"אבא, אני חושב שאני יודע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול".
השיחה הזאת התקיימה לפני קצת פחות משבוע, הילד בן פחות מ־5, והיה לי ברור שאנחנו מדברים בעצם על התחפושת שלו. ילדים נוטים להזדהות עמוקות עם התחפושת שלהם. הם הרבה יותר חכמים מאיתנו. מי שלא מזדהה עמוקות, שלא יתחפש.
"אני חושב שאני רוצה להיות כבאי".
זה קצת ביאס אותי, כי כבר השקענו בתחפושת אחרת. מה כבאי עכשיו, מה? מצד שני, גם ציפינו מהילד לקצת יותר מקוריות. סמי הכבאי? בילדותי כולם התחפשו לקאובויים.
היו ילדים שבכל שנה הלכו על הקאובוי. היתר, כמוני, הרשו לעצמם לגוון, ופעם בשנתיים הניחו בצד את הכובע אבל שמרו את חגורת האקדחים והלכו על פיראט או חייל, או על שילוב בין פיראט לחייל, מה שנקרא באותם ימים "משה דיין". היינו ילדים הרבה יותר חסכוניים.
•• לכל הטורים של ג'קי - ליחצו כאן ••
אין ספק שהילד קורא מחשבות, כי הוא מייד הבהיר לי שאנחנו בכלל לא מדברים פה על תחפושת. נושא השיחה הוא קריירה ועתיד, והוא באמת רוצה להיות כבאי, מה שמילא אותי גאווה עצומה, כי הילד ככל הנראה מתחנך יפה בבית הזה, חושב אלטרואיזם והצלת נפשות, וממילא עד שיגדל הוא כבר יקבל קצת שכל ויבחר משהו רווחי יותר.
כמו כל אבא יהודי טוב, התחלתי לנסות להוציא לו את החשק:
- תראה, חמוד. לפני כמה רגעים היינו במתקנים, ואתה קצת פחדת לטפס בסולם של המגלשה הגבוהה, כן? וזה לגמרי בסדר. אבל אתה מבין שחלק מהעניין הזה עם כבאים זה סולמות. ממש גבוהים. אבל ממש.
- מי אמר שכל הכבאים חייבים לטפס על הסולם? חלק מהכבאים מכבים מלמטה.
- כן, מתוק. אבל נניח שפתאום בחלון של קומה רביעית אתה רואה אישה צועקת "הצילו". נראה לך שתגיד לה: "סליחה, גברת, אני לא הכבאי עם הסולם, חכי למנשה"?
כאן השיחה לקחה פסק זמן לחשיבה מחודשת. אבל היה לי ברור שזה יהיה קצר והילד לא יישאר חייב.
- אבא, אתה יודע מה? אני חושב שאני רוצה להיות כבאי גרוע.
כל הורה מכיר את הרגעים האלה שבהם אתה רוצה לעזוב הכל ולהתעסק אך ורק בתיעוד פניני החוכמה של הילד שלך. אז הנה לכם אחת כזאת שהשאירה אותי צוחק. ובעיקר משתאה.
לדעתי, הילד עלה כאן על תובנה פוליטית חשובה. חלק גדול מהמועמדים שואפים להיות נבחרי ציבור גרועים. הם רוצים להיות סמי במדים ובקסדה ובלי כל אי הנעימות הזאת שקשורה בסולמות ובעשן.
מערכת בחירות היא תמיד עניין די פורימי, אבל הפעם יותר מדי מתמודדים נראים כמו ילד שההורים שלו חיפשו למשהו שהוא בכלל לא רצה. הם אבודים בתוך התחפושת. היא גדולה עליהם. מסורבלת.
הם חושדים שליועצים לא באמת אכפת מהם. כשהראו להם את זה בתמונות זה דווקא נראה נחמד, אף אחד לא סיפר להם כמה חם ומגרד זה עומד להיות. לפעמים זה מזכיר את מסיבות הכיתה האלה שבהן כמעט כולם התחפשו לאותו דבר עצמו.
פעם, לפני שנים, הופיעה בעיתונים ידיעה קטנה, לא חשובה, אך צובטת לב. תמיד אהבתי את עמוד הידיעות הקטנות והלא חשובות מהעולם הגדול, אבל לעולם לא אשכח את הדיווח מאותו בית אבות אמריקני שבו שהה השחקן היהודי־אמריקני ג'וני וייסמילר.
וייסמילר כבר היה זקן מאוד, לא בריא וגם לא כל כך מתקשר, אבל כמעט בכל יום, כך סיפרו אנשי הצוות, היה שואג את השאגה האדירה ההיא של טרזן שהפכה אותו פעם לכוכב ענק כל כך, ועכשיו בעיקר מפחידה את שכניו באולם הבינגו. הסיפור הזה אמנם קצת קיצוני, אבל הוא תפס אותי כי יש בו אמת עמוקה שנוגעת למשחק ולתחפושות.
באופן אישי אני רוחש כבוד עצום לתחפושות. עמוק בבוידם יש לי גם מאגר תלבושות לא קטן והילדים מוזמנים להתחפש בכל יום, אם הם רק רוצים.
אחד מזיכרונות הילדות העמוקים ביותר שלי הוא העובדה שכל התחפושות נשארו איתי הרבה אחרי שפורים הסתיים. לא רק כי שמרתי את הפרנזים של הקאובויים, שאמא תפרה לאורך מכנסי הג'ינס שלי, ולא הרשיתי לה לפרום אותם בערך עד חג השבועות. ככה משהו מזה נשאר תמיד בלב שלך ומזכיר לך שפעם, לא מזמן, אתה עצמך היית פיראט או זורו, והחיים האלה לא זרים לך.
גם כשהתבוננתי בילדים אחרים, שאלתי את עצמי ברצינות למה דפנה בחרה להיות דווקא סינית עם דוקים בשיער ועיניים משוכות לעבר הקוקו. הרי זה לא יכול להיות מקרי, כן?
• • •
כמו כל הורה ישראלי גם אני אוהב לסקור בכל שנה את הטרנדים החמים בשוק התחפושות ולהתמרמר להנאתי על הריקנות המשתלטת על חיינו.
שיהיה ברור, גם כשאנחנו היינו ילדים אף אחד (כמעט) לא התחפש לאלברט איינשטיין, לרב גורן או לז'אן ד'ארק. אמנם עדיין לא היו בעולם טרנדים, גיימרים או יוטיוברים, אבל השיקול המרכזי שהנחה אותנו בבחירת התחפושת היה האקדח.
הבנות רצו להיות חמודות והבנים רצו להיות חמושים. שום דבר מעבר לזה. ובכל זאת, עם ההתבגרות אתה הופך להיות נודניק מצקצק שחבל על הזמן.
בקיצור, חשבתי לי שהדבר החשוב ביותר שקרה לאחרונה בישראל היה העובדה שהפכנו להיות מעצמת חלל. ישראל כבר שיחקה אותה בעבר בתחומי ההייטק והתפלת מי ים. תחומים חשובים, ללא ספק, אבל לא רלוונטיים לפורים משום בחינה שהיא. באמת, מי רוצה להתחפש לדיסק און קי, לאנטי־וירוס או למתקן התפלה?
עכשיו, עם שיגור "בראשית", זו כבר אופרה אחרת. עולם החלל הוא חגיגה ויזואלית, ואיכשהו קיננה בי איזו תקווה שהמון ילדים יתחפשו לחלליות, לגרמי שמיים, לאסטרונאוטים ולספירות לאחור. אבל לא. בסוף התברר שהאירוע הבאמת מכונן שקרה כאן השנה היה שיבוצה של נועה קירל בפאנל השופטים של איזו תוכנית כישרונות. ובמילים אחרות, האסטרונאוט היחיד בגן היה הילד שלי.
(איור: אלירן הרוש)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו