פורים הוא יריית הפתיחה של עונת ההכחשות. אנחנו מנקות לפסח אבל בסתר. זה עוד לא ניקיון, רק השלב המקדים, הסדר שלפני הבלאגן, מארגנות ארונות, מסדרות מגירות, מעיפות חפצים, ממיינות, מרוקנות, מנפות, מקפלות. אבל אסור שיידעו. התחלת פסח? מה פתאום!
קבוצת הווטסאפ של השכונה שוקקת תמונות חפצים למסירה. מכסה בלי סיר. כבל של עכבר אלחוטי. אופניים (חסר כידון). טוסטר משולשים (דרוש תיקון קל). ופאזל קטוע איברים שלעולם יישאר עם חתיכת שמיים נגוסה. הרשעים מגיבים על כל הודעה כזאת: "יא מלחיצה! התחלת פסח?" - וחובת ההכחשה על המוסרת הנבוכה.
תקופת קדם־היערכות לפסח, לפני הסנט־מוריץ. יישור קו נפלא. אין נקודה בבית שאת לא נוגעת בה באצבע, נזכרת שהיא קיימת, מחזירה לשליטה שלך. בלי סקוץ' וכפפות. רק להציץ בה, לדעת אותה. בין שזו חרדת חמץ בשילוב גרסה דתית לאו.סי.די, ובין שזה ניקיון אביב בשילוב גרסה חילונית ליראת שמיים - המסע החד־שנתי לידיעת הבית הוא חיוני. שיעור גיאוגרפיה בין קירות. להיזכר איפה המפתח למנעול החלוד; חצי חבילת זיקוקין לעוגה; פנקסי חיסונים. להיות בשליטה.
לא רק נשים מנקות לפסח. אנחנו אמנם ננקה אבק מהפלורסנט, נשטוף כל לֶג של הלגו ונצחצח את המקלדת במברשת שיניים, בעוד הגבר, נניח, ישטוף את המרפסת בצינור - אבל רק נשים מכחישות. גבר מסוגל להסגיר בראש חודש שבט שהם גמרו חדרי ילדים. אישה תכפור באישומים עד הרגע האחרון. י"ד בניסן, אנשים צועדים לשרוף לחם, והיא "לא התחלתי פסח!". אנחנו מכחישות שהתחלנו פסח מאותה סיבה שאנחנו מכחישות שהצליחה לנו הדיאטה ("אני? רזיתי? סתם נדמה לך, תלוי מה אני לובשת") או שהצליחה לנו השמלה ("זה? שטויות, 30 שקל בשוק"): מפחדות שיפתחו עלינו עין.
נשים מסתירות הספקים, הכנסות, הצלחה. גברים מייצרים עוד הספקים, הכנסות והצלחה בזכות ההתפארות. נשים שמרוויחות הרבה כסף שומרות על פרופיל עשירון־שלישי. גברים שמרוויחים הרבה כסף קונים באמצעותו תצוגות: מכונית יוקרה, שעון של אוליגרכים ועטים (מי לעזאזל צריך עט באלפי שקלים? מה זה צריך להיות? זה כמו לקנות סלוטייפ יוקרתי. פרנסתי על הכתיבה ויש לי עטים ב־30 אגורות). גברים שמספיקים את הלו"ז מתגאים: רצתי עשרה קילומטרים, למדתי עשרה דפי גמרא, עניתי על 20 מכרזים. נשים שעומדות בלו"ז תמיד ידווחו על פיגור: תכף שבת ועוד לא הכנסתי עוגה אחת לתנור. לא הספקתי כלום היום.
• • לכל הטורים של אמילי עמרוסי - ליחצו כאן • •
ואני. גרסה עם באג של עולם המותר־אסור להגיד. הספרייה של הילדים שלי - גמורה לפסח. הצטרפו לתשואות. הארון של המזוודות, שמצאתי בו עובש, כבר נוקה ושופשף. לא מכחישה.
יש תקופה טובה עכשיו. סדרת ספרי ילדים שעבדתי עליה שנים יצאה סוף־סוף לאור, ומחזירה לי אור ומחמאה. העננים זזים. ובא הפחד. לא הפחד שיידעו שטוב לי. אלא הפחד הרגיל, שאם הגעת לראש ההר, תכף תבוא הירידה. זה המסלול. ממבטים של אנשים אני לא מפחדת. הם לא יכולים לקנא בפסגות שלי, כי לפני רגע הצגתי בפניהם את התהומות. הכנות, הסיפור המלא, קונים לי חסינות מעין הרע ולחשים. אני מספרת בגילוי לב שהשמנתי, שאני אוכלת רגשית, שקשה לי לרדת. אחר כך אספר בגילוי לב שרזיתי. מי יפתח עלי עין?
אחת הקוראות התקשרה למחות על משהו שכתבתי. ציטטה משפט מטור שהתפרסם לפני חודשיים. זה לא שלי, עניתי. מישהי אחרת כתבה. שלחה קישור. טור על גירושים, כתוב היטב, שהסתיים באמירה לנשים ש"גירושים אינם רק אבל ונהי. עוד תהיה להן אהבה גדולה ומיטיבה". מי כתב את המילים האלה? "אהבה גדולה"? לא אני. שפשפתי את האייפון. למעלה היה כתוב: אמילי עמרוסי.
אם אתה מגדל ילד כאילו שמגיע לו ומבטיח לו שהוא מושלם, הוא ייצא לעולם עם חוזה חד־צדדי מזויף. מתישהו העולם יפר את החוזה והילד יהפוך למבוגר מתוסכל. אישה שיוצאת מנישואים ואיזו מטומטמת בעיתון שלא שקלה מילים הבטיחה לה ש"עוד תהיה לה אהבה גדולה" כפרק ב', צפויה לתסכול. גם רווקים שהבטיחו להם אהבות גדולות עתידים לחטוף כאפה.
את האהבה הגדולה אתם לא רוצים לפגוש בסמטה חשוכה. האהבה הגדולה מטמטמת את המוחין, משנה את הגוונים בתמונה כמו חומר כימי. היא לא טובה. ימיה קצרים, עיוורונה קוצר נפגעים, ויש לה אפס השפעה בתשובה לשאלה איך תיראה הזוגיות, אם בכלל. אם אלוהים אוהב אתכם, הוא יסדר לכם אהבה קטנה.
"מרים יד ואומר לשמיים/ עצרו או שאני אפול/ השמיים מתקרבים בינתיים/ על קורבן אין לחמול/ הם מתנמכים מרגע לרגע/ הם קרובים נוגעים בראשו/ הוא מרים ועוצר את הפגע/ וסופר את מנת ייאושו". מדי פעם גם השמיים שלי, כמו של יונה וולך, מתקרבים אלי מהר. ובהפתעה גמורה יש מישהו שעומד ביני לבינם ומצליח להחזיק אותם כך שלא יפגעו לי בראש. והוא שומר ראשי, נפשי, ייאושי.
כבר הרבה זמן אני רוצה להגיד תודה וחוששת מחיצי עיניים שחורים. אבל מתנה כזאת נופלת בעולם אחת בכל גלקסיה, וקניתי אותה בהרבה ייסורים. תחזירו את עין הרע למקום. חשפתי פה חלק מבורות החרא שהייתי בהם. אז לוחשת תודה. תודה על אהבה קטנה. לא מעוורת. לא ממבט ראשון. אהבה ממבט 365 ימים. אם האהבה הגדולה, יימח שמה, היא אש - האהבה הקטנה היא תנועת מים שקטה, מחלחלת, תקשורת שמתעצבת בשכבות כמו שסלע נוצר.
חשבתי שאני רוצה מישהו שיוכל לי. טיפשה. הכי טוב מישהו שמכיל לי. לא גבר שיגבר, לא תבוסה, אלא שמיכה חמה. וביני לבינו יש את אותה הרגשה רפה שאפשר לכנות אותה שמיטה. הרפיון מרפא. אני נשמטת אליו. מדי פעם נזכרת להזדקף, כמו ליידי, אבל מותר לי להניח לי. להיות פשוטה, מילולית. והוא מצליח להחזיק את הנפש שלי ולא להפיל.
איזה דבר מדהים זה, לאהוב עדי שמיטה. איזה דבר מדהים זה לגלות בגיל 40, עייפה, צמאה ומלוכלכת, אהבה כולית. יציבה. אהבה מורמת מעם, כי מה הם מבינים. אהבה שמתחילה הכי חלש שלה ולאט־לאט מגבירה. התחלתי פסח. יש לי אהבה. אומרת תודה.
emilya@israelhayom.co.il(איור: בת־אל בן חורין)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו