מה שקרה בקונגרס האמריקני בשבוע שעבר, כאשר המפלגה הדמוקרטית לא היתה מסוגלת להעביר החלטת גינוי חד־משמעית לאנטישמיות, הוא מה שנקרא שינוי בכללי המשחק (Game Changer). כלומר, מפנה היסטורי דרמטי. זה מה שאמר דניאל גורדיס, איש מרכז שלם, בדיון על מכת האנטישמיות בארה"ב, שנערך השבוע במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה בנוכחות אישים כגון אסא כשר, אלחנן יקירה ואלן דרשוביץ. גורדיס ביטא סוג של פאניקה מהפער שנוצר בין ישראל לבין היהודים האמריקנים הצעירים, בני דור ה־Z - סטודנטים בגילי תואר ראשון.
אין שום חפיפה בערכים של מדינת ישראל של היום לבין הערכים שכביכול ממלאים את הדור הזה. כשדיברתי עם דן דייקר, מנהל פרויקט הלוחמה נגד אנטישמיות, הגענו למסקנה שרבים מהיהודים הליברלים הצעירים קרובים יותר לחברת הקונגרס אילהן עומאר מאשר "לי ולך"; למדינת ישראל.
פרופסורית בשם רוני אולסקר, המלמדת בארה"ב, אמרה כי על רקע היעדר הערכים המשותפים - BDS משכנע את הצעירים הללו יותר. ומול זה, ישראל מאבדת את זהותה כמדינה המתיימרת להיות הבית הלאומי של העם היהודי. כלומר, היא מאבדת את זכות קיומה. למרות שאולסקר קוממה נגדה כמה מהיושבים סביב השולחן, לפחות היה אפשר לחזות מקרוב בפאניקה אותנטית של יהודים, מול האנטישמיות החדשה.
מי שרק בשביל לשמוע אותו היה כדאי להיחשף לנושא המדכא והמייאש הזה הוא הנרי רובינסון, איש ה־Human rights watch Jewish, שדיבר היישר מלונדון דרך הסקייפ. "המטרה של BDS היא להחדיר שנאה נגד יהודים", הוא אמר. "הם מדברים על התנגדות וכיבוש ואפרטהייד, אבל בפועל זו שנאה ליהודים. BDS הוא רשת שפרוסה בצורה שיטתית (בבריטניה, בארה"ב), והמטרה שלו היא לבודד את היהודים בחומה של שנאה. זה אפקטיבי מאוד כלפי הסטודנטים. זה רעיל. בייחוד בבריטניה. זו טכניקה שהם הביאו מהקומוניסטים האיטלקים. כך הם לוקחים אותנו למגרש שלהם".
בשפה צבאית - אנשי השמאל מצליחים לפתות את ישראל ואת תומכיה להיכנס לשטח ההריגה שלהם, שם הם מכינים את המארב. "צריך להפסיק להגיב, אלא ליזום, לחזור לנקודת האפס: הם שונאי יהודים", קובע רובינסון, "פעולת החרם שלהם לא פגעה כהוא זה בכלכלה המשגשגת של ישראל. היא גם לא פגעה במצבה המדיני וביחסים המדיניים המשופרים שלה. החרם פוגע ביהודים, הם המטרה. הם הופכים את האוניברסיטאות למתחם עוין ליהודים. צריך להגיד בקול: מה שאתם עושים זה להחרים יהודים. הטכניקה היעילה ביותר שלהם היא לגייס כמה שיותר ארגונים יהודיים למעגל שלהם".
תיקון לדברי רובינסון: מדובר בארגונים המזוהים כיהודיים, לצורך לוחמה פוליטית נגד ישראל. דניאל פייפס כתב לאחרונה, כי השמאל הבינלאומי היום עוין את ישראל יותר ממדינות ערב.
"אל תיכנסו לאינטלקטואליזציה של הטיעונים שלהם", אמר רובינסון בטון לוחמני, במבטא בריטי רחוק מהמבטא האוקספורדי של המעמד הגבוה. "צריך לומר להם ישירות: אנחנו מבינים במה אתם עוסקים. ברגע שהם אומרים אפרטהייד, ואתה אומר שזה לא אפרטהייד ומנמק, אתה משרת אותם. אי אפשר להביס אותם באמצעות המדיה החברתית, או באמצעות נרטיב נגדי. זה לא עוזר".
הבלוף הסוני: החשיבה המחודשת לגבי סכסוכים בעולם ניפחה את בלון "המדינות הסוניות המתונות", שעלול להתפוצץ לפתחנו
ד"ר דורי גולד, שאירח את הדיון אצלו במרכז הירושלמי, סיפר על אפיזודה שהיתה לו עם כמה מאלופי המטכ"ל.
"העליתי שאלה, למה מדינות אירופיות משתמשות בפרלמנטים שלהן כדי להכיר במדינה פלשתינית. שהרי קודם כל, מדינה כזאת לא קיימת", סיפר גולד. "היה לי ויכוח נוראי עם אלופי המטכ"ל בנושא הזה. אחד האלופים אמר: 'זה בגלל שלא קידמנו משא ומתן עם אבו מאזן'. אמרתי לו: 'אתה עברת שלוש מלחמות בעזה. באירופה הם מסתכלים ורואים את זה דרך הטלוויזיה. כשפעלנו שם עשינו מה שמוצדק בעיני החוק. אבל מה אתה שומע באירופה? ישראל מבצעת פשעי מלחמה, זה מה שאומרים שם'".
גולד טוען כי "הראייה הזאת מתורגמת לקווי מדיניות - שסותרים כל מידה של הגינות. אתה אומר: אבל הגרמנים עשו ככה וככה באפגניסטן; האמריקנים פעלו באפגניסטן ובעיראק ובסוריה בדרכים מסוימות (וגרמו להרבה פגיעות סביבתיות). אבל זה לא עוזר. האנטי-ישראליות הפכה לבעיה יסודית יותר בדיפלומטיה הבינלאומית. המסר הוא: הצבא היהודי רוצח אזרחים. נשללות מישראל זכויות יסוד כמו הגנה עצמית, ולאנטי־ישראליות יש שורשים אנטישמיים קלאסיים".
מה שמעניין היה התשובה הקלישאתית של אותו אלוף, כשהוא נתקל בבעיה עמוקה ומורכבת. זו תשובה שממסד פקידותי מייצר. בכל מקרה, נראה שבתוך תקופה לא ארוכה אבו מאזן כבר לא יהיה בשטח. העלייה לרגל של תמר זנדברג לרמאללה והצילום המשותף איתו עשויים להתברר כטקס פרידה. "אבו מאזן הוא הזדמנות שהוחמצה". זה מה שאומרים מומחים לשטח הישראלי־פלשתיני, כמו עמוס גלעד.
במאמר שפרסמו חוסיין עגא ורוברט מאלי ב"ניו יורקר" השבוע, הם מרסקים את הפרדיגמה המקובלת לגבי מלחמות הסונים והשיעים במזרח התיכון. יש לכך רלוונטיות גם לגבי המעגל הקרוב הישראלי־פלשתיני. גם אצלנו יש חלל ריק שמבקש להתמלא בחשיבה חדשה. "להגדיר בצורה מוטעית את המאבקים שהמזרח התיכון אחוז בהם, זה מעודד מתן תרופות שגויות. הדיבור על 'מדינות ערביות סוניות מתונות', שהפך לצורת מחשבה מושרשת זה שנים בממסד של מדיניות החוץ האמריקנית, הוא בסך הכל קשקוש מקושקש", כותבים עגא ומאלי. המומחית בישראל לדיבור על מדינות מוסלמיות מתונות היתה ציפי לבני. במכוני מחקר שונים הביטוי הזה עוד בשימוש.
"היום הפריזמה הסונית־שיעית מעודדת מדיניות הזויה", כותבים השניים ב"ניו יורקר". "המשטרים הסוניים שקועים יותר ויותר דווקא באתגר שמציבה טורקיה - ולא איראן. החלום הניאו־עות'מאני מהווה תחרות קשה יותר (למדינות ערב) בהשוואה לאתגר האיראני". רצח העיתונאי חאשוקג'י ממקד את העימות הזה בין שתי מעצמות סוניות. אחת מדינה ערבית, השנייה בעלת חזון עות'מאני אימפריאליסטי.
"כשאומרים מדינות סוניות מתונות, מתכוונים למעשה לערב הסעודית, שהיא פחות עוינת היום לישראל", אמר לי חוסיין עגא כפרשנות על מאמרו. אבל המשמעות היא שלמרות הקשיים שהירדנים מערימים בירושלים, בהר הבית, צריך להיזהר מזחילה סעודית לאזור המסגדים.
מלחמת האזרחים הפנים־סונית מוצאת את ביטויה בשטח, בירושלים, בדמות החדירה הטורקית, המעורבות ההאשמית, המופתי, וגם הפלג הצפוני בהובלת ראאד סלאח, שהוא הקלף המשוגע במשחק. תוסיפו לכך את המעורבות הקטארית בעזה ויש לנו את כל הסמטוכה הסונית - לא השיעית - ממש על מפתן הדלת.
הנסיכים בדרך לירושלים: יועז הנדל וצביקה האוזר הם דמויות ראויות • אבל ריבוי הפנים החדשות בכנסת הבאה ישרת בעיקר את המעמד הביורוקרטי
רה"מ בנימין נתניהו קורא למפלגתם של גנץ ולפיד "שמאל". הפרשנים רואים בה פלוס־מינוס מפלגת מרכז. יועז הנדל מגדיר את חלקה כ"ימין ממלכתי".
האמת היא שההגדרות הללו לא נכונות לגוף המפלגתי הזה. מפלגת גנץ־לפיד היא מפלגתו של "המעמד הביורוקרטי". זה מונח שפרופ' יונתן שפירא המנוח השתמש בו בספרו "עילית ללא ממשיכים". המעמד הביורוקרטי בישראל צמח ונבנה, לפי שפירא, על ידי מפא"י ההיסטורית, ולאחר שקרסה אותה "עילית שלטת" של מפלגת העבודה־המערך, נותר המעמד הזה על כנו - כי המדינה הריכוזית לא יכלה להתקיים בלעדיו - ובסיבוב הראשון הצמיח את ד"ש.
גנץ־לפיד כמו ד"ש בזמנה, מורכבת מהאז־בינ'ס של מערכת הביטחון (הביורוקרטיה הצבאית), המשטרה, ההסתדרות, הממשל, וגם העיתונות כמובן. זאת משום שהדנ"א של התקשורת הישראלית זהה למעמד הביורוקרטי. "מכאן הכל צומח". לא רק מ"כאן", גם מרשות השידור שקדמה לה, מגלי צה"ל, "ידיעות אחרונות" ועיתון "דבר".
שר התרבות של גנץ? צביקה האוזר // צילום: יהושע יוסף
יועז הנדל, שאותו אני מחבב מאז שגייסתי אותו ל"מקור ראשון" ועבדתי מולו כעורך, הוא שילוב של איש אקדמיה ואיש תקשורת, שגם מחובר בעברו לשני גופים ביטחוניים יוקרתיים. הוא היה מוכן לשים את הצוואר שלו בפעילות ציבורית בארגון זכויות אדם ימני ובמכון לאסטרטגיה ציונית. הוא שאפתן, ומסעו הפוליטי נועד להנחית אותו בכורסת שר. מאז שאני מכיר אותו הוא ראה בבוגי יעלון את מנהיג העתיד.
צביקה האוזר עתיד להגיע לכנסת דרך גנץ־לפיד מסיבה פשוטה - כנראה לא היה לו סיכוי דרך הליכוד. הוא מאלה שיהיה להם מה לתרום בכנסת הבאה. אם אפשר להביע תקווה כנה: בנבחרת החלומות שלי לממשלה הבאה, לאו דווקא בראשות רא"ל (מיל') בני גנץ, שאיננו מתאים לתפקיד, צביקה האוזר הוא שר התרבות. לא רבים יודעים אבל הגבוה הדק הזה הוא בעל ארכיון פרטי ובו אוספים מדהימים - לא רק של ממורביליה אלא של תעודות ומכתבים נדירים. אתפשר גם על שר התקשורת.
פייגלין הוא הכוכב החדש של מערכת הבחירות, וגונב לפי הערכות כשלושה מנדטים לימין ואחד לשמאל. אנרכיזם משיחיסטי פוסט־ציוני יונק משורשי העשב המתוק. העיקרון הפוליטי המסדר של פייגלין זה "אנטי־ביבי". די היה לשמוע את שותפו, מיכאל פואה, מוזמן לשידור בחדשות 12 על תקן פרשן של נתניהו.
גם מבחינה אינטלקטואלית פייגלין צועד שמאל-ימין. חשיבתו ניאו־מרקסיסטית, אבל במקום בסובייט העליון היא נגמרת בסנהדרין. אם יש מישהו שבאמת רוצה להחליף את המדינה הציונית במסגרת מדינית אחרת - זה הוא; יותר מטיבי. נתניהו הוא האויב הגדול של פייגלין משום שהוא מנהיג ציוני עוצמתי, שהעניק תוחלת חיים נוספת לציונות שחוסמת את המשיחיות.
דמות נוספת שאני עוקב אחריה היא קרולין גליק. היא דוגמה אולטימטיבית לכוכבת תקשורת משפיעה ביותר בעולם של יהודי אמריקה, שבישראל לא הצליחה להטביע את חותמה. היא מתחה ביקורת קשה על ראשי מערכת המשפט וצמרת צה"ל עוד מאמצע העשור הקודם. גם היא סוג של ימין, שהיה יכול להגיע לכנסת רק בסיוע של איילת שקד ונפתלי בנט. אבל היא לא פנתה עורף לנתניהו, כמו כתב ה"ניו יורק טיימס" ברט סטיבנס, שהיה העורך שלה ב"ג'רוזלם פוסט".
בכנסת הבאה שוב יתחלפו כמחצית מחברי הכנסת. זאת עלולה להיות קטסטרופה, משום שככל שהכנסת תהיה חלשה יותר, חובבנית יותר, חסרת מיקוד ומיומנות פרלמנטרית, כך "המעמד הביורוקרטי" יחגוג ומשילותם של דינה זילבר, מנדלבליט ושאר הפקידים הבכירים והשופטים העליונים לא תופרע.
במסעדה בצומת הפיל: אופייני לגנץ להתייצב מול משבר אמצע הקמפיין ולהעביר את המושכות ללפיד
יש תמונה שהתפרסמה במקורות שוליים ולא בתקשורת של הזרם המרכזי. זה היה לפני כחודש בתקופת האינקובציה של גבי אשכנזי. רואים שם את השבט התקשורתי, העסקי, הצבאי והביורוקרטי שמקיף את אשכנזי, מכונס סביבו במסעדת 206 שנמצאת בצד השני של צומת הפיל בואכה צהלה.
היו שם היועץ המשפטי לשעבר יהודה וינשטיין, אלוף (מיל') משה קפלינסקי, רוני דניאל (המוסמך לראיונות עם אשכנזי בטלוויזיה), אמנון אברמוביץ' ואלי עזור. מתמלילי אשכנזי שפורסמו אנחנו יודעים שווינשטיין היה חבר שלו, והוא גם סגר את התיק נגדו.
מי שחסר בתמונה זה נוני מוזס, שמקיים קשרים עמוקים עם אשכנזי ויאיר לפיד, ולפי מקורות שונים דחף את לפיד לחיבור עם גנץ, בניגוד לרצונו של יו"ר יש עתיד.
תיק 2000 מרתיח את כל יזמי הפרנקנשטיין הפוליטי שנקרא "כחול לבן". אבל הכוכב הראשי שלו עדיין מקובל במערכת. עכשיו אנחנו שומעים שלפיד לוקח פיקוד על הקמפיין. אופייני שגנץ ניצב מול משבר אמצע הקמפיין ולא יודע איך להתמודד איתו. גם מול משברי הדשדוש באינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה ומלחמת עזה השלישית הוא לא ידע מה לעשות.
ועדיין - גנץ הוא יריב פוליטי לא שגרתי לנתניהו, שמעריך אותו כקשה הרבה יותר מבוז'י ולבני. אין לנתניהו "סקרים פנימיים" שמלמדים על תוצאות אחרות ממה שמתפרסם בתקשורת. כך שהכל תלוי ביכולת הליכוד וכחול לבן להעיר את השטח ביום הבחירות, ולהביא את המצביעים לקלפי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו