המחשבות על כניסה לפוליטיקה עברו בראשו של בני גנץ לפני הרבה זמן. כבר לאחר השחרור התחיל לפזר רמזים, תחילה בשיחות סגורות ומאוחר יותר גם בתקשורת. גנץ בדק וגישש בכמה כיוונים, ולבסוף החליט על הקמת מפלגה עצמאית. אם מפלגת העבודה היתה מתרוממת ומציבה את עצמה כאלטרנטיבה עוצמתית לנתניהו, כפי שהיה בימי יצחק הרצוג וציפי לבני, היה מוצא כנראה את דרכו לשם. אבל זה לא קרה. העבודה הגיעה לשפל וכל מי שתכנן לקפוץ על עגלתה ברגע האחרון, כמו אהוד ברק ואחרים, נאלץ לגנוז את התוכניות ולחפש חלופות.
המועמדות לראשות הממשלה נוצרה תוך כדי תנועה. גנץ ראה את המפלגות הבינוניות במחנה המרכז־שמאל והבין שלא תהיה לו כל בעיה להיות זה שיצליח לייצר את האלטרנטיבה ולשאוב אליו את קולות המחנה. זה לא קרה. גם אחרי שהשיק את מפלגתו נותר גנץ באזורים הנמוכים. החיבור עם לפיד, יממה לפני סגירת רשימת המועמדים, היה זה שהביא את השינוי במבנה המפלגות של המחנה.
כחול לבן נסקה בסקרים וגנץ הפך ממועמד פוליטי חדש שכל חלומו הסתכם בחברות בכנסת ואולי תפקיד של שר בכיר בממשלה, למי שמשכשך במים עכורים, נאנק להשאיר את הראש מעליהם כדי לנשום, נגרר אחרי יועצים ופוליטיקאים, שעבורם הוא בסך הכל כלי משחק לגריפת הון כספי או פוליטי.
ההקלטות שבהן נשמע גנץ מנסה בכל מחיר למצוא את הדרך לזחול לממשלה, עם ולמרות כתבי אישום נגד נתניהו, מסגירות יותר מכל את מאווייו האמיתיים. גנץ לא הצליח לשכנע באמת שאין לו כוונה לשבת עם נתניהו באותה ממשלה. שותפיו, ובראשם יאיר לפיד, ינסו בכל כוחם לעצור אותו - אם נתניהו ינצח.
שולפים כל טריק אפשרי
הסקרים האחרונים, שחלקם מראים על צמצום הפער בין כחול לבן לליכוד ועל יתרון לגוש הימין, לא עושים חסד עם אף אחד מהצדדים. עד כה, כשנשאלו ראשי כחול לבן מה יעשו בתרחיש של הפסד, יכלו לנפנף את השאלה בחוסר עניין מופגן ולהפטיר כי אינם עוסקים בשאלות היפותטיות. כעת, תרחיש ההפסד כבר מונח לפתחם.
לנתניהו הסקרים האלה לא באים טוב כי קמפיין ההמרצה של הרגע האחרון לא ממש מתיישב עם העובדה שהליכוד והימין מובילים. ראש הממשלה היה מעוניין ליצור תבהלה שתניע אנשים לקלפיות למנוע את החלפת השלטון. בפעם הקודמת, בבחירות 2015, הראו הסקרים האחרונים, שעל פי החוק מותרים בפרסום רק עד יום שישי שלפני הבחירות, יתרון גדול למחנה הציוני בראשות הרצוג ולבני. את הסקרים שלימדו על היפוך המגמה בימים שאחרי זה ראו רק במטות הבחירות של המפלגות. לציבור היה אסור להראות אותם על פי החוק.
נתניהו החל לפני ארבע שנים את פרויקט שתיית המנדטים ממחנה הימין אל הליכוד בשלושת הימים האחרונים הקריטיים. לבית היהודי, ישראל ביתנו וכל היתר לא היה כמעט איך להתגונן. לפיד, שהגיע הפעם לאותה מסקנה לגבי גוש השמאל, לא המתין והחל כבר בסוף השבוע שעבר לנסות לגנוב מנדטים יקרים למפלגת העבודה. אין שום סיבה להצביע לעבודה, אמר, מי שרוצה מהפך חייב להצביע כחול לבן. אלא שבמפלגתו של גבאי היו מוכנים לכך. מתקפת הנגד לא איחרה לבוא. המסר המרכזי של גבאי היה כי מי שפוגע במהפך זה לא הצבעה לעבודה, אלא לפיד עצמו שלא מוכן לוותר על הרוטציה לראשות הממשלה. גבאי טען כי בידיו סקר שמלמד שוויתור כזה מצד לפיד יעביר שניים עד שלושה מנדטים מהליכוד לכחול לבן. לפיד התעצבן. אין שום סקר כזה, אמר.
העלייה של מפלגת העבודה בסקרים גרמה לראשי כחול לבן לערוך חשיבה מחודשת. החוליה החלשה של הימין בעיניהם היא כולנו של משה כחלון. ביום שלישי בערב החליטו במטה הבחירות של גנץ ולפיד ללכת לכחלון על הראש. לנסות לגמור אותו, שלא יעבור את אחוז החסימה, ובכך להרוס לנתניהו את הגוש שעליו הוא בונה. ברגע האחרון החליטו בצוות הקמפיין לשקול מחדש את העניין ולקבל החלטה רק השבוע.
ללפיד גם עניין אישי נגד כחלון. שר האוצר הנוכחי לא הפסיק לעקוץ את קודמו בתפקיד על כישלונותיו. במשך כל הקדנציה ראה לפיד איך כחלון מחלק כסף לכולם, בעוד הוא נאלץ בשנים שבהן היה בתפקיד רק לקצץ ולצמצם. ראשי כחול לבן השתגעו מהעובדה שנתניהו מצליח פעם אחרי פעם לצאת כשידו על העליונה מהאירועים המוטרפים של מערכת הבחירות. למרות התקשורת התומכת והמגוננת, ולמרות הצלחתם לרתום את כל המערכות הגדולות לטחון שוב ושוב את פרשת הצוללות, איכשהו הכל מתהפך. אפילו את "תחקיר" הפרופילים המזויפים הצליח ראש הממשלה להפוך על ראשם ולנגוע באמצעותו בנימי הרגש ותחושת הנחיתות המובנית של אנשי הליכוד ולהפוך את הפרשה לתקרית הצ'חצ'חים 2, או מנשקי המזוזות 3.
שלא לדבר על החזרת זכריה באומל, עליו השלום, שבעקבותיה הציב עצמו נתניהו בעמדת המדינאי בשיעור קומה בינלאומי בקנה מידה היסטורי. כמה קל היה לו מגובה זה ללעוג לחברי כחול לבן (יש עתיד בעבר), שחתמו על עצומה שקראה לו לא להיפגש עם דונלד טראמפ כשהיה מועמד הרפובליקנים לנשיאות. או לרמוז על כך שגנץ לעולם לא יגיע ליחסים אסטרטגיים כמו שיש לו ולפוטין, במיוחד אחרי שיו"ר כחול לבן האשים את הנשיא הרוסי בשיתוף פעולה בפריצת הטלפון שלו.
לא מוותר על הביטחון
מערכת הבחירות קיבלה תפנית שלה נפתלי בנט לא היה מוכן. בשלב הזה של הקמפיין היה הימין החדש שלו ושל איילת שקד צריך, על פי התחזית, לעמוד על מספר דו־ספרתי של מנדטים. זה לא קורה, והאצבע המאשימה מופנית רק לאחד: משה פייגלין. עלייתה של זהות הוא אירוע שאיש במערכת הפוליטית לא היה מוכן אליו. גם בימין וגם בשמאל. כמועמד האנטי־ממסדי של הבחירות, כל מתקפה עליו מצד הפוליטיקאים המיושבים, אנשי המערכת, רק מגדילה אותו.
בשיחה עם בנט, ימים בודדים לפני פתיחת הקלפיות, אומר שר החינוך כי הוא לא מצטער על הקמת הימין החדש ופילוג הבית היהודי, למרות הדשדוש בסקרים. "אחד המהלכים הכי משמעותיים וראויים שעשיתי בחיי זה הקמת הימין החדש", הוא אומר, "החזון שלי מכניסתי לפוליטיקה זה חיבור דתיים וכאלה שאינם. אני לא הייתי דתי. אשתי מבית לא דתי. שירתתי בסיירת מטכ"ל עם דתיים וכאלה שאינם ביחד. החיבור הוא חלק ממשימת חיי. ניסיתי לפתוח במשך שש שנים את הבית היהודי, אבל הם פשוט לא באו למפלגה דתית".
אמרת שתגדיל את גוש הימין, שתיקח מנדטים מכחול לבן, אבל בפועל זה לא קורה.
"אנחנו היום בסקרים שבעה מנדטים. צריך לזכור שלפני שהקמנו את המפלגה היה גוש הימין 57-58 מנדטים, ואילו היום הימין על 64. במילים אחרות, הקרב על ראשות הממשלה כבר הוכרע ונתניהו הוא ראש הממשלה".
הבטחתם שהימין החדש לא ייקח מהציונות הדתית אבל בפועל ניהלתם קמפיין מאסיבי להעביר קולות מהבית היהודי אליכם.
"שישים אחוזים ממצביעי הימין החדש הם לא דתיים ומסורתיים. רק 40 אחוזים הם דתיים. הצלנו שלושה מנדטים לימין שהיו הולכים לפח. לי ברור כשמש שהמהלך שעשינו הוא שיבטיח את ניצחונו של נתניהו כראש הממשלה".
אתה מביע שביעות רצון מהערכתך שנתניהו ינצח, אבל אתה לא מפסיק לתקוף אותו.
"נתניהו הוא ראש ממשלה טוב ומדינאי מצוין וחיזק את כלכלת ישראל. אולם היו לנתניהו שרי ביטחון גרועים שהכשילו אותו בכל הטיפול בנושא חמאס בעזה. 117 שנות הניסיון של חבורת כחול לבן מלמד אותם שאין פתרון מול חמאס. והם יחזירו אותנו לעשר שנים נוספות של טפטוף.
"אני, לעומת זאת, הנחתי בקבינט תוכנית מבצעית בשם 'ביעור חמץ', שלא כרוכה בהכנסת חיילים לעזה, אלא תוכנית שתוביל את עזה למצב שהיא ריקה מרקטות, תוך כדי תחזוק המצב באמצעות הפצצות תגובה על כל ירי של מחסנים ומפעלי נשק. התוכנית תשמור אותם כל הזמן נטולי יכולת. אני משוכנע כי כשר ביטחון לצידו של נתניהו אביא לכך. אני אלמד את תושבי נתיב העשרה ושדרות שזו לא גזרת גורל לחיות כפי שהם חיים בעשורים האחרונים".
אתה באמת חושב שמפלגה של 6-7 מנדטים יכולה לקבל את תיק הביטחון?
"הבחירה של נתניהו תהיה בין שתי ברירות: חוסן לישראל של גנץ ולחלופין אותנו. אז שאלת הבחירות היא האם הצמד נתניהו־בנט ינהל את המאבק מול חמאס, או נתניהו־גנץ. דבר נוסף הוא האם שר המשפטים יהיה יאיר לפיד או איילת שקד. הוכח שכשנתניהו נמצא יחד עם שרי שמאל כמו אהוד ברק או חלשים כמו בוגי יעלון ואביגדור ליברמן - כך תיראה מדיניות הביטחון. בני גנץ, בשל חשש משפטי, לא הסכים להפציץ בניינים בסג'עייה במהלך מלחמת לבנון השנייה, למרות שבוצע מהם ירי נגד חיילי גולני. כשר ביטחון לא אתן לזה לקרות. אני מעדיף שאלף אימהות של האויב יבכו, מאשר בכי של אמא אחת של חייל צה"ל.
"מי הוא סינוואר שיגיד שניתן למחבלים טלפונים סלולריים? מיהו? הוא מנוול בן־מוות. אני בעד לרדוף אותו וכל מפקד בצבא חמאס, מהקודקוד ועד אחרוני מפקדי המחלקות, במקביל לעבודה עקבית ורציפה נגד התשתיות שלהם. לא צריך להמתין לסבב לחימה כדי להפציץ מפעלי נשק. התחושה היא שאזרחי הדרום הם סוג ב'. שני טילים ירו על המרכז וצה"ל הפציץ מאה יעדים. זה לא ייקח 48 שעות, אלא כמה חודשים, ואולי אפילו פינוי לזמן קצר של תושבי העוטף, אולם שהם יחזרו הביתה הם יחזרו למצב חדש.
"הצבעה לנו זה כמו הצבעה בשני פתקים: לנו ולנתניהו לראשות הממשלה", אומר בנט, "אני מייחל ליום שנשים את הכל בינינו מאחור ונעבוד בשותפות. אני מודה שעברו בינינו דברים לא טובים אבל הגיע הזמן לשים הכל מאחור. לצערי אני מעריך כי כמו שהיה ב־2013, וב־2015, גם עכשיו הטלפון האחרון אחרי הבחירות יהיה אלי ולאיילת שקד".
בנט יוצא במתקפה חריפה נגד מי ששיבש את כל תוכניותיו וגוזל מנדטים שלדעתו שייכים לו: "פייגלין מסכן את שלטון הימין. אין לו כמעט מצביעי שמאל שעזבו ועברו אליו. רוב מי שמצביע לו הם ימנים שהוא רוכב על גבם, אבל אומר שהוא ימליץ על גנץ אם גנץ ייתן לו יותר. כלומר אם הוא יאמץ את שיטת השוברים ויחלק גראס בצורה בלתי מבוקרת, אז הוא יפקיר את ארץ ישראל וביטחון ישראל. מדובר בחיי אדם. הרעיונות האוטופיים של פייגלין יכולים להביא פה לאסון גדול שחווינו בעבר עם מפלגת צומת. מעל חצי מהרשימה הם אנשי שמאל מדיני.
"20 שנה פייגלין בפוליטיקה ולא הותיר שום חותם. אני פירקתי את מונופול נשר שהיה קיים 90 שנה. אני פירקתי את קרטל האוניברסיטאות. את קרטל הגבינות הצהובות, מול לחצים מטורפים של תנובה, של ועדת ראשי האוניברסיטאות. כמה מונופולים הוא פירק? לי קראו מחרחר מלחמה והזוי כשבצוק איתן נלחמתי שנצא נגד המנהרות. מה הוא עשה? הוא לא חוקק שום חוק ולא ביטל שום חוק. לכן הוא בא בלי שום קבלות".
געגועים לחשין
נושא מערכת המשפט לא מעסיק רק את בנט ושקד. גם איחוד מפלגות הימין תובע שינויים מרחיקי לכת בבתי המשפט ובפרקליטות. כחלון, שעמד כחומה בצורה בהגנה על המערכת בקדנציה האחרונה, החל להשמיע זמירות אחרות בנושא לקראת הקדנציה הבאה. נתניהו גם הוא כמובן יתמודד מול מערכת שתנסה לא לאפשר לו לכהן תחת כתבי אישום - אם וכאשר - ויעדיף, לו הברירה תהיה בידו, להרכיב ממשלה נוחה בהיבט הזה.
קשה שלא לקבוע כי לא הפוליטיקאים אלא המערכת עצמה הם שהביאו לחוסר האמון ולזעקה הציבורית לריסון ולבלימת ההשתוללות. הימים שבהם עמד שופט בעל שיעור קומה כמישאל חשין והסביר בשפתו הפיוטית אך הנחרצת כי לבית המשפט אסור בשום אופן לפסול חוקים של הכנסת, עברו מן העולם ואינם עוד. הרסן הותר ואיש הישר בעיניו יעשה. מלאה הארץ משפט, נאמר ביחזקאל, ואולי התכוון לימינו, אבל במובן הרע.
הצגה כמו שהיתה השבוע בוועדת הבחירות המרכזית לא נראתה מעולם. יכול השופט להצדיק בק"נ טעמים והתכסויות משפטיות מפולפלות מניין שאב את הסמכות להעמיד אנשים על דוכן העדים כנאשמים בבית המשפט ולאלץ אותם להשיב לשאלותיו. ולא רק עובדי מפלגה, אלא צייצני טוויטר, אנשים נטולי כל תפקיד או חלק ממערכת הבחירות שכל חטאם היה שהביעו את דעתם (הימנית) ברשת.
וזה מצטרף לשורה של עוד החלטות, על פסילת בן ארי והכשרת בל"ד, למשל. בטוויטר אולי הוא לא מבין, אבל המערכת הפוליטית אינה זרה לשופט חנן מלצר. כמי שהיה יו"ר ועדת החוקה של מפלגת העבודה במשך שנים רבות ומועמד מטעמה לכנסת בהפסד לנתניהו ב־96', מלצר יודע איך הדברים צריכים להיות ומה צריך להיעשות. אפילו אם זה מהמקפצה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו