הצעירה אורי אנסבכר, התינוק עמיעד ישראל איש רן, החיילים יובל מור יוסף ויוסף כהן וחלל הפיגוע מהיום - כל שם קורע את הלב. כל סיפור דוקר את הנשמה. זהו קציר הדמים של הטרור הערבי בשלושת החודשים האחרונים בלבד - והוא לא כולל הרצח הלא מפוענח של זוג הקשישים תמר ויהודה כדורי בארמון הנציב, הטילים, פצצות הבלונים והפצועים שנעלמים מחיינו רגע אחרי שיד המרצחים פגעה בהם.
הדבר הגרוע ביותר ברשימה - הוא שהסוף לא נראה באופק וגם לא המטרה. קצב הרצחנות הזה נמשך למעלה משלוש שנים. קרוב למאה איש נשחטו, נטבחו ונורו בידי מחבלים אך קשה לומר שממשלת ישראל יצאה מגדרה.
ראש הממשלה מבטיח בכל פעם "להביא את המרצחים לדין" - כלומר את המובן מאליו. אולם אף מבצע נגד קיני הטרור לא בוצע, אף ישוב לא הוקם ואף פעולה מיוחדת לא הוצאה לפועל. חשבונות הבנק של המרצחים ומשפחותיהם ממשיכים להתנפח ובתיהם, אם בכלל נהרסים, נבנים חיש קל מחדש. מה אנו? מה חיינו? מה צדקנו? מה ישועתנו? השוחט שחט והממשלה שתקה.
עם כל הכבוד, לא זה מה שמצופה מהעומד בראש ממשלת ישראל. כַּקברניט שמנווט את הספינה, תפקידו של נתניהו אינו לספר לנו מה מערכת הביטחון ממילא עושה, אלא להפסיק את הקטל. לחלופין, בהנחה שאי אפשר לסכל מראש את כל הפיגועים - ראש הממשלה ושר הביטחון צריך להביא למצב שמחיר הדמים שאנו משלמים מתורגם לקידום מדיניות פרו אקטיבית בשטח. מדיניות כזו שמניבה תועלת מדינית ומקדמת את ישראל אל יעד מעשי מסוים.
ברור שתקומת ישראל גובה מחיר דמים, ואולם הציונות תמיד ידעה להיות מעשית ולא רק אידיאולוגית. מה שבטוח, הדריכה במקום היא הרת אסון. כמו שנותיה האחרונות של ישראל ברצועת הביטחון בלבנון או ברצועת עזה - מה שנראה כמוות ללא תועלת מביא לבסוף לקריסה ולהתקפלות כללית.
לכן אי אפשר להפטיר עוד כאשתקד. אם נתניהו הוא אכן מנהיג הימין עליו לנקוט מדיניות ימנית וצעדים כגון הקמת ישובים במקום הרצח, החלת ריבונות והחמרת הענישה על המפגעים – אלה רק חלק מהפעולות שניתן וראוי ולבצע ולמעשה היה צריך להתחיל בהן מזמן. כי לפעמים נדמה ששם למעלה בקריה או במשרד ראש הממשלה לא סופרים את מאות היתומים החדשים, לא שומעים את עשרות האלמנות ולא נרעשים מהמוות ששוב ושוב עולה בחלוננו. ובכן הגיעה השעה לומר: די!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו