"חיי מדף": עוצמת החולשה

הם רוצים את זה בהיר, אחיד, ברור, קוהרנטי. לא כולם, אבל רובם. הם דורשים לשמוע את הדברים כהווייתם, ללא היסוס או גמגום, בלי שפתיים שנעות ללא קול, בלי חזרה על מילים לצורך הדגשתן. ללא עכבות. הם רוצים את זה חד ומדויק ולא אנושי. כי אנושיות זו חולשה, ויש מקומות שבהם החולשה עלולה להרוס אותך.

אבל חולשה לא הורסת. להפך, היא מעצימה ובונה. החולשה היא האפשרות של בני האדם לשינוי. לולא היתה, נפש האדם היתה רק קיבעון מתמשך, מיצג בלתי נגיש, תקוע בעצמו, בלי מוצא, אטום.

הכתיבה היא הניגוד המוחלט לאטימות ולקביעות. היא אֵֵם כל היסוס ועיכוב. היא הרצון והחתירה להגיע אל הבהירות - והידיעה שלעולם הרצון הזה לא ימומש. הדיבור הקטוע, המילה הבודדת שפורצת מן הערפל, שיש בה כדי להדהד משהו מוכר, ולו לרגע, תחושת דז'ה־וו שלעולם לא נדע אם נשענה על זיכרון ישן, צליל או פנים מרעננות.

חישבו על מרסל פרוסט והכמיהה אל עוגיית המדלן. חישבו עליו צופה, מביט ונובר בתוככי עצמו, כדי לזקק רגע מילדותו. הוא מבין כי הכמיהה נועדה להיכשל. הוא יודע שהזיכרון הרצוני הוא חסר ערך, שהחיפוש אחריו הוא חיטוט בפצע שלעולם לא יפסיק לכאוב, וכי דווקא הזיכרון הלא־רצוני, השבור והמקרי, עשוי להביא עימו השלמה. במכתב לידידו אנטואן ביבסקו, כתב: "הזכרון הרצוני, שהוא בעיקר זכרון התבונה והעיניים, אינו מעביר לך מן העבר אלא פנים חסרי אמת: אבל כאשר ריח, טעם, ששבו ונמצאו בנסיבות שונות לחלוטין מעירים בנו, על כורחנו, את העבר, אנו חשים עד מה שונה היה עבר זה ממש שדימינו לזכור, ושאותו צייר הזכרון הרצוני שלנו כדרכם של ציירים גרועים, בצבעים חסרי אמת" (מצרפתית: הלית ישורון).

לכן החיפוש אחר המבנה השלם אינו אלא אחיזת עיניים. דווקא הדיבור השבור, החוזר על עצמו, הנע במעגלים סביב נקודה בלתי מושגת, דווקא בו יש אמת. דווקא הוא דואה בעיקשות ובהתמדה מעל המשמעות האמיתית של היותנו.

הספרות מתרחקת מהעולם שלנו בכך שהיא מקדשת את הרמז והמיסוך. היא במכוון תאמר מילה כמה פעמים, תחזור על עצמה, תשדר חוסר ביטחון. יותר מאשר היא שואפת אל הדיבור והמשפט המושלם - הכתיבה חושקת בשתיקה. שכן לא שני קצוות הן; גם השתיקה היא דיבור, כפי שגם האפס אינו מתבטל בפני שאר הספרות. ב"ספר המספר" מתאר רבי אברהם אבן עזרא את האפס כקפסולה מיסטית: "טעמו כגלגל, כקש לפני רוח, ואינו אלא לשמור המעלות". קש לפני הרוח - מה תפקידו? להיות כאן, נוכח, ולו לרגע, וגם בהיעלמותו להותיר סימן.