הבחירות שלי

התוצאה שאיש לא ניבא //חיים יבין

ראיתי בחיי 20 קמפיינים של בחירות, אך הבחירות שזכורות לי באופן מיוחד הן הבחירות לכנסת התשיעית, שהתקיימו בשנת 1977.

עד לשנה זו היינו עוברים בין היישובים כדי לאסוף את תוצאות הבחירות, והתהליך היה לוקח לילה ויום לפחות. לפעמים היינו משדרים את תוצאות הבחירות רק שלושה ימים לאחר שהקלפיות נסגרו, ובמדינה שבה התוצאות תמיד גורליות ודרמטיות, הציפייה להן היתה בלתי אפשרית.

באחד הימים של שנת 1977 קרא לי דן שילון, מי שהיה אז עורך "מבט" בערוץ הראשון ואני הייתי סגנו, לחדרו.

הוא הראה לי שידור בחירות בבריטניה - וכמה דקות לאחר סגירת הקלפיות עלה הקריין והכריז את התוצאות הסופיות, על פי המדגם. דן הסתכל עלי ואמר, "ככה נעשה אצלנו". הייתי המום. אמרתי לו, "קדחת, אף אחד לא ייתן לך לעשות דבר כזה", אבל הוא אמר בהחלטיות שייתנו - והוא אכן צדק.

בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל יצרנו מדגם שלו היה אחראי הסטטיסטיקאי חנוך סמית. חילקנו את הארץ ל־25 קלפיות והקמנו גוף של סטודנטים שיעמדו בקלפיות הללו ויסבירו לאנשים שעליהם להצביע במדגם בדיוק כפי שהצביעו בקלפי הרגילה.

ליל הבחירות הגיע, הלחץ היה עצום, אבל סמית הבטיח שבתוך כמה דקות מרגע סגירת הקלפיות יהיה אפשר לקבל הערכה מדויקת של תוצאות הבחירות.

השעה היתה 22:45, ישבתי באולפן כשדר ראשי וסמית ישב לידי. המתח היה בשיאו וכולנו המתנו בציפייה דרוכה לשעה 23:00, רגע סגירת הקלפיות.

בעודנו מתכוננים לשידור, סמית עדכן אותי שלפי המדגם, בגין הולך להיות ראש הממשלה. מי ששלטה בכיפה עד אותן בחירות היתה מפא"י, המערך, בעוד בגין נתפס כאופוזיציונר ואף אחד לא ניבא שיגיע לשלטון.

פניי החווירו. רצתי למנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן כדי לעדכן אותו. הידיעה הזאת גרמה לנו לזעזוע עמוק. בגין נתפס תמיד כרודף מלחמות.

בשעה 22:55, בעוד אני מתארגן לשידור, סמית ממשיך להתעקש שלפי תוצאות המדגם בגין הוא ראש הממשלה - ואני מחפש מילה שתתאר את המהפכה בתולדות המדינה.

מכיוון שמהפכה היתה מילה קשה מדי, חיפשתי מילה אחרת שתתאר את גודל הרגע - והחלטתי להשתמש בביטוי "מהפך", שהפך למטבע לשון שגור בשפה העברית.

עד היום אין לי מושג אם פרס לבש אפוד מגן //רזי ברקאי

בעבר היתה נהוגה מסורת, שלפיה ב־29 בנובמבר בכל שנה, מועד הכרזת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל, ראשי הממשלה היו מקיימים מסיבת עיתונאים בבית סוקולוב שבתל אביב.

הימים היו הימים הקשים שאחרי רצח רבין. שמעון פרס ניסה, בחוסר הצלחה, לייצב את הממשלה. כולם עדיין היו תחת ההלם של רצח רבין, וגל פיגועים שהתחיל הכניס לחץ נוסף.

מרבית השאלות שפרס נשאל עסקו במצב המדיני והביטחוני, ואז קמתי ושאלתי אותו אם הוא לובש אפוד מגן.

היועצים של פרס חשבו שהשאלה שלי חצופה, פרס עצמו אמר שהוא לא מוכן להשיב עליה ואני התעקשתי ואמרתי שברור לכולם מאיפה השאלה נובעת.

מסיבת העיתונאים נמשכה מבלי שאקבל תשובה לשאלתי, ובזאת חשבתי שהסתיים העניין, אלא שבאותו הערב קיבלתי טלפון. סוניה פרס היתה מעברו השני של הקו.

סוניה נזפה בי באופן שלא הכרתי. היא מעולם לא הרימה את קולה, אבל בשיחה איתי היא הגיע לטונים גבוהים במיוחד ואמרה שבשום פנים ואופן אסור היה לי לשאול את השאלה הזאת, כי היא מסכנת את בעלה.

עד היום אני חושב שזאת היתה שאלה לגיטימית לחלוטין, ובטח שלא צפיתי שבעקבותיה תגיע תגובה כל כך קשה.

לאחר חודשיים אחד מאנשיו של פרס יזם שיחת פיוס בינו לביני. מובן שמאוד הסתקרנתי לשאול אותו שוב את השאלה, אבל לא העזתי לעשות זאת.

למעשה, עד היום אין לי תשובה על כך. אני יכול רק לנחש שהיחידה לאבטחת אישים הבינה את הסיכון ואמרה לו כן ללבוש אפוד מגן.

צילום: יעקב סער | בדרך למהפך. הבחירות ב־1977 נכנסו להיסטוריה בישראל ככאלה שהעלו את בגין והימין לשלטון. כמה שעות קודם לכן עמלו בקלפיות ברחבי הארץ על ספירת הקולות, שנעשתה אז בצורה ידנית לצד מאפרות מלאות...

תנועות הראש המחישו את גודל ההלם //רונן צור

בשנת 1995, בתקופה שקדמה לרצח רבין, הייתי עוזר פרלמנטרי בתנועת העבודה.

אני זוכר את היום הספציפי שלאחר ההפגנה בכיכר ציון, שבה הונפו כרזות וחולקו עלונים של רבין במדי אס.אס. האירוע ההוא התרחש בתחילת אוקטובר, כחודש לפני רצח רבין. ישבתי אז במזנון הכנסת וראיתי דיווח בטלוויזיה על הפגנות פרועות שהתרחשו בכניסה לכנסת. מפגינים ימנים ניסו למנוע מהרכב של השר בנימין (פואד) בן־אליעזר לצאת מהכנסת לאחר הצבעתו על הסכם אוסלו ב'. המכונית של בן־אליעזר טולטלה בצורה כל כך חזקה עד שכמעט התהפכה.

בד בבד, פורעים אחרים, ובהם איתמר בן גביר, רקדו על מכוניתו של יצחק רבין ואף תלשו ממנה את הסמל. אני חושב שזה היה ביואיק, או אולי רכב אמריקני אחר.

כשהאנשים שהיו עם רבין נכנסו לבסוף לכנסת, הם היו מזועזעים. לעולם לא אשכח את הבעת פניהם באותו רגע. הם לא דיברו, אך תנועות הראש שלהם מצד לצד רק המחישו את גודל ההלם, התסכול והכאב מאותם אירועים. הם לא האמינו שהגענו לנקודה אלימה כל כך.

מבחינתי, אותו אירוע היה רגע מכונן. הבנתי שמשהו לא טוב קורה ברחוב הישראלי.

בשבילי זה היה סימן לכך שאני צריך להתעסק כמה שפחות במערכות בחירות, ומאותה שנה הורדתי באופן דרמטי את העיסוק שלי בהן. אני חושב שאפשר להגיד שמערכת הבחירות שאחרי רצח רבין היתה דומה בהיקפי ההסתה שלה למערכת הבחירות הנוכחית. נכון, הרשתות החברתיות מחליפות את כיכרות העיר, אך לא הייתי מזלזל במה שקורה היום.

צילום: קוקו | נקלע לסיטואציה. רגע לפני הבחירות ב־2013 צילמתי את הבחירות המקדימות בתיכון בליך ברמת גן, הידועות בכך שתוצאותיהן מנבאות את תוצאות האמת והפוליטיקאים נוהרים אליהן בהמוניהם. בחור חרדי שעבר במקום חלף על פני שלט גדול של איילת שקד (אז מהבית היהודי) - וסידר לי צילום שנחקק בזיכרון

הפכתי לח"כ בלי להתכוון //שלמה הלל

בשנת 1949 הייתי פעיל במוסד לעלייה ב', שהיה אחראי להעפלה של יהודים לארץ ישראל, כך שלא השתתפתי בבחירות האלו. מרבית הזמן דאגתי להבריח יהודים מעיראק לאיראן, ומשם במטוסים לארץ.

בשנת 1951 הייתי שליח במצרים, ובאחת הנסיעות שלי נפגשתי בשדה התעופה בפריז עם חברים מטעם מפלגת מפא"י. הללו ביקשו ממני לחתום שאני מוכן להיות מועמד מטעם המפלגה לכנסת השנייה, ואחרי שכנועים קצרים הסכמתי לחתום ושכחתי מהעניין לחלוטין.

שנה לאחר מכן, ב־1952, קיבלתי שתי מתנות - חתונתי עם אשתי תמימה והקמת המשרד של המוסד לעלייה ב' בצרפת. לא היה מאושר ממני, שכן אחרי הרבה שנים של פעילות במחתרת זכיתי בפעם הראשונה לטוס עם דרכון דיפלומטי ולשבת בחדר במשרדים בפריז.

בנובמבר של שנת 1952 קיבלתי מברק שבו נאמר לי שהמקום שלי בכנסת השנייה התפנה, ושעלי להיות בכנסת ביום שני, בשעה ארבע בדיוק, כדי להישבע שבועת אמונים ולהפוך לחבר כנסת מן המניין.

נמצאתי בפריז בתפקיד הכי נחשק שעשיתי בחיי, אשתי היתה בהיריון ובדיוק מצאנו דירה מקסימה - ולכן שלחתי מברק בחזרה שאני, מה לעשות, לא מעוניין כרגע בתפקיד.

בארץ התחילה מהומת אלוהים, ונטען שמונעים ממני להיות חבר כנסת כי אני מעדות המזרח, כשבפועל זה כמובן לא היה נכון, אלא "פייק ניוז" לחלוטין.

במשך חצי שנה נשאר מקומי בכנסת ריק, ורק בחודש מאי 1953 הגעתי לארץ, נשבעתי אמונים והפכתי לחבר כנסת מבלי שבכלל אתכוון לכך.

בשנת 1955 נבחרתי שוב לכנסת, אך החלטתי להתפטר בעקבות שינוי שהתחיל בחיי.

הוצע לי להיות השגריר הישראלי הראשון בגינאה, והייתי נחוש לקבל על עצמי את התפקיד. משם התקדמתי לתפקיד סמנכ"ל משרד החוץ לענייני המזרח התיכון ולאחר מכן לתפקיד מנכ"ל משרד החוץ.

בשנת 1969 קיבלתי טלפון מגולדה מאיר, שעדכנה אותי שהיו בחירות בארץ ושהיא הולכת להקים את הממשלה. גולדה ביקשה ממני לחזור לארץ ולהיות שר בממשלתה, ואני לא עמדתי בפיתוי והפכתי ליו"ר הכנסת ה־11 ולשר הפנים והמשטרה.

צילום: יוסי אלוני | שקיעתה של הזריחה. בנאום הניצחון שלו לאחר הבחירות ב־1999, שבהן גבר על בנימין נתניהו, הכריז אהוד ברק על הבמה בכיכר רבין כי "זהו שחר של יום חדש", שלא הגיע...

מאז אני לא מתערבת - רק עושה סקרים //מינה צמח

מערכת הבחירות לכנסת העשירית בשנת 1981 היתה מערכת שזכורה לשמצה. זאת היתה מערכת אלימה לא רק מילולית, אלא גם פיזית וגם כלפי נשים. אם מישהו היה מגיע לירושלים עם תג של המערך, היה ברור לכולם ששמשות רכבו תנופצנה.

באותה תקופה עבדתי עם מכון דחף, והיה ידוע לכולם שהמערך עובד איתנו. הליכוד הסתיר את המידע הזה ויצר סקרנות רבה סביב הנושא. כולם רצו לדעת עם מי הליכוד עובד.

יום אחד הגיעו שני חוקרים אמריקנים והזמינו סקרים קטנים בכל יום. כששאלתי עבור מי הם עובדים, הם אמרו שהם לא יכולים לגלות, אבל הביאו לי מכתב שבו נאמר שהם לא עובדים עבור גוף שהאינטרסים שלו מנוגדים למדינת ישראל.

זה נראה לנו חשוד, ולכן פנינו למוסד וביקשנו שיבדקו שזה אכן בסדר שנעבוד איתם - והמוסד אישר לנו זאת.

מאוחר יותר גילינו שגם הליכוד רצה לעבוד עם דחף, ולכן שכר את האמריקנים שיבקשו את הסקרים עבורו.

בתקופה ההיא, כשערכנו את הסקרים, הראיונות התבצעו פנים אל פנים ולא בטלפון. אף שפרס היה מועמד לראשות הממשלה, כולם אמרו שרבין יזכה. הלכתי לפרס ואמרתי לו שלפי הסקרים רבין צריך לעמוד בראש המפלגה כדי שהם יזכו בבחירות.

אני זוכרת שפרס התייחס לכך ברצינות רבה מאוד, ואף הרים טלפון להתייעץ עם סוניה ועם עוד כמה אנשים.

בהמשך היתה עוד תקרית אלימה בין הבוחרים, ושוב הדברים השתנו. חיים בר־לב היה המועמד לתיק הביטחון, ושוב בגלל הסקרים הלכתי אליו ושכנעתי אותו לוותר על תיק הביטחון לטובת רבין, כי לפי הסקרים זה יסייע למפלגה לזכות.

בפועל, שני דברים קלקלו וחיבלו בסיכוי של המערך להיבחר - התברר שליצחק נבון נודע על השינויים שהמערך רצה לעשות בהמלצתי, ובראיון שהעניק לניסים משעל הוא ממש השמיץ את הצעד הזה ואף קרה לו "פוטש".

הדבר השני היה נאום הצ'חצ'חים של מנחם בגין, לאחר ההתבטאות של דודו טופז על מצביעי הליכוד.

מאז אותה מערכת בכירות למדתי לקח ואני לא מתערבת ולא מנסה לשנות, רק עורכת סקרים ומעבירה את תוצאותיהם.

צילום: רובי קסטרו | יצחק ולאה. ב־1 בנובמבר 1988 ליוויתי את יצחק ולאה רבין בדרכם להצביע בבחירות לכנסת ה־12. רבין תמיד היה שואל "למה צריך לצלם?", אבל עוזריו היו משכנעים אותו והוא היה מתרצה ואומר, "טוב נו, בסדר"...

הסכסוך שלי עם בגין //אריה גולן

השנה היתה 1981, שנת הבחירות לכנסת העשירית. באותם ימים לא היו סרטוני תעמולת בחירות ולא היה אולפן שבו המועמדים נאמו אל העם. הנאומים היו מתקיימים בכיכרות העיר, וראשי ממשלה היו מעניקים שני ראיונות גדולים בשנה - אחד בראש השנה וראיון נוסף ביום העצמאות.

באותה שנה הבחירות התקיימו ב־30 ביוני, כחודש אחרי יום העצמאות. כשדרן של קול ישראל וככתב בכנסת, נשלחתי עם חברי רזי ברקאי לערוך את ראיון יום העצמאות עם ראש הממשלה מנחם בגין.

כמה ימים לפני הראיון מנהל התחנה גדעון לב־ארי קרא לנו לתדרוך ואמר שאם בגין ישתלח בפרס במהלך הראיון, עלינו לומר לו שכדי שלא לתת יתרון תעמולתי, אנחנו מורידים את הקטע הזה.

יום לפני הראיון נפגשנו רזי ואני כדי לדון בשאלות שנשאל בראיון. לשנינו היה ברור שבגלל הקרבה של הראיון לבחירות, כדאי לנסות להוציא כותרת מעניינת.

באותה עת העיתונים היו מלאים בכתבות על מצבו הבריאותי של ראש הממשלה מנחם בגין. טענו שהוא לוקח תרופות שמשפיעות על מצב הרוח שלו.

למרות הקושי בלשאול את ראש הממשלה על התרופות שהוא לוקח, החלטנו שאנחנו הולכים על הכיוון הזה.

הראיון התקיים בלשכת ראש הממשלה. בהתחלה שאלנו שאלות ביטחוניות - למשל, האם הוא בעד או נגד מדינה פלשתינית? בשלב מסוים בגין קם מכיסאו במפתיע, ניגש לתמונת תבליט של מדינת ישראל שהיתה תלויה על הקיר מאחוריו ואמר, "אם נסכים להקים מדינה פלשתינית, יהיו קטיושות על נמל התעופה".

שאלנו אותו, "איך פתאום אתה כל כך נמרץ ולפני כן שתקת?"

בגין הסתכל עלינו, וענה שהיתה לו תחיית המתים.

גם לרזי וגם לי היה ברור שזה הרגע הנכון להעלות את נושא התרופות על הפרק.

בגין השיב שהוא אדם לא בריא ושיש לו בעיה בלב, ואלה התרופות היחידות שהוא לוקח והן לא גורמות לו למצבי רוח משתנים. הוא אפילו הזמין אותנו לבדוק את ארון התרופות שלו, מה שלא העזנו כמובן לעשות. באותו רגע רזי ואני הסתכלנו זה על זה והבנו שיש לנו סיפור.

הראיון נמשך, ובשלב מסוים בגין לא פסח על ההזדמנות להשתלח בשמעון פרס.

כשהראיון הסתיים, אמרנו לבגין שלפי החלטת מנהל תחנת הרדיו ניאלץ לחתוך את הקטע שבו הוא משתלח בפרס. בגין לא התווכח ואמר שזה מקובל עליו, אבל הוסיף שגם לו יש בקשה - שנוציא גם את החלק של התרופות.

ניסיתי לגרום לו לוותר, אבל עוזרו האישי יחיאל קדישאי אמר בנחרצות: "עם ראש הממשלה לא מתווכחים. הוא מבקש, אתם תחתכו".

זה היה רגע מתסכל מאוד, וכשהגענו לתחנה קראנו לכל החבר'ה במערכת שישמעו את הקטע לפני שאנחנו גונזים אותו.

למחרת כל הקטע שהוצאנו מהראיון פורסם בעיתון "דבר". בגין החליט שאנחנו הדלפנו את הדברים, כדי להפיל אותו.

הוא כעס מאוד, ואם עד לאותו רגע הוא היה עונה לי על כל שאלה ששאלתי אותו כשהיה יוצא בשעות הצהריים לארוחה עם עליזה אשתו, מאז הוא הפסיק לעשות זאת.

כשליל הבחירות הגיע, בגין הבין שהוא עומד לנצח והגיע למצודת זאב לתת את נאום הניצחון. ככתב הכנסת, נשלחתי כמובן למצודה כדי לסקר את האירוע.

תוך כדי שבגין עומד על הבמה ונואם, הוא זיהה אותי בתוך ההמון ופנה אלי. "למה נפלו פניך, מר גולן? אנחנו נקים ממשלה", אמר בסגנונו הייחודי. אמרתי לו שאני שמח בשמחתו, והוא אכן הקים ממשלה.

הסכסוך, שהגיע לשיאו באותו ראיון במצודה, הגיע לסיומו בראיון המסורתי שבגין העניק לי שוב, הפעם בראש השנה.

צילום: שמואל רחמני | בגין מלך ישראל. ב־25 ביוני 1981 צילמתי כנס בחירות של הליכוד, שנערך ברמת גן, ותפסתי את הקהל הליכודי. יומיים לאחר מכן, ב־27 ביוני, כינה אותם דודו טופז בכינוי הגנאי "צ'חצ'חים", ויום לאחר דבריו צילמתי את נאום התשובה המפורסם של מנחם בגין בכיכר מלכי ישראל, שזכה לשם "נאום הצ'חצ'חים" ועשה היסטוריה

כשהצ'חצ'חים ניצחו את הבחירות //רוני מילוא

ללא צל של ספק, הבחירות לכנסת העשירית בשנת 1981 היו הבחירות שנצרבו בזיכרוני.

אפשר לומר שזאת היתה מערכת בחירות שהתחילה כמערכת מנומנמת ורדומה והפכה לאמוציונלית ביותר.

הייתי אז חבר כנסת צעיר בליכוד, ואני זוכר שכשהודיעו על הפצצת הכור בעיראק, אמרתי לעצמי שאין ספק שזאת "הבומבה של הבחירות". באופן מפתיע, הפצצת הכור לא באה לידי ביטוי במערכת הבחירות הזאת, וגם לא הסכם השלום עם מצרים, שבגין, שנחשב לאיש של מלחמות, הצליח לעשות עם גדולת מדינות ערב.

מה שחולל את השינוי ונתן את הטון הוא, ללא ספק, הנאום של דודו טופז, שבו הוא קרא לבוחרי הליכוד צ'חצ'חים.

הנאום הזה, שבו טופז אמר, "הצ'חצ'חים במצודת זאב, הם בקושי שי"ן־גימ"לים, אם הם בכלל הולכים לצבא", הצליח להדליק את כל אזרחי המדינה מהצד הימני של המפה.

בגין, שהיה נואם מעולה, השכיל להשתמש בנאום הזה לטובתו וגרם לכל בוחריו להתאחד אל מול העלבון הזה.

כמה ימים לפני הבחירות עלה בגין לנאום בכיכר מלכי ישראל בתל אביב ואמר, "בני עדות המזרח שלנו היו לוחמים גיבורים, גם במחתרת. יש ביניהם עולי גרדום, אשר עד לרגע האחרון לחייהם שרו את שיר 'התקווה' והפליאו עולם ומלואו בגבורתם המופתית.

"בני עדות המזרח הם מטובי הלוחמים של צה"ל. הם, ביחד עם אריק שרון, חצו את תעלת סואץ ועברו לצד השני".

כשבגין צעק בנאומו, "יהודים! אחים! לוחמים!" - הקהל יצא מגדרו.

הנאום, ששודר גם ברדיו וצולם לטלוויזיה, הדליק את הרחוב הליכודי כולו. אני זוכר שביום הבחירות הייתי אחראי לקלפיות בקריות והסתובבתי ברחוב נפעם - איזו התלהבות היתה שם. החבר'ה צעדו ברחובות חדורי מטרה, תוך שהם צועקים - "אנחנו נראה להם מה זה צ'חצ'חים!"

אני זוכר שבראש רצה לי המחשבה שנאום הצ'חצ'חים השפיע על ההמון הרבה יותר מהפצצת הכור בעיראק, שנחשבה להישג אדיר.

מערכת הבחירות הזאת, שבה הליכוד ניצח, היא דוגמה לכך שאמוציות יכולות להכריע מערכת בחירות.

עד היום אני לא בטוח שאלמלא נאום הצ'חצ'חים היינו מנצחים.

צילום: יוסי זליגר | הולכים לבחירות. ב־9 באוקטובר 2012 הודיע נתניהו על הקדמת הבחירות לכנסת ה־19. ידעתי שהוא עומד לשאת הצהרה דרמטית, וכדי לתפוס את הרגע עשיתי מה שנקרא "טריק של צלמים", וצילמתי חנות מוצרי חשמל שבחלון הראווה שלה שידרו את ההצהרה על הקדמת הבחירות במסכים רבים בו בזמן, מה שהעצים אותה מאוד

כשאל גור אמר "אוי ויי" //שבח וייס

הבחירות לכנסת ה־14, שהתקיימו בשנת 1996, היו הבחירות הראשונות שבהן הצביעו בפתק נפרד ישירות לראש הממשלה.

מדינת ישראל מעולם לא התנסתה בזה, והיה הרבה מתח באוויר, שהיה גם כך דחוס בסוד של אבל, יגון ומבוכה סביב רצח יצחק רבין.

לכולם היה ברור שהבחירות לכנסת ה־14 יספגו את האווירה הזאת, ובשמאל שררה תחושת ביטחון בניצחונו של שמעון פרס.

באפריל 1996, כארבעה חודשים לאחר רצח רבין, נסעתי מתוקף תפקידי כיו"ר הכנסת ומהיותי קרוב מאוד ליצחק רבין, יחד עם משפחתו לפתיחת תערוכה לזכרו בקונגרס האמריקני בוושינגטון.

במהלך הביקור היתה לנו פגישה עם אל גור, סגן נשיא ארה"ב, שבה נכח גם איתמר רבינוביץ, שגריר ישראל בארה"ב. הנשיא קלינטון שהה באותה העת מחוץ לגבולות המדינה.

הפגישה, שהתקיימה בחדר הסגלגל בבית הלבן, היתה ידידותית מאוד ונעימה, כשלפתע נכנס לחדר קצין בדרגה גבוהה ומסר לאל גור פתק.

סגן הנשיא פתח את הפתק, פניו החווירו ומפיו יצאה האנחה "אוי ויי". אני זוכר שתוך כדי שהוא נאנח הרהרתי בראשי מה פשר קריאת האנחה הזאת, שנחשבת לקריאת כאב יהודית טיפוסית, אפילו יידישאית.

בעודי מהרהר, גור פנה אלינו וסיפר על האסון בכפר כנא, שבו פגזים שנורו על ידי ישראל נפלו על מוצב או"ם בכפר שבו מצאו באותה העת מחסה יותר ממאה אנשים, ובהם ילדים רבים.

האווירה בחדר השתנתה מן הקצה אל הקצה. לכולנו היה ברור שמדובר באסון נורא, שיהיו לו השלכות.

בינתיים, ביוזמת שמעון פרס, הוקדמו הבחירות לסוף חודש יוני והחלה מערכת בחירות חריפה במיוחד. בין השאר, גם אני נטלתי חלק במערכת הבחירות והשתתפתי בחוגי בית בחיפה.

באחד מאותם חוגי בית התכנסה קבוצת מנהיגים של הציבור הערבי, שרובם היו התלמידים שלי באוניברסיטת חיפה.

בפגישה הביעו המנהיגים זעם וכאב על התוצאות הטרגיות של אותה הפגזה, ויותר מרמזו לי שלא ייתנו את קולם לשמעון פרס.

יצאתי משם בתחושה שהבחירות האלה אבודות.

ביום הבחירות עצמו עוד הסתובבתי בשכונות הערביות, יחד עם יונה יהב, שהיה אז מועמד לכנסת.

הלכנו עם מגאפון וניסינו לפנות לערביי ישראל שייצאו לקלפי.

השעה היתה שש בערב, שעתיים לפני מועד סגירת הקלפיות, ורק חבר אחד יצא לרחוב ואמר לי בידידות שהפעם זה לא יעזור. לא נקבל את תמיכתם.

בנימין נתניהו ניצח בבחירות, וזמן קצר לאחר מכן ביקש ממני פרס, שהנהיג את מפלגת העבודה לאחר רצח רבין, לכתוב דין וחשבון ולנתח את תוצאות הבחירות.

הדו"ח שכתבתי יצא גם כספר בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בשם "1996 - 14,729 קולות חסרים".

עד עצם היום הזה אני נושא עימי את המספר הזה ונזכר ב"אוי ויי" של אל גור. יכול להיות שהביטוי היהודי הזה, שיצא מפי ידיד גדול של עם ישראל, היה האור האדום של בחירות 1996.

הבחירות שאחרי המלחמה ההיא //אהרן ידלין

בשנת 1973 הייתי מזכיר מפלגת העבודה - היא המערך.

בגלל מלחמת יום הכיפורים, הבחירות לכנסת השמינית, שהיו אמורות להתקיים באוקטובר 1973, נדחו לדצמבר של אותה שנה.

אלו היו בחירות לא קלות, כי אפשר היה להאשים את מפלגת העבודה בכך שהיא לא שמה לב שעומדת לפרוץ מלחמה. אמ"ן חשב שמדובר בתרגיל, ושאין מצב שמצרים תפתח במלחמה, ומשה דיין, שהיה אז שר הביטחון, סבר שאם יגייסו את כל צה"ל, אולי יאשימו אותנו במלחמה.

כשהתברר לדיין שמדובר במלחמה ולא בתרגיל, והצבא לא היה מגויס, הוא איבד קצת את העשתונות ואמר שיש סכנה לחורבן בית שלישי. דווקא גולדה החזיקה מעמד יפה.

כמזכיר המפלגה, אני הייתי זה שניהל את הבחירות, שאותן ניצחנו לבסוף בזכות שלושה דברים.

למרות כל המתחים שהיו בתוך המפלגה, לא ניהלנו מלחמת אחים ונשארה חברות מלאה. הדבר השני שסייע לנו לנצח את הבחירות היה העובדה שלמרות המלחמה הקשה, החלטנו לצאת לוועידת ז'נבה כדי להביא הסדר שלום. המטרה היתה להביא תקווה לעם - ואין ספק שזה עבד והשפיע לטובה.

הדבר השלישי שהשפיע היה מהלך ארגוני שעשינו. ארגנו את המפלגה לפי אזורי הקלפי שאת המצביעים בהם הכרנו מצוין, וידענו בוודאות מי איתנו ומי מתלבט, ולא לפי אזור מוניציפלי של סניף תל אביב או חיפה.

אף שהמערך ניצח וגולדה הקימה ממשלה בראשותה, ההפגנות נגדה ונגד משה דיין התעצמו והציבור קרא להם לקבל אחריות על המלחמה ולהתפטר, מה שאכן קרה.

לאחר שהממשלה התפטרה ערכתי בחירות בין שמעון פרס ליצחק רבין, שניצח והקים את הממשלה החדשה.

חשוב לי לציין שבתקופת רבין הראשונה, עם תקציב ביטחון חדש אחרי מלחמה קשה, הצלחנו שלא לפגוע בתקציב החינוך והתחלנו ליישם יום לימודים ארוך ומפעל הזנה ממלכתי.

לצערי, ממשלת בגין שבאה לאחר מכן השקיעה בהתנחלויות וביטלה את יום הלימודים הארוך ואת מפעל ההזנה.

הילדה מהקיבוץ למדה מהי החברה הישראלית //איילת פריש

החוויה שאליה אני חוזרת בזמן היא דווקא מהתקופה שבה הייתי ילדה בת 9, בבחירות לכנסת העשירית, שהתקיימו בשנת 1981.

גדלתי בלהבות חביבה, קיבוץ של השומר הצעיר. זאת היתה תקופה שבה כל הקיבוץ חי לפי קולקטיביות רעיונית מטורפת - כולם מצביעים לאותה מפלגה, למפ"מ, ומי שהצביע אחרת - נחשב לבוגד.

לפני הבחירות היה נהוג שכל אנשי הקיבוצים של השומר הצעיר יוצאים לשכונות מצוקה כמה פעמים בשבוע, דופקים על דלתות התושבים ומקיימים מעין אסיפת בחירות, כשהמטרה היא כמובן לשכנע את התושבים שכדאי להם להצביע למערך, שקיבלה לזרעותיה את מפ"מ באותן בחירות.

כילדה, תמיד הייתי מצטרפת לאבא שלי בנסיעות הללו. באחד הימים אני זוכרת שהתלבשנו בבגדים חגיגיים, לקחנו עלונים עם חומרי תעמולה וכובעי קרטון של המערך ויצאנו לשכונות בדרום תל אביב. אני זוכרת שהיינו דופקים על הדלתות, וכשהתושבים היו פותחים לנו את הדלת, היינו נכנסים לסלון ומנסים לשכנע אותם לצביע למערך.

היו גם פעמים שבהן העלינו את כולם על אוטובוסים ולקחנו אותם ליום כיף בבריכה של הקיבוץ. היינו מביאים כיבוד, פלאפל וצ'יפס, מתוך ציפייה שזה מה שיגרום להם להצביע למערך.

לא אשכח את השוֹק הגדול שכולם היו בו, כשגילו שלמרות הכיף שתושבי עיירות הפיתוח והשכונות בדרום תל אביב עשו אצלנו, כולם בלי יוצא מן הכלל הצביעו לליכוד.

היום אני מבינה שהקיבוצניקים באו אל תושבי עיירות הפיתוח במעין התנשאות. התחושה הזאת שאנחנו, אדוני העם הפטרונים מהקיבוץ, יכולים במחי יד להיכנס לסלון של אנשים ולשכנע אותם במה שאנחנו רוצים, הזכירה לי את "סאלח שבתי".

בכלל לא הבנו שיש עוד מניפה של מפלגות, שיש מסורת אחרת, שיש אמונות שונות. ייאמר לזכות בגין שהוא קלט את האפליה ואת הבוז שחשו עדות המזרח, וידע למנף את זה לטובתו. בגין נתן לבוחרים שלו תחושה אותנטית שהליכוד הוא הבית שלהם, מה שבצד השני לא השכילו לעשות.

לדעתי, עד היום יש אנשים בצד השני של המפה שלא מבינים את הפערים החברתיים ואת המורכבות של החברה הישראלית.

חוויית הבחירות מגיל 9 צרובה עמוק בתודעתי ומלווה אותי בכל קמפיין ובכל בחירת אסטרטגיה שאני נדרשת להוביל.

צילום: דן הדני | שהרוטציה תגיע מהר. ב־14 בספטמבר 1984 חתמו שמעון פרס ויצחק שמיר על הסכם הרוטציה, שהביא להקמת הממשלה ה־21. זו היתה הרגשה מוזרה מאוד לראות שני מתנגדים גדולים כל כך יושבים פתאום יחד

על מהפך, שלום ותהילה //שלמה נקדימון

17 במאי 1977. ככל שמחוגי השעון התקרבו לשעה 10 בערב, מועד נעילת הקלפיות בבחירות לכנסת התשיעית, כך גבר המתח במטה הבחירות של המערך שבו מילאתי את תפקידי העיתונאי. מקור במערכת עיתוני "ידיעות אחרונות" הקדים להעביר לי מידע כי הליכוד, הימין, בראשונה ב־29 שנותיה של מדינת ישראל, זכה כנראה בבחירות. זו תהיה הודעתו של בכיר קרייני הטלוויזיה על פי ממצאי סקר בחירות שערכה מינה צמח. ממוחו ה"קודח" שלף חיים יבין את המונח "מהפך", שהתמנח לעד בלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל.

לנגד עיניי עלתה דמותו של המנצח מנחם בגין. בליבי חשבתי, גם קיוויתי, כי בגין, מי שהביא להקמת ממשלת הליכוד הלאומי ב־1967, שאליה צורפו המפלגות הציוניות שהיו באופוזיציה, יחזור גם עתה, בתוקף היותו מרכיב הממשלה העתידית, על אותו מהלך.

כדי להעביר כותרת "פצצתית" לעיתוני, ניסיתי להקדים מעשה להלכה. ראיתי את העצב המתפשט והולך על פניו של יו"ר מפלגת העבודה שמעון פרס ומועמדה לראשות הממשלה. פניתי אליו ואמרתי: "להערכתי, יקרא בגין לכל המפלגות הציוניות להצטרף לממשלתו (מה שכך היה למחרת היום), ובכללן למפלגתך. לו בעצתי תשמע, תקדים לברך אותו ותציע לפתוח מייד בהליכים להקמת ממשלה רחבה".

שאל פרס: "מה בגין יציע לדעתך למערך?"

השבתי: "נראה לי שיציע לך לכהן כסגנו ויעמיד לרשותכם ראש וראשונה אחד משני התיקים הבכירים, הביטחון או החוץ. אבל לא זה מה שחשוב..."

פרס, ההמום מתוצאות הבחירות, שאל: "מה כן חשוב?"

"להמשיך את מה ששניכם, אתה כמובילה של סיעת רפ"י ובגין כמנהיג האופוזיציה, הצלחתם לעשות ב־1967, להקים מחדש ממשלת ליכוד לאומי".

פרס: "מפלגתי לא תאפשר לי להקים ממשלה עם הליכוד..."

השבתי: "הוכיתם בבחירות. נקלעתם לאין מוצא. תפעיל את כוח השפעתך במפלגתך. זה טוב לעם ישראל. לפחות תנסה. אבל זה צריך להתבצע עוד הלילה".

פרס: "יש גם עניין של דיגניטי (כלומר, הדרת כבוד), דהיינו דחיית ההצעה".

ממשלת ליכוד לאומי לא הוקמה. יוזמותיו ומהלכיו המדיניים של בגין כראש ממשלה היכו בהלם את תנועת העבודה, שחבקה את ספסלי האופוזיציה. בתוך כך, ביקש בגין מעורכי "ידיעות אחרונות" להשאילני ללשכתו כיועץ תקשורת. כך ניתנה לי ההזדמנות להיות עד מקרוב למשא ומתן עם מצרים על עשיית שלום בין שתי המדינות האויבות.

במארס 1979 הורה בגין להזמין את מנהיגי תנועת העבודה האופוזיציונית שמעון פרס ויצחק רבין לטקס חתימת חוזה השלום בוושינגטון. לפני נסיעתנו המשותפת לנתב"ג ברכב הממשלתי שאל אותי פרס, שכני בשכונת מגורינו, אם אינו מצטייר כ"נגרר" (השתמש במילה היידית "נאכשלעפער") בקבלו את פניית ראש הממשלה.

ואז ניצלתי את ההזדמנות לסגור את המעגל. הזכרתי לו: "לו הצטרפת לממשלתו של בגין מייד עם הקמתה, כפי שהצעתי לך לנסות במוצאי יום הבחירות, היו אומרים הכל כי בזכות המערך, השותף הבכיר לממשלה, רודף השלום כביכול מאז ומתמיד, הושג השלום. אתה, שמעון, היית מתחלק בתהילה עם בגין..."

הוא לא הגיב, כאמירת חז"ל "שתיקה כהודאה דמיא". אבל אולי היתה זו גזירת גורל שיתברר לעין כל כי בגין, המנהיג המנודה, שתואר מאז ומתמיד כאיש מלחמות, יהיה עושה השלום הראשון במרומי עם ישראל. והנה, לנגד עינינו, מתחולל גם עכשיו פרדוקס: מנהיגה של מצרים הוא הפועל להרגעת כנופיית חמאס בעזה.

הרגשתי שתכף תהיה פה אלימות //דליה איציק

זיכרון הבחירות שלי הוא משנת 1981, כשהייתי עדיין רק פעילה במטה המערך. זה זיכרון של הדי דמוקרטיה תוססים, וגם של ימים קשים בהרבה מהימים שאנו חווים היום לפני הבחירות. תמיד מדהים אותי עד כמה הזיכרון שלנו קצר.

באחד הימים נסעתי להשתתף באסיפת בחירות בעיר בית שמש. שמעון פרס עמד ונאם, וזאת היתה הופעה לא טובה שלו, הופעה מקניטה שגרמה לקהל, שהיה משולהב כנגדו, לצעוק לו קריאות בוז רבות.

פרס לא הבין זאת והמשיך להקניט את הנוכחים בתשובותיו, שרק שלהבו עוד את קהל הנוכחים. התחושה היתה שעוד רגע יקרה פה מעשה אלימות קשה.

השוטרים הקימו את פרס ממקומו כי ההמון התקרב אליו. הייתי ממש לידו, ואני זוכרת שהרגשתי שעוד רגע מכים אותנו.

שאלתי את השוטרים למה הם לא מרחיקים את ההמון מאיתנו, אבל התחושה שקיבלתי מהם היתה שהם די מרוצים ממה שקורה כאן.

היה אפשר בהחלט להרגיש את הסלידה שלהם מאיתנו ואת תמיכתם בימין. כמי שגדלה בבית ששני שלישים מתוכו הם ימנים, חוסר הסכמה וויכוחים הם לא דבר שזר לי, אבל מעולם לא הרגשתי ולא ראיתי התלהטות יצרים בעוצמה שכזאת.

אני חושבת שלמרות הקרע שהיה באותה התקופה בין שני המחנות, קרו מאז דווקא דברים טובים.

מבלי להרגיש, מפלגת קדימה פתחה סוג של שיח אחר עם אריאל שרון, שכולם התלכדו סביבו.

אני חושבת שמאז אותן בחירות בשנת 1981 לא חווינו עוד מערכות בחירות כל כך אלימות.

גם במערכת הנוכחית, למרות הפרשיות השונות בשני המחנות, אני לא חושבת שהשיח אלים. רדוד אולי, אבל לא אלים.

צריך לזכור שאחרי יום הבחירות כולנו עם אחד. לא צריך להתרגש מכל דבר, ויש לקרוא לשני המחנות לשים לב לשיח, שלא יידרדר.