אומרים שההצגה חייבת להימשך, אבל איפה עובר גבול ההמשכיות? בוונצואלה - מדינה במשבר פוליטי, כלכלי וחברתי עמוק, שנכנסה לשבוע השני ללא חשמל, מים, מזון ותרופות בחלק גדול ממנה - ניסו למתוח את הגבול הזה רחוק ככל שניתן.
בידיעה שספורט בכלל וכדורגל בפרט מייצגים נורמליזציה כלפי חוץ, התעלמה ההתאחדות המקומית מהמצב הקשה, ובהוראת הנשיא ניקולאס מדורו דרשה את קיום המחזור השמיני בליגה הסדירה, למרות בקשת השחקנים לדחות את המשחקים. בזמן שמשחקים מסוימים התקיימו ללא קהל, ללא שידור טלוויזיוני ובתנאים מחפירים, עבור שחקני קראקס וסוליה זה היה הרגע שבו הגבול נחצה.
אחרי שלושה ימים ללא חשמל, עם בעיות תחבורה, מחסור באוכל עקב סגירת מסעדות ומרכולים, שהייה במלונות ללא מזגן או בחדרי הלבשה ללא תאורה, הם החליטו לעשות מעשה. לדשא עלו שחקני שתי הקבוצות בגלל הפחד להיענש או אפילו להיכלא, אבל כדורגל הם לא שיחקו. לאחר שנשמעה שריקת הפתיחה, השחקנים עמדו במקום ודיברו זה עם זה במשך 50 דקות, מה שאילץ את השופט לסיים בטרם עת את ה־0:0 הפוליטי ביותר שנראה בשנים האחרונות.
ונצואלה נמצאת בעיצומו של המשבר הגדול ביותר בתולדותיה. המאבק בין האופוזיציה לממשלה מחריף, ונכון לרגע זה מדווח על יותר מ־20 בני אדם שמצאו את מותם בעקבות המחסור בחשמל ובמשאבים בסיסיים. הפשע חוגג ברחובות, בתי החולים קורסים, הלימודים מתבטלים, ובתוך כל הבלאגן הזה גם הכדורגל המקומי נפגע.
עוד ב־2015, כשוונצואלה אירחה את הקופה אמריקה, הפכו האצטדיונים לבמת המתנגדים לשלטון מדורו. שלטים בגנותו הונפו במשחקי הנבחרת ובמשחקי ליגה, ואפילו כשהנבחרת עד גיל 20 הגיעה לגמר המונדיאליטו ב־2017 התערבבה שמחת ההצלחה עם המצב הקשה שיצר הנשיא במדינה.
בגזרת הכדורגל, המצב הזה בא לידי ביטוי בשביתה של 32 שופטים בשנה שעברה - לאחר שלא קיבלו משכורות, שעמדו על יורו וחצי בחודש - בנטישה של שחקנים ואנשי מקצוע זרים שהגיעו לעבוד במדינה ולא הצליחו להתקיים, ובמשבר כלכלי שהותיר את הכדורגלנים ללא יכולת לכלכל את עצמם.
"שחקנים טובים מרוויחים פה בין 100-80 דולר בחודש, בעוד שהכוכבים מגיעים ל־300", סיפר ווילסון גוטיירס, מאמן קולומביאני שעבד במדינה, "המצב שם כל כך רע, שפעמיים תקפו את האוטובוס של הקבוצה שלנו בדרך למשחק ושדדו לנו הכל".
למרות המצב, משחקי הכדורגל התאפשרו כי לא מעט מהקבוצות בליגה הן בבעלות של עשירים המקורבים לשלטון, ובגלל שהשלטון של מדורו הוא דיקטטורי. המחאות נגדו במגרשים היו לרוב שקטות, ואם הן היו רועשות - הוא דאג להשתיק אותן, כפי שעשה ב־2017 במפגש בין קראקס לטאחירה, שנגמר עם גז מדמיע שנורה אל עבר האוהדים המפגינים. לשחקנים, לעומת זאת, היה קשה יותר להביע דעה, בגלל החשש שהדבר יפגע בהם מקצועית וכלכלית.
אלה שמשחקים בחו"ל, דוגמת כוכב ניוקאסל סלומון רונדון, העלו קטעי וידאו ברשתות החברתיות וביקשו עזרה, אבל השחקנים המקומיים צייתו לרוב להוראת ההתאחדות ושיחקו גם כשהתנאים היו אבסורדיים.
אלא שעכשיו הגבול נחצה. כמו טומי סמית' וג'ון קרלוס, שהניפו אגרוף ב־1968, המחאה של סוקראטס וקורינתיאנס בתחילת שנות ה־80, וקולין קפארניק שסירב לעמוד בעת נגינת ההמנון האמריקני לפני כשנתיים, הבינו השחקנים שהכוח להילחם בפוליטיקה נמצא ברגליים שלהם.
בעקבות המחאה של סוליה וקראקס וקבוצות נוספות, הודיעה השבוע ההתאחדות המקומית שהכדורגל בוונצואלה מושבת עד להודעה חדשה, ובנוסף ייבחנו משחקי הקבוצות מוונצואלה במפעלים הבינלאומיים. בצל המצב, ביום שישי תפגוש הנבחרת מלאת הלגיונרים את ארגנטינה במשחק הכנה במדריד, אבל הגיבורים האמיתיים לא יהיו אלה שינסו לעצור את לאו מסי על המגרש, אלא אלה שמנסים לעצור את הזוועות שמתרחשות אצלם במדינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו