בימים שלפני המצאת הריאליטי, ועוד הרבה לפני שהאינטרנט ידע מה זה גוגל, מרינה פיינגולד היתה כוכבת ילדים אמיתית. כוכבת? ממש סטארית בינלאומית. הופעות בטלוויזיה, כתבות בעיתונים, מסעות מתוקשרים בחו"ל, השמעות נון־סטופ ברדיו. במושגים של היום, היא היתה גורפת לייקים וצפיות בקצב של "טודו בום". הבעיה היחידה שלה, בדיעבד, היתה שהיא הגיעה לשיא מוקדם מדי. אולי הכי מוקדם שאפשר.
ב־1978, כשהיתה ילדה מתוקה בת 8, עם תסרוקת קארה־קסדה וקול שהיה יכול להמס מפלים של שוקולד, קטפה פיינגולד (48) את המקום הראשון בפסטיבל שירי הילדים מספר 9, עם הלהיט ההיסטרי "ילדיסקו".
באותם ימים היה נהוג לבצע את השירים בפסטיבל פעמיים: פעם אחת בפי הזמרים המבוגרים, ופעם נוספת בפי הילדים. הפסטיבל שבו ניצחה פיינגולד נחשב לאחד הזכורים והאהובים ביותר, עם להיטי על דוגמת "ברבאבא" של ציפי שביט, "טוליק" של אושיק לוי, "שירי ילדות" של עוזי חיטמן, "דונלד דאק" של מייק בורשטיין ו"הבובה פסטי" בביצוע הילדה הג'ינג'ית לילך גליקסמן.
פיינגולד ביצעה את השיר הזוכה לצד הזמרת שרי ("לעולם בעקבות השמש", "דם חם"), וכבר למחרת הוכתרה כילדת הפלא של המדינה.
"היו אודישנים לפסטיבל הזה, וכל החברות שלי הלכו לנסות, אז ברחתי איתן", היא משחזרת השבוע על ארוחת בוקר בבית קפה בצפון תל אביב. "ההורים שלי לא רצו לשמוע על זה בכלל, ובטח שלא להקפיץ אותי לאודישן, לכן הצטרפתי להורים של החברות - ובסופו של דבר, אני התקבלתי והן לא. השאר היסטוריה. בִן־רגע הוריי הפכו מזוג רופאי שיניים להורים של ילדת פלא מפורסמת".
היא עלתה לבמה בהיכל הספורט ביד אליהו בחליפה בהירה ובעניבה רחבה, בלוק "מבוגר" שבאותם ימים נחשב לדיסקו הארדקור. "אני זוכרת את זה כחוויה מטורפת, ממש לונה פארק. כילדה, התעלמתי מהסיטואציה המלחיצה וטרפתי את הבמה בלי להבין יותר מדי מה קורה סביבי.
"ברגע שהתפרסמתי, הזמינו אותי להופיע ולשיר בערוץ היחיד שהיה אז בטלוויזיה, בשעה 5 וחצי בערב, ולמחרת לא הייתי יכולה ללכת ברחוב. נגמרה לי האנונימיות לגמרי. בבית היינו מחליפים מספר טלפון על ימין ועל שמאל. כל תקופת הילדות שלי היתה מלאה בטלפונים, מעריצים, ראיונות, כתבות וצילומים עד שעות הלילה.
"כילדה לא הייתי מסוגלת לראות את הקשיים ואת המכשולים שבדרך, הכל הלך מבחינתי חלק. היום, כאמן בוגר, אני נתקלת בכל כך הרבה 'לא' ובכל כך הרבה קשיים כדי להוציא סינגל, לעבור אודישן או לשחק במחזמר, ואני מבינה איזה מזל היה לי. לא פשוט לשמר קריירה של 40 שנה".
• • •
הקארה הפך עם השנים לבלונד ארוך, הילדה התמימה הפכה לאישה יפה, וגם ממרחק ארבעה עשורים פיינגולד לא שוכחת את טעם התהילה. באותם ימים כל פסטיבלי הילדים התחרו עליה, כולל סכסוך משפטי מתוקשר על שירותיה בין "פסטיבל שירי הילדים" ל"פסטיזמר", בעקבות חוזה שכבל אותה לראשון ונפתר רק אחרי התערבותו של יצחק ארצי, סגן ראש עיריית תל אביב ואביו של שלמה ארצי. פיינגולד השתתפה בהמשך בפרסומות בקולנוע, הופיעה בהצגות ילדים, הנחתה אירועים, מכרה תקליטים - ואפילו כבשה את פורטוגל, שאליה נסעה למסע הופעות מרגש.
בעקבות המסע המוצלח לקצה המרוחק של אירופה הקדיש לה מדור התרבות של "מעריב", באוגוסט 1980, את האייטם הבא: "בשבוע הבא תחזור מרינה, ככל ילדה, אל ספסל הלימודים בבית ספרה בתל אביב, אבל בפורטוגל הגדירו אותה העיתונים בתואר 'השגרירה הקטנה של ישראל', וילדים מכל רחבי פורטוגל נסעו כ־200 ק"מ מליסבון כדי לזכות באוטוגרף (חתימה) שלה.
"ראשיתו של הסיפור לפני כשנה, כשמרינה השתתפה בפסטיבל בינלאומי לשירי ילדים שהתקיים בעיר פיגארה דה פוש, שם היא שרה את 'פפה פופאי' וזכתה במקום הראשון. היא חזרה לארץ עמוסת פרסים והשאירה הרבה מעריצים שחטפו את תקליטה. לפני כחודש הגיעה אל הוריה הבשורה שמרינה זכאית לקבל תקליט זהב על מכירת 50 אלף עותקים, והיא מוזמנת כאורחת הכבוד של הפסטיבל הנוכחי.
בפסטיבל הילדים, 1978. "היתה חוויה מטורפת"
"המשפחה כולה נסעה לפורטוגל. מרינה השמיעה שני שירים חדשים, 'מרינה רוק' ו'גברת שוקולד', השתתפה בתוכניות טלוויזיה, העניקה ראיונות וקיבלה הרבה מתנות, ובהן בובה גדולה שכאשר לוחצים על בטנה היא מתיזה מים".
למעשה, באמת היית שגרירה קטנה שלנו בחו"ל.
"הקוראים בני ה־40 פלוס בטוח זוכרים אותי מאז. הייתי מותג - הילדה הקטנה עם הקארה, מין נועה קירל של היום. היינו רק אני, לילך גליקסמן ונועם קניאל (שהתפרסם בשיר 'גלי'; נ"ו) - ילדי הפלא היחידים שיצאו מפסטיבלי שירי הילדים. לילך נהייתה מאז מורה לאנגלית, נטשה לגמרי את התחום ולא רוצה לשמוע עליו יותר. היא לא רוצה להתראיין, לא רוצה לדבר ולא רוצה להמשיך לשיר. זה עשה לה טראומה מטורפת".
יש לא מעט ילדי פלא שהתפרקו בדרך, בעיקר נפשית, והתקשו לבצע את המעבר לקריירה של בוגרים.
"נכון, יש הרבה ילדים שהיו כוכבים פעם והיום פשוט נטשו את המקצוע. למען האמת, זה הרוב. בריטני ספירס וג'סטין טימברלייק הם המיעוט. להיות כוכב בשנות ה־70 היה אחרת מלהיות כוכב היום. היום המדיה אחרת, יש פייסבוק, אינסטגרם, אינספור אפשרויות וכיוונים להתפתח. אצלי זה קצת נעצר באמצע.
"נועם קניאל ירד מהארץ, נסע לחו"ל והפסיק לשיר, ורק אני נשארתי. איי'ם דה ווינר. ואני אמשיך לשיר, לא מתכוונת להפסיק לעולם. הנה עכשיו, 40 שנה אחרי, אני מוציאה סוף־סוף אלבום בכורה. זה הכי הגשמת חלום. אין סגירת מעגל מוצלחת יותר מזו".
מתי הלכת בפעם האחרונה בעצמך לפסטיגל?
"אני לוקחת את שלושת הילדים שלי, בני 10, 8 ו־5, לכל ההצגות ולכל הפסטיגלים. הם רוצים לראות את הכוכבים שלהם - ואני לא אגיד להם לא. היום הפסטיגלים בנויים על ריאליטי, על קונספט, לא בנויים על שירים מלודיים שנשארים לנצח. זה דור אחר, עולם אחר".
• • •
כשהגיעה לגיל 15 התפוגגה פתאום התהילה. "עד אז הייתי ילדה ששרה ורוקדת ומשחקת, ותמיד זוכה במקומות הראשונים. כולם הגיעו אלינו הביתה - חיים סבן, יהודה טלית, יהודה ברקן. כולם הבטיחו הבטחות, רצו לעשות איתי סרטים, רצו לקחת אותי ללוס אנג'לס, אבל ההורים שלי עצרו אותי. אמא שלי אמרה על הכל 'לא'. 'הילדה צריכה ללמוד, יש לה בית ספר, יש לה בגרויות, היא צריכה להוציא ציונים טובים'.
"פתאום חזרתי לחיים רגילים. נהייתי טינאייג'רית רגילה, בלי מאפרים, בלי מעצבי שיער, בלי ואן שלוקח אותי לצילומים בלילה ולהופעות. הייתי שואלת את עצמי, 'מה קרה? איך כל זה עבר ככה בלי ששמתי לב בכלל?'"
היא חלמה להתקבל ללהקה צבאית, אבל פספסה את בחינות הקבלה ונשלחה למלא תפקיד פקידותי בעיתון "מערכות". "חשבתי שזה סוף העולם, ושזה עצר לי את הקריירה. הייתי רואה את כל אלה ששרו אחריי בפסטיגלים, כמו מיכל ינאי ואחרים, משרתים בלהקות צבאיות, ואני הייתי פקידה בקריה.
"היו ימים שלא רציתי לקום בהם בבוקר. הייתי יושבת בבית, רואה את הלהקות האלו שרות במצעדי העצמאות - והייתי מתה. או שהייתי מסתכלת על זמרי הליווי בקדם האירוויזיון ואומרת לעצמי, 'איך אני לא נמצאת שם על הבמה?'
"כשהשתחררתי הייתי ילדה בת 20 שרצתה ללמוד משחק, אבל אף אחד בבית לא תמך בי. 'מה פתאום שחקנית? שחקנית זה לא מקצוע!' זה החינוך שגדלתי בו. בית רומני עם שני הורים רופאי שיניים. כולם אצלנו עורכי דין, רופאים. לא יכולתי לצאת ולעשות דברים על דעת עצמי, כמו ללמוד מוזיקה ברימון או משהו כזה.
"בדיעבד, מזל שלא הלכתי ללמוד אז מוזיקה או משחק, כי היו אוכלים אותי שם בלי מלח. זה בלתי אפשרי לשרוד את זה בלי תמיכה מהבית. אבל אצלי לא רצו לשמוע על דבר כזה, לא תמכו בי.
עטיפת האלבום // צילום: אהוד שגב
"לכן הלכתי ללמוד שפה וספרות צרפתית ובי.אי כללי. למדתי את זה נטו כדי לרצות את ההורים שלי. ומה אני עושה היום בתואר הזה? שרה בצרפתית. הייתי צריכה לקרוע את התחת כדי ללמוד ועבדתי כמלצרית מזמרת. אבל זה לא הכסף שהיה חסר לי - זאת התמיכה.
"כל הזמן שמעתי בבית את המשפטים 'משחק זה לא עבודה', 'לכי תביאי מקצוע', 'היית ילדת פלא. די, נגמר, הבנו'. אבל הם לא הבינו שלא רק שזה נמשך עוד ועוד - זה יימשך אצלי לנצח. נולדתי עם החיידק הזה של הבמה ואי אפשר לברוח ממנו, זה בוער בי לעד".
נשמע שאת עדיין כועסת על הורייך.
"ממש לא. היום, כשאני בעצמי אמא, אני הרבה יותר מבינה אותם. אמא שלי רצתה לשמור עלי, שלא אמשיך במקצוע הנוראי הזה - היא בסך הכל לא רצתה שאפגע. בזמנו היא היתה באה איתי לכל מקום, גם אבא שלי, והם תמיד היו שמים לי סוודר אחרי הופעה ושומרים עלי כאילו אני איזו ברוק שילדס.
"היו רגעים ששאלתי את אמא שלי, 'לא היית רוצה עכשיו שאני אהיה בטלוויזיה, כמו פעם?' אבל לא זנחתי את המקצוע. תמיד המשכתי לשיר ולהופיע. הופעתי בהבימה ב'סיפור הפרברים' בגיל 20, אחרי זה הלכתי לעבוד בקלאב מד, ואז הייתי מלצרית מזמרת ב'פאנץ' ליין' - ושם גילו אותי שוב. אנשים היו מזמינים מקום במועדון רק אם מרינה נמצאת. הייתי עולה והיו אומרים לי, 'אל תמלצרי, פשוט תעמדי ותשירי'. הבנתי שזה זה, ושאני לא יכולה לברוח לשום מקום".
למה לא הזכרת פשוט לכולם שאת מרינה מ"ילדיסקו"?
"אי אפשר להיות ילדת פלא לנצח. לא הייתי יכולה עוד לנצל את היותי 'ילדת פלא' כדי להשיג הופעות, ולכן תמיד נמשכתי למקומות שנתנו לי הזדמנות. לא היה אכפת לי למלצר, העיקר שייתנו לי גם לשיר. לא היה אכפת לי לעבוד בקלאב מד, העיקר שבערב יש הופעה. זה תמיד היה חסר לי. לא היה לי מישהו שייקח אותי תחת חסותו. המפיקים כולם עזבו אחרי שההורים שלי אמרו להם 'לא'. הילדה גדלה, כמה עוד אפשר לחזר אחריי?
"בגיל 30 הרגשתי שאני חייבת ללמוד משחק, והמנהל גרי בילו היה היחיד שהאמין בכישרון שלי וקיבל אותי ללימודים בבית צבי. הייתי בגיל של הבמאים, הכי מבוגרת שם, כולם סביבי ילדים, אבל הייתי הכי משוגעת מכולם. זכיתי לקבל תפקידים ראשיים וטיפחו אותי מאוד. עד היום אני עוד עושה תיאטרון ומחזות זמר, וממש עכשיו אני גם משחקת ב'אנני'".
ומה אמרה אמא שלך על הבחירה בלימודי המשחק?
"זאת היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שהיא גאה בי. היא באה לראות אותי בערב שנסונים שעשינו בבית צבי, והחזקתי הצגה שלמה, כולם מחאו לי כפיים. לדעתי רק אז היא חוותה את רגע ההבנה שאלה החיים שלי. שאני זמרת עם קבלות ושחקנית מוערכת, ולא סתם ילדה ששרה וכולם מתלהבים ממנה. מאז היא רק תמכה בי, סיפרה לכולם ופרגנה בטירוף. היא היתה הולכת עם החברות שלה לקונצרטים שלי.
"אמא שלי נפטרה לפני שנתיים, ואת אבא שלי איבדתי כמה שנים קודם לכן. אני מתגעגעת מאוד לשניהם. באלבום החדש שלי יש שיר תודה לאמא, אותה אמא שלא תמיד תמכה בי ולפעמים גם סגרה לי את הדלת בשנים ההן. רק היום אני מבינה שהכל היה מאהבה.
"לא הספקתי לומר לה את כל זה, ואני מצטערת שלא היתה לי ההזדמנות לחשוף בפניה את כל מה שאני אומרת לה דרך השיר הזה. עכשיו קל יותר להוציא החוצה דברים שישבו לי בלב במשך שנים".
• • •
לפני כארבע שנים מצאה עצמה פיינגולד באודישנים לעונה השנייה של "אקס פקטור", שם כבשה את לבבות השופטים (ובעיקר את רמי פורטיס) - אך הודחה בשלב השני והסתפקה בהבלחה קטנה לפריים טיים בביצוע מרטיט ל"מסיבת יום שישי" של צביקה פיק.
ב"אקס פקטור". "לא רציתי להשתתף" // צילום: אסף שמע
"הם חיזרו אחריי הרבה, אבל בהתחלה לא היה לי אומץ", היא משחזרת. "אני מאלה שעובדים קשה. תמיד עבדתי קשה ולמדתי פסנתר ופיתוח קול וריקוד, תמיד השקעתי בכישרון ולא האמנתי בכל תחרויות הריאליטי האלה. אבל היום אני מבינה שזאת הדרך שזמרים בימינו חייבים לעבור, ככה מתנהל היום העולם. תוכניות ריאליטי זה מה שצריך לעשות כדי להצליח.
"בסוף שכנעו אותי להשתתף, ובדיעבד זו היתה חוויה מטורפת, ממש כיף. פתאום הבנתי איך הכל מתנהל בעולם האמיתי, איך עובד ריאליטי. היום אני הרבה יותר חכמה. באתי לשם בתמימות שעשתה לי טוב, קאמבק שכזה לטלוויזיה שאחריו בִן־רגע כולם התעניינו בי והזמינו אותי למלא הופעות. אפילו עצרו אותי ברחוב ושאלו מה עם אלבום. זה נתן לי דחיפה ענקית קדימה.
"אני יודעת שיש כאלה שהריאליטי עשה להם טראומה, אבל עבורי זו היתה חוויה נהדרת. הגעתי לקהלים צעירים. הייתי מסתובבת בקניון וכל הילדות בנות ה־20, טינאייג'ריות שלא שמעו על 'ילדיסקו', היו ניגשות אלי ואומרות, 'ראינו אותך אתמול בטלוויזיה'. זה היה וואו, ואני כולה רציתי לשיר. לא עניינו אותי התחרות מסביב או הרצון לנצח.
"בדיוק באותה תקופה אמא שלי היתה חולה, והמצב הבריאותי שלה התחיל להידרדר. בהתחלה לא סיפרתי לה שאני הולכת ל'אקס פקטור', כי פחדתי שלא אעבור את האודישן ולא רציתי לאכזב אותה. אבל אז זה שודר וכל השכנים התקשרו לספר לה. היא נורא שמחה, התרגשה והיתה גאה. אפילו רצו להביא אותה לראיון באולפן, אבל בגלל המחלה שלה זה לא התאפשר".
השבוע שחררה פיינגולד את אלבומה הראשון, "מרינה פיינגולד", והשיקה אותו במופע חגיגי שכלל גם ביצוע משותף עם שרי ל'ילדיסקו'. "אנשים שואלים אותי, 'איפה היית כל השנים?', אבל לא נעלמתי ולא ברחתי למקצוע אחר. כל הזמן הופעתי, גם אם המינונים היו אחרים. הלכתי לכיוון תיאטרלי יותר, הקמתי משפחה וגידלתי שלושה ילדים".
לפני כשלוש שנים, אחרי פגישה אקראית עם המוזיקאי רפי קריספין, החלו השניים לעבוד במשותף על האלבום - שאותו הפיק קריספין בכיוון של פופ. "פנינו למיטב היוצרים וקיבלנו חומרים, חלקם נכתבו במיוחד בשבילי. צביקה פיק הגדול כתב לי שיר, 'פריחת הדובדבן', ואפילו ניגן והופיע בקליפ. גרושתו, מירית שם אור, כתבה את המילים וצביקה בא אלי הביתה עם השיר, התיישב לצד הפסנתר ושאל, 'את רוצה שיר קצבי או בלדה?' ואז הוא התחיל לנגן - ואני נמסתי.
"ממש היה עצוב לי לשמוע מה שקרה לו, והלוואי שהוא יהיה בריא כמה שיותר מהר. לפני המקרה היינו בקשר קרוב יותר, וגם התארחתי אצלו בהופעות, אבל לאחרונה זו לא ממש תקשורת. רק הודעות של שלום־שלום או לייקים שהוא עושה לי בפייסבוק.
"שתבין, זאת למעשה הפעם הראשונה שאני מוציאה חומרים אישיים שלי. הם נכתבו בשבילי, ואני מרגישה כאילו אני עצמי כתבתי אותם. הם יוצאים ממני וכל כך עלי. זה משהו אחר מאשר לעשות קאברים או דברים שאני רגילה אליהם כמו מחזות זמר, מופעי שנסונים צרפתיים ומוזיקה צוענית שאני עושה כבר שנים".
ועדיין, 40 שנה עד לאלבום בכורה, לא מעט זמן.
"זה תהליך שרק עכשיו הושלם מבחינתי. פתאום אני שרה שירים שלי עם הקול הפנימי שלי. לכל דבר יש את הזמן שלו, וכנראה עכשיו זה הזמן. אחרי שהילדים גדלו קצת, אני יכולה פתאום לעשות מעט דברים למען עצמי. אני חושבת שאלבום ראשון צריך להיות משהו שלם. אני לא זמרת של סינגל. רציתי לעשות אלבום, ולא אכפת לי אם הוא יצליח או לא. ברור שהייתי רוצה שהמוזיקה שלי תגיע לכמה שיותר אוזניים, אבל מי שלא - אז לא. אני מכבדת את כולם, ומוזיקה היא עניין של טעם".
בניגוד למצב בילדות, המשפחה הקרובה שלך מפרגנת היום?
"יש לי המשפחה הכי מפרגנת שיכולה להיות. כשהתחתנתי לפני 11 שנה עם בעלי, אוּרי, שהוא בכלל מעצב גרפי אבל גם מאוד מוזיקלי, המשפחה תפסה, כמתבקש, את המקום המרכזי בחיי. אם לא היה לי הפרגון מבעלי, של 'לכי תופיעי בלילות ותעבירי ימים בהקלטות באולפנים', לא הייתי יכולה לעשות את זה באמת.
"יש לנו שלושה ילדים. הגדולה בת 10, הולכת לכיוון של ריקוד. השנייה, בת 8, היא זמרת־על, והיא מתאמנת בהתעמלות אמנותית וזכתה עכשיו במקום הראשון בתחרות. הקטן הוא בן 5. באלבום החדש עשיתי קאבר ל'ילדיסקו', והילדות שלי עשו לי קולות רקע. זה מטורף מבחינתי, פתאום אני האמא הגאה".
אני מעריך שלא תמנעי מילדייך לפרוץ, אם ירצו.
"אחרי מה שאני עברתי, אני אפרגן לכל מה שהם יעשו ולא אעצור אף אחד. לא אחליט בשבילם מה לעשות בחיים. אתה צריך לראות אותי צורחת כמו משוגעת בתחרויות ההתעמלות של הילדה. אני הכי תיקון של אמא שלי. אבל אני מבינה שאז התקופה היתה אחרת. רק היום אני יכולה להבין שזה בא מרצון לשמור עלי. זה לא בא מרוע".
יכול להיות שעדיין קשה לך להיפרד מילדת הפלא שהיית?
"במשך הרבה שנים ברחתי מ'ילדיסקו'. לא נופפתי בזה ולא ניצלתי את זה כדי להתקדם בחיים. אני הכי צנועה בעולם. אבל אי אפשר לברוח מזה. זה משהו טוב שקרה לי בחיים, חוויה מדהימה שאי אפשר לחיות ממנה לנצח. אם לא הייתי יודעת לשיר ולהחזיק במה, זה לא היה עוזר לי היום".
nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו