כששחקני הנבחרת ערכו את סיבוב התודות באצטדיון בחיפה, היה קשה להתעלם מהעלייה לרגל לעבר האקדוחן, ערן זהבי, ומוסיפים לתודה גם חיבוק וברכה.
אפשר לכתוב הרבה על מה שעבר זהבי מאז זריקת סרט הקפטן לסיבוב שלו עם בנו על אותו הדשא, הפעם לעיני קהל אוהד ומעריך. זו לא הפעם הראשונה שזהבי מוכיח לקהל שלו שהוא עשוי מחומר אחר.
הוא חתום על רגעי האושר הכי גדולים של כל קבוצה שבה הוא שיחק. לאוהדי הפועל ת"א הוא סיפק את הרגע הכי גדול ב-20 השנים האחרונות אי אז במאי 2010בטדי, לאוהדי מכבי ת"א הוא סיפק את רגעי השיא מזה הרבה מאוד שנים עם 3.5 שנים מטורפות. שלשום הוא סגר עניין גם עם האוהדים בכחול-לבן.
יש לזהבי חברים בנבחרת שחיים באירופה כבר הרבה שנים. יש כאלה שבולטים יותר - מונאס דאבור שנמכר רק לפני כחודשיים לסביליה תמורת 14 מיליון יורו ותומר חמד שהטביע חותם לא רע בליגה הספרדית ובליגת המשנה באנגליה, אבל אף אחד מהם לא מסוגל לנפק ערב מוזהב כזה.
בניגוד ללגיונרים האירופאים, זהבי רק התחיל את העונה בסין לא מזמן ולנבחרת הוא הגיע כשהוא לא בשיא כושרו. ועדיין, כשהוא רואה קהל (ושלשום בחיפה היו רק אוהדים אמיתיים של הנבחרת, כאלה שיגיעו בכל מצב ובכל מזג אוויר), יחד עם מטרה נעלה, משהו אצלו בראש עובד אחרת מכולנו.
לפני המשחק היו מי שניסו לנפח את בקשתו של זהבי לקבל חדר פרטי במלון שבו השתכנה הנבחרת. אחרי כל מה שעבר על זהבי, בקשה כזאת היתה יכולה להדביק לו עוד נקודה שלילית שתתווסף לתקרית סרט הקפטן.
כמה דקות אחרי המשחק, אותן הנשמות כבר יכולות להודות שאפשר לתת לו את המפתחות לסוויטה הנשיאותית.
