"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

היום
שיתוף כתבה
"חיי מדף": עוצמת החולשה
דווקא הדיבור השבור, החוזר על עצמו, הנע במעגלים, דווקא בו יש אמת
צילום: אי.אף.פי // גם השתיקה היא דיבור. צלם ימי בעבודה

"חיי מדף": עוצמת החולשה

דווקא הדיבור השבור, החוזר על עצמו, הנע במעגלים, דווקא בו יש אמת

עמר לחמנוביץ
, עודכן

הם רוצים את זה בהיר, אחיד, ברור, קוהרנטי. לא כולם, אבל רובם. הם דורשים לשמוע את הדברים כהווייתם, ללא היסוס או גמגום, בלי שפתיים שנעות ללא קול, בלי חזרה על מילים לצורך הדגשתן. ללא עכבות. הם רוצים את זה חד ומדויק ולא אנושי. כי אנושיות זו חולשה, ויש מקומות שבהם החולשה עלולה להרוס אותך.

אבל חולשה לא הורסת. להפך, היא מעצימה ובונה. החולשה היא האפשרות של בני האדם לשינוי. לולא היתה, נפש האדם היתה רק קיבעון מתמשך, מיצג בלתי נגיש, תקוע בעצמו, בלי מוצא, אטום.

הכתיבה היא הניגוד המוחלט לאטימות ולקביעות. היא אֵֵם כל היסוס ועיכוב. היא הרצון והחתירה להגיע אל הבהירות - והידיעה שלעולם הרצון הזה לא ימומש. הדיבור הקטוע, המילה הבודדת שפורצת מן הערפל, שיש בה כדי להדהד משהו מוכר, ולו לרגע, תחושת דז'ה־וו שלעולם לא נדע אם נשענה על זיכרון ישן, צליל או פנים מרעננות.

חישבו על מרסל פרוסט והכמיהה אל עוגיית המדלן. חישבו עליו צופה, מביט ונובר בתוככי עצמו, כדי לזקק רגע מילדותו. הוא מבין כי הכמיהה נועדה להיכשל. הוא יודע שהזיכרון הרצוני הוא חסר ערך, שהחיפוש אחריו הוא חיטוט בפצע שלעולם לא יפסיק לכאוב, וכי דווקא הזיכרון הלא־רצוני, השבור והמקרי, עשוי להביא עימו השלמה. במכתב לידידו אנטואן ביבסקו, כתב: "הזכרון הרצוני, שהוא בעיקר זכרון התבונה והעיניים, אינו מעביר לך מן העבר אלא פנים חסרי אמת: אבל כאשר ריח, טעם, ששבו ונמצאו בנסיבות שונות לחלוטין מעירים בנו, על כורחנו, את העבר, אנו חשים עד מה שונה היה עבר זה ממש שדימינו לזכור, ושאותו צייר הזכרון הרצוני שלנו כדרכם של ציירים גרועים, בצבעים חסרי אמת" (מצרפתית: הלית ישורון).

לכן החיפוש אחר המבנה השלם אינו אלא אחיזת עיניים. דווקא הדיבור השבור, החוזר על עצמו, הנע במעגלים סביב נקודה בלתי מושגת, דווקא בו יש אמת. דווקא הוא דואה בעיקשות ובהתמדה מעל המשמעות האמיתית של היותנו.

הספרות מתרחקת מהעולם שלנו בכך שהיא מקדשת את הרמז והמיסוך. היא במכוון תאמר מילה כמה פעמים, תחזור על עצמה, תשדר חוסר ביטחון. יותר מאשר היא שואפת אל הדיבור והמשפט המושלם - הכתיבה חושקת בשתיקה. שכן לא שני קצוות הן; גם השתיקה היא דיבור, כפי שגם האפס אינו מתבטל בפני שאר הספרות. ב"ספר המספר" מתאר רבי אברהם אבן עזרא את האפס כקפסולה מיסטית: "טעמו כגלגל, כקש לפני רוח, ואינו אלא לשמור המעלות". קש לפני הרוח - מה תפקידו? להיות כאן, נוכח, ולו לרגע, וגם בהיעלמותו להותיר סימן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...