנחם משפחות שכולות?

"אני תמיד רוצה, ורגע לפני מבין שהסיטואציה מאוד קשה לי. למשל, אני מאוד רוצה לחזק את בעלה של קים לבנגרונד־יחזקאל, שנרצחה בפיגוע בברקן באוקטובר האחרון. הוא נשאר כמוני, אלמן שמגדל ילד. הייתי רוצה לומר לו שיהיה חזק, כי החיים ממשיכים, אבל משהו עוצר אותי מלדבר איתו ישירות.

"קשה לי אפילו ללכת למפגשים של משפחות שכולות, שמארגנים לפעמים בפורום המשפחות השכולות".

קרן מספרת שתמיד חשה כאב אחרי פיגועים, אבל מאז שנכנסה לחייו של אלון והיא חווה את השגרה היומיומית של השכול, הכאב הפך עוצמתי הרבה יותר. "את שומעת על עוד פיגוע ויודעת שעכשיו עוד משפחה הולכת לעבור את מה שאת מכירה מקרוב, וזה כואב.

"באופן כללי, הבית נכנס למוד אחר כשיש אירוע ביטחוני. כשהיתה אזעקה בתל אביב, הבנות היו באמצע הפרשת חלה לזכר אילנה. אחת מהן חזרה הביתה בדמעות והיתה מבוהלת. תמיד קיים בהן הפחד הזה, שמשהו פתאום יכול לקרות".

סיוט בברצלונה

לא רק הפיגוע בשרונה השאיר בהם את אותותיו. באוגוסט 2017 טס אלון עם הבנות לחופשה בברצלונה. ביום האחרון של הטיול, כשהלכו בשדרת הרמבלה בעיר, רכב מסחרי ובו מחבלי דאעש החל לנסוע בשדרה בפראות ולדרוס את ההמונים. 13 בני אדם נהרגו, מאות נפצעו. אלון ובנותיו נותרו בהלם.

"פתאום אנחנו שומעים בום, וחריקות בלמים, והמולה גדולה", הוא מספר. "מוריה חטפה התקף אפילפסיה והתחילה לפרכס. כולם נכנסו ללחץ, ואני צריך לאסוף את עצמי ואותן, כדי לשמור עליהן. במזל מצאנו איזה בית מטבחיים, שבו יכולנו להסתתר. היינו שם כמעט שלוש שעות, עד שהמשטרה אישרה לחזור לרחובות.

"האירוע הזה היה טראומטי במיוחד לבנות. כשהסתתרנו בבית המטבחיים, אחת הבנות אמרה לי שהיא חושבת שהיא מרגישה את מה שאמא שלה הרגישה ברגע של הפיגוע. זה היה ממש חזק. תמיד כשאנחנו מדברים על הפיגוע בברצלונה, הן מזכירות את זה שאמא שלהן היתה באותו מצב.

"מאז לא יצא לנו לטוס כולנו יחד. אני וקרן נסענו לחופשות, והילדות נשארו עם ההורים שלי ועם החברים של הבת הבכורה. קרן נוסעת מדי פעם עם אחת הבנות. השנה, בעזרת השם, נרצה לנסוע יחד. אנחנו חייבים להמשיך את החיים".

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו