חצויה

כמעט ללא הרף בחיי הבוגרים פונים אלי בני האדם ומבקשים המלצות. יש לי פרצוף של אחת שנהנית מהחיים? כי הבקשות הן תמיד המלצה לנופש, למסעדה, לחנות בגדי מעצבות. אף אחד לא מבקש שאמליץ לו על פסיכיאטר, שרברב או אוכל מוכן לשבת בזול. שואלים על תכשיטי יוקרה, על קונדיטוריה איכותית, מבקשים את חוות דעתי על בתי מלון בוטיק, הצגות תיאטרון, מסעדות שף. אני מנופפת בידיים לסלק את הילת הזוהר וממליצה על סטוק בתלפיות, שבו יש ספלי חרס עם מכסה בשלושה שקלים האחד.

הפער בין הגלאם המדומה של "עיתונאית", "מגישה", "סופרת", לבין החיים עצמם התמצה ביום אחד בשבוע שעבר. בשני הגשתי יומן ערב ברדיו, יצאתי ממנו ישר להקלטת תוכנית נוספת לפורים, ותוך כדי ההקלטה הקלדתי טור לעיתון, שנשלח בווטסאפ. למחרת רצתי עם הילדים המחופשים לבית הספר אחרי הכנות, ויכוחים וצילומים. כשסחבתי לבית הספר את הארנבת ואת הכלוב הכבד שלה (אל תשאלו למה), התחילו ההודעות מהחברים: "מתרגשת? את בטח מבלה באיפור ובתסרוקת לקראת הערב".

באותו ערב היתה השקה של סדרת ספרי ילדים שכתבתי, סוג של מפעל חיים, באירוע נוצץ לכל הדעות. הייתי צריכה להכין נאום, לבחור שמלה, לנוח. אבל סחבתי ארנבת לבית הספר ובחזרה, שלחתי תזכורות לנואמים בהשקה כשאני נעה בין התחפושות שמילאו את הסלון, עם יותר מדי כוסות שוקו מלפני יותר מדי ימים ברקע, מכניסה שתי מכונות כביסה, משוחחת עם יו"ר מפלגה, ומדלגת כבמבי בין חפצים (ספר חשבון פתוח, קוטג', גרביים, מצופי בריכה, מה הם עושים פה, מאה חרבות פלסטיק). נזכרתי שהילדים מסיימים ללמוד ב־12 ביום של התחפושות וצריך להכין צהריים. הצלחתי לשרוף את הפיצה הקפואה. זרקתי אותה. חברות שלחו לי זר שוקולדים לכבוד ההשקה. השליח דרך על תחפושת של דינוזאור. הכנסתי צ'יפס קפוא לתנור. התקשרו מיעל דן בגל"צ. ביקשו שאעלה לשידור בנושא סרטון הבושם של איילת שקד. נזכרתי במשלוחי המנות. רצתי לקניות. נהיה חם. התקשרו מהעיתון, ביקשו דברים. התקשרו מהעירייה, ביקשו דברים. חזרתי עם שקיות סופר שקרעו לי את הידיים לבית מעלה עשן. גם הצ'יפס נשרף. הכנסתי חדש. החזרתי את הארנבת מבית הספר. הפשטתי את הילדים מהתחפושות וזרקתי להם צ'יפס בצלחות חד־פעמיות. העלו אותי לגלי צה"ל בזמן שנלחמתי בקטשופ. התראיינתי מול זהבה גלאון, שצקצקה נוראות נוכח הסרטון, בעוד אני סירבתי להזדעזע. דפקתי את הקטשופ על הקצה של הספה האפורה, שלא יעשה רעש ברדיו, ולאורך הראיון החי, בי נשבעתי, סחטתי קטשופ על צלחות חד־פעמיות. מישהי שהגיעה לעצב לי תסרוקת לערב דפקה בדלת בדיוק כשנזכרתי שלא קניתי צלופן למשלוחי מנות. טיפסתי על אודם ועקבים ונסעתי עם הילדים להשקה. בין צילום יחסי ציבור ללחיצות ידיים למיקרופון, שעשעתי את הקטן ומנעתי ממנו לנתק את הכבלים של התאורה מתוך שעמום. בערב התיישבתי על הספה האפורה, כדי לסדר לעצמי בראש את היום. נחתי על כתם קטשופ.

• • •

זה לא השילוב בין פנים לחוץ, הדילוג הקלאסי של כולנו. פעם בית, פעם עבודה, פעם שניהם באותו רגע, מכינה שיעורים עם הילדה וסוגרת ליין־אפ לשידור, מתאמת מרואיין לעיתון תוך כדי החביתות. העניין הוא שאין זוהר בכלל. אין אותו בנפרד. דוד המלך סיפר פעם שמלכים אחרים "יושבים אגודות אגודות בכבודם", ורק הוא מתעסק ב"דם, שפיר ושליה כדי לטהר אישה לבעלה". יש כל מיני הסברים ל"שפיר ושליה". אני שומעת: החיים עצמם. מלך ישראל שהידיים שלו מלוכלכות. לא אגיע לקרסוליים של דוד המלך גם אם אעמוד על סולם. אבל בהשאלה, עם כל הפרופיל הגבוה וכל ההשקות והצילומים, בסוף אני מתיישבת על כתם קטשופ.

ולפעמים בא לי להגיד לבית שמתפורר עלי או לילד שמתהפך עלי: סליחה, אתה יודע מי אני? אתה יודע איזה כנס של אלפי אנשים הנחיתי אתמול? אתה מבין בכלל עם מי אתה מדבר, אדון כיור מלא כלים? תקרה עם כתם רטיבות, את יודעת שמי שישֵנָה תחתייך היא מחברת של רב־מכר? כינים שעוברות אל הילדים שלי מראש של ילדים אחרים, יש לכן בדל של מושג הילדים של מי הם?

חלק מהקולגות שלי לא מבינים את הכפל הזה, להיחתך מסכין שבה פתחתי פופ־אייס לילדים, לרוץ עם הפלסטר לאוטו, לדבר בכנס העצמה נשית, שמה מייק־אפ ברמזור הראשון, מסקרה ברמזור השני, עונדת עגילים בחניה, ועולה לבמה עם הפלסטר, מתנשפת. לשאול פוליטיקאים שאלות קשות בשידור, ורבע שעה אחר כך להיאבק במסטיק שנדבק למעיל של הילדה. לא מעט מהחברים שלי אינם הורים לילדים קטנים. הם לא זוכרים שבחמש בערב אני עושה שיעורי בית בגיאומטריה ולומדת להכתבה באנגלית, ומסמסים לי "תראי" עם סרטון משעשע. מדי פעם אני שוהה באיזו ארוחת ערב עם כוסות יין גבוהות וזוהר צומח תחת כיסאי, אבל אז אני מקבלת הודעה כתובה מהמורה עם עוד משהו שצריך לשלוח מחר.

וטוב הדבר מאוד. היעדרו של זוהר מוחלט מעניו אותי (מלשון ענווה), ואם אני מתפללת שלא יגבה ליבי כשאני בתקופה של הצלחה - הרצפה הדביקה באזור האסלה (בית של בנים) כבר תדאג להשאיר את האגו שלי במקום הראוי.

• • •

חוזרת בלילה מהרצאה מול אודיטוריום מפוצץ. הפנים שלי היו על שלט חוצות שמזמין להרצאה. וזה יום של אבא שלהם, אז חוזרת אל בית ריק, צועדת לבד בחושך מהחניה אל הבית, מפתחות ביד אחת, נעלי עקב ביד השנייה. מורידה את האיפור תחת הפלורסנט המהבהב בשירותים. צריך לתקן אותו. אני לא סלבּריטי, אבל בסוף כל הרצאה יש מי שמבקש להצטלם. האנשים האלה עוד על העור שלי כשאני שופכת קורנפלקס לקערה ואוכלת אותו במהירות. אני שומעת בראש את המנחה שהזמין אותי לבמה. המזגן מקפיץ את החשמל. עוד תגובה לטור שלי התקבלה במייל. בשבת שעברה עשו עלי כתבת שער באחד העיתונים. העברתי סמרטוט על חבלי הכביסה. הם משאירים סימן של לכלוך על הבגדים.