סגן יעל אלפי צעדה שלשום עם 31 חיילים על רחבת המסדרים בבסיס חיל הים בחיפה, בטקס סיום קורס חובלים. בעודה צועדת במדים הצחורים, על ראשה הכובע הלבן של קציני חיל הים, היא פזלה ימינה, אל הקהל, וראתה את כל בני משפחתה יושבים שם וחיוך ענק של גאווה על פניהם. בדמיונה ראתה שם גם את אחיה צור, צועק לעברה, "אני גאה בך, סיס שלי!"
אחרי הטקס הם היו הולכים לחגוג את אחד הימים המאושרים בחייה, ואת יום הולדתו ה־19 של צור, "האח התאום שלי", היא מגדירה אותו, הגם ששנתיים וחצי הפרידו ביניהם.
אבל צור לא היה שם. מאז אותו יום ארור, 26 באפריל 2018, שבו נהרג בשיטפון בנחל צפית, חייה כבר לא שלמים. כל שמחה שהיא חווה מהולה בעצב גדול ובגעגוע אינסופי. וכאילו לא די בכך, באה החלטת הפרקליטות להאשים את מנהל המכינה יובל כאהן ואת המדריך אביב ברדיצ'ב בהריגה, וטלטלה שוב את חייה.
הפוסט של כאהן בפייסבוק, שבו כתב, בין השאר, כי "הפכנו לחברה של תליינים... אנשים שהכירו אותי קוראים כתב חשדות, וממנו מסיקים מסקנות נחרצות בלי לטרוח לשאול אותי, לפנות אלי", עורר את זעמה של יעל.
"אתה זה שאישר לצאת ביום סוער לטייל בנחל באזור עם סכנת שיטפונות ברורה", כתבה לכאהן בתגובה. "מכאן נשאר רק לבחור באיזה נתיב להרוג את אחי ואת תשע חברותיו היפות".
השבוע, רגע לפני סיום קורס החובלים, היא מתקשה לדבר על הפוסט ההוא. "זה גרם לי לסערת רגשות גדולה, קשה לי לחשוב על זה. חסרה לי מאוד לקיחת האחריות.
"ביום הפתוח לפני הקבלה למכינה, יובל כאהן היה מעביר שיעור על אחריות. זה שיעור שגם אני וגם צור עברנו, כל אחד בתורו. השיעור התרכז במשפטים 'אם אין אני לי, מי לי', 'וכשאני לעצמי, מה אני' ו'אם לא עכשיו, אימתי'. יובל היה מסביר שהפעם הראשונה שבה ילד נפגש עם אחריות מגיעה כשהוא הולך לגן עם סווטשירט ביד, ובסוף היום הוא צריך להיות מספיק אחראי כדי להחזיר אותו הביתה.
"המשמעות של השיעור הזה היא בעצם ההבנה שאנחנו קודם אחראים לעצמנו, ואחר כך מרחיבים את האחריות כלפי אחרים", אומרת יעל. "לגבי השאלה, 'אם לא עכשיו, אימתי', אז התשובה היא תמיד. תמיד לקחת אחריות, ויהי מה. תמיד".
בימים אלה המכינה עומדת להיפתח שוב לחניכים. את חושבת שזה נכון?
"המחשבה על פתיחת המכינה כואבת לי מאוד. ההמשכיות של המקום הזה, על החורבן שקרה לנו, היא בלתי אפשרית מבחינתי. מאוד קשה לי לדמיין את מחזור י"ג שמגיע למכינה, כשאחי היה צריך לסיים השנה את מחזור י"ב.
"לפתוח את המכינה מתוך המחשבה שעכשיו היא המקום הכי בטוח, ושהם יהיו 'אור לגויים' למכינות אחרות, זאת מחשבה יהירה, שמעידה על כך ששום לקח לא הופנם. עוד לא עברה שנה מיום האסון, עוד לא נעשה בדק בית רציני כדי שהלקחים יופקו. ואם אני עדיין לא הצלחתי לעבור תהליך של הפנמה של מה שקרה, אז ודאי שהם לא עברו".
• • •
אנחנו נפגשות בבית אמה שביישוב מזכרת בתיה. חזותה הצעירה לא מרמזת ולו במעט על העובדה שכבר בשבוע הבא היא תפקד כלוחמת ימית על לוחמים בסטי"ל סער 5. שיערה קלוע לצמה ארוכה, עיניה החומות עצובות. שוב ושוב זולגות מהן דמעות, ששוטפות גם את אמה, היושבת לצידה ומחבקת אותה.
על הכוננית מימין לכניסה שלל תמונות משפחתיות. בבולטת שבהן נראה צור בחולצה כחולה, שעליה כתוב "מחזור ט"ו", טיול שנתי אחרון בכיתה י"ב. צור, כמו תמיד, זורח בה מאושר.
"כל הזיכרונות שלי ממנו הם של שמחה ואושר". יעל עם האח צור והאם הדר
על המדף האמצעי תעודות הוקרה ומגינים, שהמשפחה קיבלה לאחר מותו. יש כאן את "מגן הרעות", שהוענק למשפחה על ידי מפקד החטיבה הטקטית במשמר הגבול, כהוקרה על מעשיו של צור ברגעים לפני מותו. מגן אחר הוענק על ידי יחידת החילוץ 669, ועליו נכתב כי "במהלך האסון שבו קיפח את חייו, פעל צור לפי ערכי היחידה".
על השולחן בפינת האוכל עורמת יעל תמונות ילדות שלה ושל צור משלבים שונים בחייה. היא מספרת שטקס סיום הקורס מתקיים בדיוק בתאריך יום ההולדת של צוקי שלה, כפי שבני המשפחה נהגו לכנותו, "וזה דווקא מקל עלי, וגם מחייב אותי לשמוח ביום הזה".
"הקורס היה אמור בכלל להסתיים בחודש ינואר, אבל כמה שבועות אחרי האסון הודיעו לנו שהסיום נדחה לחודש מארס. כבר אז היתה לי תחושת בטן שזה ייפול על יום ההולדת שלו.
"אני חושבת שיש בזה משהו מאוד סמלי ומרגש. מי שהכיר את צור ידע שכל הזיכרונות שלי ממנו הם של שמחה ואושר. ברור לי לגמרי שהוא היה רוצה שנשמח ביום הזה. אין ספק שיש בזה קושי, כי החוסר שלו כל כך חי ומורגש בכל רגע, אבל אני מרגישה שהוא כאילו נתן איזה סימן שהיום הזה צריך להמשיך להיות יום שמח".
כשאני שואלת מה צור היה אומר לה ביום הזה, היא שולפת מכתב שכתב לה בתחילת הקורס ומקריאה בגרון חנוק: "לא אמרתי לך כבר הרבה זמן, כי לא יצא לי לראות אותך, וכשהיית בבית לא באמת יצא לנו לשבת ולדבר, ולא יצא לי להגיד לך. אבל את באמת לא מבינה עד כמה אני אוהב אותך ומעריך אותך.
"כל מי שאני מדבר איתו עלייך, אני משוויץ בך ומספר שאני שואף להיות כמוך. את המודל שלי לחיקוי, הלב השני שלי. כל מה שרצית השגת ביושר, ואת יודעת להציב לעצמך מטרות ובאמת לעשות אותן בלי לוותר ובלי קיצורי דרך. את עושה זאת בדרך המיוחדת שלך ואני מאוד אוהב אותך.
"תזכרי שאת לא לבד במסע הזה. אני תמיד שם מאחור, מסתכל בגאווה ודואג לך".
"ככל שעברתי שלבים, הבנתי שאני במקום הנכון עבורי". בטקס סיום קורס חובלים, השבוע // צילום: מישל דוט קום
היא עוצרת לדקה ארוכה, מנסה לעצור את הדמעות. "עכשיו את מבינה מיהו צור בשבילי ולמה אני בטוחה שמועד סיום הקורס, ביום ההולדת שלו, הוא לא מקרי".
"זה כאילו צור דאג שהכל יצביע על כך שהוא איתנו", אומרת האם הדר ומלטפת את פניה של בתה.
• • •
היא בת 21 וחצי, נולדה בירושלים באוקטובר 1997. האם הדר היא דיאטנית קלינית, האב ברק פקח במשרד להגנת הסביבה. צור נולד במארס 2000. ב־2003 נולד אחיהם אורי, היום בן 15 וחצי, תלמיד כיתה י'.
"כשצור נולד, לא היתה ליעל טיפה של קנאה באחיה החדש", מספרת הדר. "היא כל כך אהבה אותו, טיפלה בו ודאגה לו, זה היה מאוד יפה לראות מהצד. כל החיים הם היו בקשר מאוד קרוב ומיוחד. הייתי מוצאת אותם שוכבים ביחד במיטה ומדברים. צור היה מספר ליעל הכל ומתייעץ איתה, והיא היתה שם בשבילו כל הזמן".
כשיעל היתה בת 5, עברה המשפחה מירושלים לקיבוץ חולדה. "אני וצור היינו הולכים עם הכלב שלנו, לוק, לשדות החיטה שליד הקיבוץ, ומתחבאים לו עד שהיה מוצא אותנו. ככל שגדלנו והייתי בבית פחות, צור בילה יותר עם החברים. בתקופת התיכון הוא היה מדריך בתנועת המושבים, וזה מאוד מילא אותו".
מחולדה עברה המשפחה למושב כפר ביל"ו. לפני שבע שנים התגרשו ההורים, והאב עבר להתגורר במושב מולדת שבצפון. כעבור שלוש שנים עברו האם והילדים למזכרת בתיה.
יעל היתה פעילה בתנועת הנוער העובד והלומד ולמדה בתיכון למדעים "עתיד" בלוד, במגמת ביוטכנולוגיה וביולוגיה. ההחלטה שלה ללכת לקורס חובלים לא היתה מתוכננת.
"בילדותי שחיתי הרבה, ואני מאוד אוהבת ספורט. לפני הגיוס התאמנתי בקבוצת כושר קרבי לבנות במושב. לאט־לאט כל הבנות פרשו, עד שנשארתי לבד, ואז צירפו אותי לקבוצה של הבנים. המאמן שלנו, גיא גולדבלט, שאל אותי מה אני רוצה לעשות בצבא. אמרתי לו, 'מדריכת אימון גופני'. הוא הסתכל עלי ואמר, 'את הולכת לטיס או לחובלים'.
"חובלים וחיל הים לא היו משהו שחשבתי עליו בכלל, אבל הוא מאוד דחף אותי לכיוון הזה. בסוף החלטתי קצת לקרוא על המסלול. בסך הכל, ים הוא המקום הכי אהוב עלי ועל המשפחה.
"החלום שלי היה להיות מפקדת. אחד הדברים שהכי הלהיבו אותי במסלול היה שצריך לחתום קבע לחמש שנים. היה ברור לי ששנה ושמונה חודשים של שירות סדיר עוברים כמו כלום, ולא באמת אפשר לעשות תפקיד משמעותי בזמן קצר כל כך. מאחר שלא קיבלתי זימון למיונים, שלחתי מכתב ללשכת הגיוס וביקשתי להתמיין לקורס חובלים.
"אחרי זמן קצר קיבלתי זימון למיונים. ככל שעברתי עוד שלבים, ככה הבנתי שאני במקום הכי נכון עבורי".
כל חבריה של יעל הלכו לשנת שירות, והיה ברור לה שגם היא תעשה זאת, לפני הצבא. גיא, מדריך הכושר שלה, הציע לה להירשם למכינת בני ציון, שבה הוא עצמו למד.
"יום אחד התקשרו אלי מהמכינה ואמרו לי שאני רשומה ליום הפתוח. התברר שגיא רשם אותי בלי ידיעתי. החלטתי לא לפסול את זה על הסף וללכת לבחון את המכינה. מאוד התחברתי לקונספט, אבל הפריע לי שזה בתל אביב, ולכן בדקתי מקומות נוספים.
"כשהבנתי שהמיקום של המכינה מסייע לבוגרים לשמור איתה על קשר גם אחרי סיום הלימודים, כי תל אביב היא תחנת מעבר כמעט לכל חייל, החלטתי שאני הולכת על זה. אני אוהבת שלדברים יש המשכיות.
"השנה שעשיתי במכינה היתה מאוד משמעותית בשבילי. אין לי ספק שהמקום עיצב אותי ונתן לי הרבה כלים לחיים. שם גם הכרתי את החבר שלי, שמשרת היום ביחידת החילוץ 669.
"בהתחלה היינו רק חברים טובים. פעם אחת הוא היה ממש חולה, והלכתי לחדר שלו למכינה להביא לו אוכל. לאט־לאט התקרבנו יותר, עד שהפכנו לזוג. לפני חודש חגגנו שלוש שנים ביחד".
בספטמבר 2016 החלה יעל את קורס החובלים. מסלול ההכשרה נמשך שנתיים וחצי. קורס חובלים נפתח לחיילות בשנת 1998, ובשנת 2000 סיימה אותו החובלת הראשונה. עד היום, ב־21 השנים שחלפו, סיימו אותו רק 21 חיילות.
"הקורס מתחיל בחודש וחצי של טירונות בבסיס ההדרכה של חיל הים בחיפה וממשיך לשלושה חודשים בבסיס חיל הים באילת, שם לומדים ימאות ופיקוד ועושים הרבה אימונים פיזיים קשים ומסעות.
"בהמשך יש את השלב הבסיסי, שמתקיים בחיפה במשך שלושה חודשים וכולל הפלגות ולימודים של יסודות השיט. אחריו השלב מתקדם, שבו עוברים הכשרה של חצי שנה על ספינות הבט"ש. ובסוף - קורס קצינים בבה"ד 1.
"כשמסיימים את הקורס ומקבלים סיכת מ"מ, מתחיל השלב האקדמי, שגם הוא קשה ואינטנסיבי: לימודים באוניברסיטת חיפה לתואר במדעי המדינה במשך שמונה חודשים, כשבמקביל נמצאים כל הזמן תחת המסגרת של הקורס והכשרות בבסיס.
"החלק האחרון של הקורס כולל הכשרה עיונית לתפקיד קצין משמרת גשר בסטי"ל, שאותה עושים במשך ארבעה חודשים בספינה. בשלב הזה ממש חווים פיקוד על לוחמים. התחלנו את הקורס שמונה בנות, ומסיימות שלוש, ואיתנו עוד 28 גברים".
• • •
צור רצה ללכת למכינת בני ציון בעקבות אחותו. הוא נרשם לטיול הגיבוש של החניכים, שבסופו מקבל צוות המכינה החלטה מי מתקבל ומי לא.
"באופן מסורתי, הטיול מתקיים בנחל צאלים. גם אני הייתי בטיול כזה, ואני זוכרת אותו כמחבר וכמגבש, עד היום יש לי חברים טובים משם.
"ביום רביעי, יום לפני האסון, צור התקשר אלי בבוקר כשהייתי בדרך לאוניברסיטה. דיברנו שעה. הוא סיפר שהוא ממש מתרגש ושאל אותי אם אני יודעת היכן התיק הגדול, כי הוא רצה לקחת אותו לטיול. הוא ידע שאבין מה עובר עליו.
"זה היה יום מאוד אפור בחיפה, ושאלתי אותו מה מזג האוויר במרכז, ואם יקיימו את הטיול כרגיל. הוא אמר שגשום, ושהוא עדיין לא יודע מה יהיה עם הטיול.
"בהמשך היום שלחתי לו כתבה שהתפרסמה באינטרנט על תלמידים מבית ספר בראשון לציון, שנתקעו בכניסה לנחל בדרום ופונו משם עם היפותרמיה. הוא כתב לי, 'ראיתי את זה, מקסימום אני אחזור סחוט ממים. אבל מאמין שיבטלו את הטיול'".
"השיטפון הגיע בתוך שניות". זירת האסון בנחל // צילום: רויטרס
למחרת, ביום חמישי, 26 באפריל 2018, יצא הטיול לדרך, למרות מזג האוויר הסוער וההתרעות הרבות על סכנת שיטפונות בנחלי הדרום. ברגע האחרון הוחלף המסלול מנחל צאלים לנחלים תמר וצפית, כנראה מתוך הערכה שלא צפויים בהם שיטפונות.
בצהריים, כשיעל ישבה בשיעור באוניברסיטה, הבזיקה התרעה בטלפון הנייד שלה: "תלמידי מכינה נקלעו לשיטפון בדרום".
"מייד הבנתי שמדובר בצור ובחברים שלו. עוד לא חששתי, רק המשכתי לעקוב בחרדה קלה, תוך כדי השיעור. בסביבות 15:00 כבר הודיעו שיש 13 נעדרים, וזה היה השלב שבו התחלתי להילחץ. חבר מהלימודים אמר לי לצאת החוצה ולנסות לברר. לא רציתי להתקשר לאמא שלי, כדי לא להלחיץ אותה, אז התקשרתי לחברים מהמכינה לבדוק אם הם שמעו משהו.
"כשחזרתי לשיעור, הופיעה ידיעה ששלושה מהנערים פצועים אנוש, ועשרה נעדרים. בתוך תוכי ידעתי שהם לא בחיים. יצאתי החוצה שוב וניסיתי לחשב באחוזים מה הסיכוי שהוא ניצל, ומה הסיכוי שהוא בין הנעדרים. אמרתי לעצמי, אם הם 50 חבר'ה, אז יש בערך 25 אחוזים שהוא בין הפצועים או הנעדרים. ככה הרצתי כל הזמן חישובים בראש".
היא התקשרה לאביה, סיפרה לו שמדובר בקבוצה של צור וביקשה ממנו שלא יספר לאחיה, אורי. "הוא אמר לי שאורי איתו, ושאני ברמקול, אז ביקשתי מאורי שלא יספר לאמא.
"התחלתי להתקשר לכל מי שאני מכירה מצוות העובדים של המכינה, אבל אף אחד לא ענה. בינתיים יצאו דיווחים על תשעה פצועים אנוש. נזכרתי שיש לי בכיס דף קטן עם תפילת שמע ישראל, שקיבלתי שבוע לפני כן מאישה בכותל, ביום הזיכרון. שלפתי אותו והתחלתי לקרוא בשקט.
"אחר כך צלצלתי למפקד שלי וביקשתי לצאת הביתה. הוא אישר מייד. נסעתי לבסיס באוטובוס עם מאיה, חברה טובה מהקורס, כדי לקחת את החפצים שלי. בדרך היא ניסתה להרגיע אותי ואמרה שכל הדיווחים מדברים רק על בנות. אמרתי לה שאם יש מישהו שילך עם תשע בנות, זה רק אחי הקטן. מגיל אפס הוא היה תמיד מוקף בבנות.
"מלבד זה, מההיכרות שלי עם צור ידעתי שהאינסטינקט הראשוני שלו יהיה לא לברוח. כל כך קיוויתי שרק הפעם הוא עזב הכל וברח".
חבר של אביה של יעל הגיע לבסיס לאסוף אותה אל בית האב שבמושב מולדת. כשהגיעה לשם, אחיה אורי היה מול הטלוויזיה, מחכה לעדכונים.
האם הדר ניסתה גם היא להשיג את אנשי המכינה בטלפון, אבל ללא הצלחה. "הדבר הראשון שעבר לי בראש הוא שאם צור פצוע, אין סיכוי שהמסוק ינחית לי אותו פה באמצע החצר", היא מספרת בדמעות. "שיערתי שיפנו את הפצועים לסורוקה. צלצלתי לאחי ולאחותי וביקשתי מהם לבוא איתי לבית החולים.
"כשהגענו, אמרו לנו שצור לא מופיע ברשימות. בשלב הזה עדיין לא קלטתי מה זה אומר. מבחינתי עוד היתה תקווה. רק כשקראו לנו לחדר סגור, הבנתי שהולכים להודיע לנו את הגרוע מכל. ברגע שאמרו לי שצוקי שלנו איננו, הרגשתי שמתרסקים לי החיים".
יעל: "אמא התקשרה לבשר לי, ואני זוכרת שאמרתי לעצמי שאני צריכה להישאר חזקה ולא לבכות, כדי שאוכל לספר לאורי. קראתי לו החוצה, חיבקתי אותו, וסיפרתי לו שצוקי נהרג. אבא הצטרף אלינו, וכולנו בכינו והתחבקנו".
יעל ואורי נשארו בבית האב, בעת שהוא נסע לאבו כביר כדי לזהות את צור. הדר כבר המתינה לו שם.
כך ספדה יעל לאחיה בהלוויה: "אחי הקטן, צוקי שלי. רק שלשום עזרתי לך לארוז תיק לטיול, שממנו לא חזרת. עוד לא מעכלת את לכתך, עדיין מחכה שמישהו יגיד לי שזה לא אתה, ושאתה בסדר ורק קצת פצוע.
"השעות האלה אתמול, של חוסר הוודאות לגבי המצב שלך, הרגישו כמו נצח. הזמן עמד מלכת, ותחושת חוסר אונים גדולה הציפה אותי. לחכות ולחכות, רק כדי לשמוע את הנורא מכל.
"מאותו הרגע משהו כבה בי. אין מילים שבהן אוכל לתאר לכל האנשים הטובים, שבאו היום ללוות אותך, את החיבור שלנו, את האהבה שלנו. היית לי כאח תאום, החבר הכי טוב ומודל לחיקוי.
"מעולם לא פגשתי בן אדם אהוב כמוך, שתמיד מוקף בחברים, כי אהבת האדם היתה ערך שהוביל אותך כל יום, בכל דרך שבה הלכת. אני מקווה שעם הזמן אלמד לעכל את הבשורה, לסלוח ולקבל בהבנה את האסון הזה, ולהמשיך לחיות לפי הדרך שלך.
"תשמור עלינו מלמעלה, אני מבטיחה שנהיה חזקים בשבילך. אתה איתי תמיד, בכל צעד. אוהבת אותך".
אחרי האסון היו לך מחשבות לעזוב את הקורס?
"אף לא לרגע אחד. זה בכלל לא היה בתודעה שלי. קיבלתי תמיכה מהמפקדים וחיבוק גדול מכל הסגל והחברים, וזה נתן לי כוחות. מעבר לכך, ידעתי שאני הולכת לעשות את אחד התפקידים הכי משמעותיים שיש, וידעתי שצור יהיה מאוד גאה בי.
"במהלך השבעה באו לנחם אותנו המוני אנשים. כולם סיפרו כמה חברותי ושמח צוקי היה. באחד הימים באו נערים שניצלו מהאסון וסיפרו שכאשר עלו לאוטובוס, צור עבר אחד־אחד, לחץ ידיים והציג את עצמו. כשהוא הגיע לסוף האוטובוס, החבר'ה שישבו בסוף כבר לא ענו לו, והוא אמר שהם יבשים. כזה הוא היה. איש שמח וחברותי.
"אחד החבר'ה סיפר, שהחניכים שיחקו ביניהם מין משחק היכרות, כדי להתקרב אחד לשני. הדהים אותי כמה דברים הוא יודע על צור, בהתחשב בעובדה שהם רק נפגשו. חבר אחר סיפר שבלילה שלפני האסון הם ישנו באוהלים והתחלקו לזוגות, והיה ילד אחד שלא היה לו עם מי לישון. צור מייד הכניס אותו לאוהל שלו, אפילו שהם היו שם שלושה והיה צפוף".
למדת מהם מה קרה ברגעי האסון?
"הם סיפרו שהלכו בתוך הנחל בקבוצה הראשונה, וצור עם קבוצת הבנות היו בערך באמצע. תוך כדי הליכה הם שמעו פתאום צרחות של בנות, ולא הצליחו להבין מה הן אומרות. בין כל הצעקות הם שמעו את צור צועק להם, 'שיטפון, תעלו למעלה!', ולמעשה הצעקה שלו הצילה אותם. מייד אחרי הצעקה הם כבר לא שמעו כלום, והשיטפון הגיע אליהם בתוך שניות".
יש לך רגשות אשמה על שהצעת לו ללכת למכינה הזאת?
"אין לי ספק שהוא הלך למכינה הזאת בעקבותיי, ואין לי ספק שלא יכולתי למנוע ממנו ללכת לשם. אני לא מרגישה אשמה, אבל האסון הזה שינה בי כמה דברים. הוא לימד אותי, בצורה הכי כואבת, מהי בטיחות ומהי אחריות על בני אדם. המשמעות של אחריות על בני אדם היא להחזיר אותם הביתה בשלום".
למה את הכי מתגעגעת?
"אני פשוט מתגעגעת אליו. לשמחת החיים שלו, לזה שאני יכולה לספר לו הכל. אני מתגעגעת לרגע הזה שבו אני מגיעה הביתה ושומעת את הצחוק שלו. או לרגע שאני מתקשרת אליו, והוא אומר, 'היי סיס, מה נשמע?' אם יש משהו שאני לוקחת ממנו זה את האהבה שלו לאנשים ואת החברותיות שלו. מעולם לא נתקלתי בלב ענק כמו שהיה לו".
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו