אין לי אחות

יום האישה הוא לא היום שלי. אני לא מוזמן ואני מקבל את זה. לא מדובר באיזו מימונה, שכולם - לא משנה מאיזו עדה - נכנסים בדלת הפתוחה, חובשים כובע מצחיק ובולסים מופלטות. לא! יום חגן של הנשים מיועד רק להן, ומי שיש לו בעיה, שינשום לתוך זה. או שיקנה ערכת טיפוח. תקופתנו לא רואה בעין יפה אנשים שיש להם בעיה. 

במחשבה שנייה, ואני כותב את זה ממש בלחש, אולי חבל שיום האישה הוא לא טיפה פחות אקסקלוסיבי. כלומר, קצת יותר מימונה. 

מבחינה מגדרית, אני שייך לקבוצת הבנים האלה שמעולם לא היתה להם אחות. אחרי שני בנים אמא ממש רצתה בת, ואז נולדו לה תאומים. בנים, כמובן. זכרי אלפא, עם נטייה ברורה להפוך כל רהיט בסלון לשער כדורגל. 

בית עם ארבעה בנים הוא בית שאין בו כמעט דריסת רגל לבנות. או לסתם אנשים שלא אוהבים שחפצים עגולים ועגולים־פחות עפים לעברם בעוצמה ובלי הודעה מראש. 

העובדה שגדלנו ללא אחיות הפכה אותי - ואני מניח שגם את יתר האחים שלי (למרות שהם מכחישים) - לכזה שנשים מאתגרות אותו עמוקות. אנשים מהסוג שלנו מועדים ליפול לאחת מהשתיים: או שאנחנו מצפים מנשים להיות בנים, או שאנחנו מתפוצצים מרוב זיוף.

האפשרות הראשונה לא פחות גרועה מהשנייה. הלוקים באפשרות א' מאמינים בסוג של שוויון, אבל לא ממקום מתקן, אלא מכיוון שהם לא מכירים אפשרות אחרת. אנשים כאלה מתקשים להבין מה בת הזוג שלהם רוצה מהם, ממה היא נעלבה, למה לוקח לה כל כך הרבה זמן, ולמה היא מתכוונת.

אחרי הכל, האחים וחברי הילדות שלהם, אבישי ודן־דן, בחיים לא דיברו איתם כך. הם לא הטיחו בהם ביקורות נרגשות בנוסח "אני מרגיש שפשוט לא היית שם בשבילי" ולא ציפו מהם לתגובה אחרי תספורת, למשל. 

שום דבר במהלך חייהם לא לימד אותם את השפה הזאת. כשאתה שומע מישהו כזה מדבר בטלפון, אתה לא יכול לנחש שהוא מדבר עם אישה. 

האפשרות השנייה היא להאמין שנשים הן חתיכת חוסר אונים מהלך, אם כי חינני ביותר. בעבר, הגישה הזאת נחשבה - כמה פתטי - להתגלמות הג'נטלמניות. גברים שסבורים שאישה לא מסוגלת לעשות שום דבר בכוחות עצמה ולכן הם ממהרים לפתוח דלתות, לשלוף ארנקים, לעזור עם המעיל, להיות מוכן להתעלפות פתאומית, גם אם האישה שמולם היא אלופת משנה במיל' עם דוקטורט במנהל עסקים, יאכטה וחגורה שחורה בטאקוונדו, ויכולה עקרונית לקנות אותם ואת כל אשר להם עם העודף שמתרוצץ לה בכיס. 

כשאנשים כאלה מדברים עם אישה בטלפון, אפשר לקבל את הרושם שהם מופתעים עמוקות מכך שהיא בכלל מבינה את השפה. 

נדמה לי שלאורך רוב ההיסטוריה, העולם עצמו התנהל כמו אחד שאף פעם לא היו לו אחיות. העולם התקשה להביט בעיניים, להקשיב ולהבין בפשטות מה היא רוצה. לא "האישה" כסוגה עילית, ולא הכללתו הפראית של המין הנשי, אלא האחת והיחידה המסוימת שעומדת מולו. את הוואקום שנוצר הוא מילא פעם ב־א' ופעם ב־ב'. ואני מודה שכמה שלא אתפתח ואנסה להשתפר, משהו מכל זה תמיד יישאר בי, כניאנדרטל אלפא, שמעולם לא היתה לו אחות. איזה מזל שאפשר גם לצחוק על זה. 

• • •

בתי הקטנה והמופלאה עולה על יצועה מדי לילה בטקס שכולל אמבטיה, צחצוח שיניים, שיר לבחירה בזמן לבישת הפיג'מה, עוד שיר ערש לבחירה, ו"שמע ישראל" ו"המלאך הגואל". כך אנחנו מרוויחים קוקטייל תרבותי שכולל את לאה גולדברג, אלתרמן, ויעקב אבינו, שגם הוא היה גבר שגדל בלי אחות. מה שכן, היתה לו אמא שאף פעם לא חשבה שנשים הן "המין החלש". 

כשכבר היה זקן מאוד הניח יעקב את ידיו המשוכלות על ראש שני הנכדים המצרים שלו ובירך אותם "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים, וייקרא בהם שמי ושם אבותיי". 

הבת שלי גדלה מיומה הראשון על נוסח שאומר "יברך את הנערים ואת הנערות, וייקרא בהם שמי, ושם אבותיי אברהם ויצחק, ושם אמותיי שרה ורבקה". 

יום אחד בתי תגדל, תקרא את הספרים עצמם ותבין איזו קפיצת דרך התרחשה בין הנוסחים, ובין דור הסבתות שלה לבין העולם שמחכה לה בחוץ. רק היא תחליט מי היא ומה היא רוצה להיות. איש לא ישתיק את קולה. איש לא ישכח למנות אותה בקהל. איש לא יעז לומר לה בנחרצות למה אישה מתאימה ומה הייעוד שלה. 

כשנספר לה שפה ושם, מה לעשות, עדיין יש אנשים שמעזים בכלל לחשוב ולדבר כך, היא תתגלגל בצחוק פעמונים. לא. היא לא תכעס. מה יש לכעוס?

• • •

זה קרה בתום דיון משפטי מתיש ומעליב סביב הסכם הגירושים. במשך שעות אתה יושב ושומע עורכת דין שאתה לא מכיר מדברת עליך, על האדם שאתה ועל האבא שאתה, במונחים שאפילו מדבירים מקצועיים מהססים אם נכון לדבר בהם על ג'וקים. אם היא צודקת, אתה היצור המיותר ביותר ביקום. יורופסקי לא היה מרחם עליך. 

במשך שעה ארוכה היא תוהה למה בכלל הילדים צריכים לפגוש אותך. הרי אתה אבא גרוע ולא מיטיב. ואם לפגוש, אז מה פתאום אצלך בבית? ואם אצלך, אז למה לישון?

אתה מנסה ללכוד את מבטה - את מכירה אותי בכלל?  נפגשנו? ראית אותי עם הילדים? אבל אין לך סיכוי מולה. היא מקצוענית, לא רואה בעיניים, ומי קרח זורמים בעורקיה. על זה היא גובה דמי טרחה מופלגים, ואתה בכלל לא פונקציה בשבילה. למען האמת, זה בכלל לא אישי. אתה פשוט גבר, וככה מדברים לגברים במקצוע שלה. 

כשהדיון הסתיים רק רציתי להסתלק. הייתי חייב קפה, לנשום. להתקלח. לדפוק את הראש בקיר. מיהרתי לאסוף את הניירות לתיק ולהתקפל, ופתאום עורכת הדין פנתה אלי.

"היי, שמעתי שאתה מספר סיפורים מצחיקים. אולי תיתן פה איזה קטע, שנצחק קצת?"

קפאתי במקום. שיתוק מוחלט. החלפתי מבטים אילמים עם מי שניהל את הדיון - משפטן בכיר, חבר בוועדות אתיקה, שופט לעתיד - אבל הוא סימן לי לא לעשות עניין ורדף אחריי למעלית.

"אתה מבין מה היא אמרה לי עכשיו, כן? אם משפטן ממין זכר היה אומר לאישה שמולו, 'שמעתי שאת רוקדת. תרקדי לנו', זה היה המשפט האחרון בקריירה שלו".

"צודק במאה אחוז, אבל אין לך מה לעשות עם זה".

עוד לפני שהמעלית נחתה על הקרקע, החלטתי שאני לא נותן למקרים מהסוג הזה להפוך אותי לפחות פמיניסט. לא! לא כועס. למה לכעוס? דתיים מושחתים לא גרמו לי להוריד את הכיפה, ואין סיבה שכאן זה יעבוד אחרת. ומצד שני, אם השוביניזם פינה את מקומו רק כדי להיות מוחלף באותו־דבר־עצמו־אבל־הפוך, אז באמת לא ברור מה הרוויחה האנושות.