עשרים ושבע שנים חלפו מאז מותו - ושמו לא נשכח. לא רק כי רחובות רבים קרויים ועוד ייקראו על שמו של מנחם בגין, אלא כי השיח הפוליטי גדוש באזכורים של שמו של ראש הממשלה השישי. שמו הפך למושג, לסמל ליושרה ולצניעות, לשם נרדף למאבק עיקש. זה היה שם של אדם שעמד במרכזן של מחלוקות קשות, לפני קום המדינה ולאחר הכרזת עצמאותה.
מעניין: דווקא מי שנמנים עם המחנה הפוליטי שאמור היה להתעלם, אפילו להשכיח את השם מנחם בגין - דווקא נאמני המחנה היריב מביעים היום געגועים אליו. הבה נתאר לעצמנו, בסיוע דמיון פרוע, כי קברניטי המכון הישראלי לדמוקרטיה בירושלים היו מצרפים לשמו של המוסד את התוספת "על שמו של מנחם בגין". סביר להניח כי מחווה כזאת היתה מתקבלת בהבנה, בטבעיות.
גם מי שאינם רואים עצמם כמשתייכים היום למחנה הימין, מי שלא דבקים בדעות הרווחות במחנה זה, חשים ערגה למה שמסמל היום השם. אולם מצערת תופעת הסלידה מן הבן, זאב בנימין (בני) בגין, תופעה הרווחת בליכוד כלפי בגין הבן, הרואה עצמו נאמן אדוק למורשת אביו, ככל שזו נוגעת לסדרי שלטון ומשפט.
המרבים להיאחז בשמו של מנחם בגין, אנשי המחנה היריב, לא פוסקים מלהזכיר את שמו בשיח. לא כך היה בשנים שבהן היה מנחם בגין שקוע במאבקים ללא הרף. השנים שלפני 1977, שנת המהפך הדמוקרטי הראשון, עמדו בסימן של הוקעת שמו, עד כדי מגמה להוציאו אל מחוץ למחנה. בגין תואר אז בפי יריביו כמחרחר מלחמה, מי שחותר לשלטון יחיד ומה לא.
ואכן, מייד לאחר שניצח בבחירות 1977 ראה בגין את הכורח לשגר לארה"ב את נאמנו, שמואל כ"ץ, כדי להטות בקרב קובעי דעת הקהל את הדימוי הנורא שהדביק בבגין מחנה היריב. אפילו בליל המהפך ב־1977 הושמעה מפי מנהיג, בפומבי, הדעה כי אינו מכיר בהחלטת העם. יצחק בן אהרון, מראשי מחנה השמאל, ביטא בנחרצות דעה זו. "יש להחליף את העם", נתפרשו דבריו, ובצדק, לא בהומור.
כיום נישא שמו של בגין בפיהם של מי שאמורים להיות יריביו בעיקר לצורכי ההתכתשויות. שמו מנוצל באורח ציני כדי לבקר את נתניהו. ואולי, באיחור רב, ייתכן כי זו גם הכאה על חטאי העבר, השנים שבהן שמו הוכפש.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
