ערבים שגורל המזרח התיכון יקר להם, מסתכלים בפחד ובתדהמה במה שהמערכת הישראלית עושה לרה"מ בנימין נתניהו. יהודים אמריקנים שגורלם כיהודים בארה"ב יקר להם - מתקלסים בנתניהו ומבטאים זעזוע מהגילוי שהוא מושחת. לדעתם.
האם העובדה שידיעה שלילית על זימונה לחקירה של שרה נתניהו הופיעה בתחתית העמוד הפנימי ב"ידיעות אחרונות" לפני כמה שנים, במקום על עמוד השער, תכריע אם המערכת המדינית־צבאית שנתניהו בנה תתמוטט?
בישראל נוטים לקחת כמובן מאליו את מערכת האיזונים שביבי בנה בין ישראל לרוסיה, מעל ראשי האיראנים וחיזבאללה. אבל זה מה שמנע מלחמה בשנים האחרונות. הישראלים האנינים לא מבינים את גודל ההישג של ראש ממשלה שהצליח לשמור את ישראל בטוחה ומבודדת יחסית מסופת הדמים שמשתוללת מעבר לגבולותיה כבר קרוב לעשור.
מערכת היחסים בין פוטין לנתניהו - זה מה שיכול לתחזק את המזה"ת בשלום יחסי גם לשנים הקרובות. רוסיה הולכת עם האיראנים והסורים, אך ולדימיר פוטין לא נותן בהם אמון. לעומתם, ישראל נותנת לפוטין הרגשה של ללכת עם ולהרגיש בלי. זה מקרה קלאסי של שני מנהיגים שמבקרי המוזיקה והיינות לא אוהבים - אבל יחד הם מייצרים משהו טוב.
רק נתניהו יכול להגיע להסדר // צילום: אריאל חרמוני-משרד הביטחון
מאשימים את נתניהו שהוא עושה הכל כדי לשרוד בשלטון. האמת היא שזה נכון. זו חובתו. לפני שיוכל בכלל לתמרן מול הפלשתינים, מול האיראנים, הרוסים והאמריקנים - הוא צריך קודם כל לבסס את שלטונו. אני מניח שלמקיאוולי היה משהו להגיד בנושא. זה מה שאהוד ברק ואהוד אולמרט לא הבינו, וזה מה שנתניהו מבין.
מה שפחות מובן זו ההתנגדות האובססיבית של השמאל לנתניהו. אין אף אחד שיכול להתקרב להסדר עם הפלשתינים זולת נתניהו. השמאל בהחלט משרת את הימין הקיצון בנושא הזה. התמיכה של הימין בנתניהו דרושה מסיבה אחת בלבד: הוא היחיד שמסוגל להגיע להסדר פלשתיני ששומר על האינטרסים הביטחוניים, הלאומיים וההיסטוריים של ישראל.
דחיית הקץ לא תועיל. בשלב מסוים יגיע הרגע להסדר עם הפלשתינים. אם כי לדברי אחד הנושאים והנותנים הפלשתינים השבוע, הרגע הזה לא נראה בעתיד הקרוב. הרגע ההיסטורי המתאים הוא המפתח להסדר. היה רגע כזה, לדעת אחדים, בתקופת הכהונה הראשונה של אובאמה. בין קיץ 2013 למארס 2014, כאשר ג'ון קרי הופיע עם הפטנטים הביטחוניים שלו. אלא שהישראלים וגם הפלשתינים איבדו אמון באובאמה. עבאס ביקש להמתין שבוע ימים לתשובתו על הצעת קרי, ושכח לחזור. מתי יגיע עוד רגע דומה? קשה לדעת.
אבו מאזן // צילום: אי.פי.איי.
הפלשתינים בעיתוי הנוכחי יוזמים כל העת פעילות שנועדה להרוס את "עסקת המאה", כלומר עסקת טראמפ, עוד לפני שתוכרז. כשתונח - אם תונח - על השולחן, היא תוגדר במונחי חדר מיון "הגיעה לחדר הטראומה במצב של מוות קליני". ההתנגשויות בשער הרחמים כמו פיגועי הדריסה ובלוני הנפץ הן ניסיונות לתקוע סיכות בבלון של טראמפ.
אבל עד כמה שהדבר יישמע משונה לאחדים, אותם אלה שעוסקים במגעים עם האמריקנים מתייחסים בכבוד ובהערכה לג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלאט. אלה שלא קשורים למשא ומתן מייצרים בכוונה פיגוע דיפלומטי, כאשר מדברים בגסות שלא תיאמן נגד גרינבלאט.
ההסדר, כשיגיע, יושג רק במפגש בין ישראלים לפלשתינים ולא בשיטות התיווך שמביאות איתן מטענים של אינטרסים זרים - אירופיים או פנים־אמריקניים. ההישג של נתניהו, שאותו באמת אנשי השלום בישראל לא אוהבים, זה בידוד יחסי של הפלשתינים מהעורף המוסלמי הערבי שלהם, מה שגורם להם להיות הרבה יותר מרוסנים בהשוואה למתקפות הטרור של העבר.
אין לפלשתינים בעלי ברית קבועים שהם יכולים להישען עליהם. פעם זו טורקיה, פעם האיחוד האירופי, וכמובן משענת קנה רצוץ בדמות השמאל הבינלאומי.
בנאומו בכנס הבחירות של הליכוד ביום שני בכפר המכביה, סיפר נתניהו על דאגתם של זקני התנועה לבריאותו. הם חושבים ששלום הציבור תלוי בבריאותו. כלומר, בעוד כמה שנים בשלטון. האם אין לו תחליף בתחזוקת האיזונים הביטחוניים והמדיניים? יש. גם קבוצות פאר כמו הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים ירדו פעם מליגת העל לליגה השנייה. זה לא אסון. אפשר לשלם מחירים גבוהים ולהמשיך הלאה.
בוקר של שוטים
ההופעה של מייקל כהן הזכירה מופעים מתקופת המקארתיזם, ומלמדת משהו על הקשר ההרסני בין היהודים למפלגה הדמוקרטית
לפי מאמר אחד ב"בוסטון גלוב" אפשר להבין כמה דברים עמוקים יותר על המופע של מייקל כהן בוועדת הקונגרס לפני שבוע. זה לא שאי אפשר היה להבין את זה מייד, אבל כשהדברים מופיעים בעיתון מכובד יש לכך אישור.
יהודים רבים לא חשבו כמה נפלא שמייקל כהן חושף את האמת על טראמפ ופוגע בו. הם חשבו על עורך הדין המנוח רוי כהן.
כהן היה יועץ לג'וזף מקארתי בימי עדויות ההלשנה המפורסמות בוועדת הקונגרס על פעילויות לא־אמריקניות בתחילת שנות ה־50. אנטישמי מגייס יהודי לצורך כסת"ח. כהן הראשון, רוי, הפך ליועץ של טראמפ בשלב מסוים. הוא היה הומוסקסואל והומופוב בכרטיס אחד.
התחושה לגבי הופעתו של מייקל כהן היתה של טקס היטהרות דומה במהופך לטקסי ההשפלה הפומביים בימי המקארתיזם. האם מישהו מבין הצמרת הדמוקרטית תכנן את זה? אולי לא במודע. לי זה נראה כמו ג'ונתן פולארד פוגש את ג'וזף מקארתי. מול העיניים הציג כהן הנוכחי דמות של סטריאוטיפ אנטישמי: המוציא והמביא. המתווך הכל יכול כביכול, שבסופו של דבר נדפק עד הסוף בידי שני וואספים - רוברט מולר ודונלד טראמפ. מלשין. בוגדני. תאב בצע. עורך דין. שקרן. בסוף הוא זוכה למחילה בידי יו"ר הוועדה קאמינגס, שהוא שחור.
מתחת למידע המרתק על עסקי טראמפ וכספי ההשתקה שלו, מה שיהודי אמריקני ראה זו עוד וריאציה על נושא פולארד. וזה ללא קשר לישראל. המסר של הדמוקרטים היה: מקומכם, יהודים יקרים, איתנו, במפלגת המיעוטים. אך ההזמנה מגובה באיום. לכן המאמץ המיוזע הזה להיראות טוב.
נניח שהדמוקרטים הם באמת מפלגת אחוות המיעוטים והשוויון. אם כך, למה ומדוע אצל ראש החץ המכונה היום "פרוגרסיבי" הנושא האנטי־ישראלי הוא סעיף כל כך חשוב? הוא מככב לצד אסטרטגיית הניו־דיל הירוק, ולצד תוכניות הרווחה מרחיקות הלכת.
ברני סנדרס הוא הדמות החביבה ביותר בגלריית המועמדים לנשיאות מהצד הדמוקרטי. הוא היחיד שיש לו עומק היסטורי, גם כבן ליהודי מהגר שכל משפחתו נספתה בשואה, וגם כחבר בארגוני שמאל קיצוניים בימי השטורם־אונד־דראנג של שנות ה־60 וה־70. המסרים של אותם ארגונים של השמאל החדש מייד אחרי מלחמת ששת הימים היו אנטישמיים ברוח דבריו של מנהיג "הפנתרים השחורים" רפ בראון: "ראינו קבוצת מיעוט בארה"ב אוספת בתוך שעות ספורות מיליוני דולרים לסייע לאחיהם במצוקה; כספים רבים מהמיליונים הגיעו ישירות מהכיסים של בני העם השחורים".
מה שהיה בסוף שנות ה־60 נחלת מיעוט קיצוני מהפכני חדר לזרם המרכזי של הציבוריות האמריקנית: המדינה היהודית הוקמה באמצעות טרור, כוחנות ומעשי טבח. הציונים ביצעו טבח המוני ורצחו ללא הבחנה גברים, נשים וילדים. קשה להאמין שניאו־נאצים של "העליונות הלבנה" מפחידים את היהודים יותר מהמסרים האנטישמיים שכונו בעבר "סוציאליזם של שוטים".
כל זאת מסביר את ההתפרצות של דוברי איפא"ק ופובליציסטים בעיתונות על הצירוף הטכני של "עוצמה יהודית" לבית היהודי. זו היתה ריצה מבוהלת לאותת לרדיקלים, כי הם שומרים על הקו המפלגתי בנושאים של גזענות. אפילו סנדרס, בנאום בחירות בברוקלין, הותקף כבר על כך, שהגיע לנושא שוויון גזעים ומינים רק בדקה ה־23 של נאומו.
המסמכים כבר טופלו:
ד"ר יצחק מינרבי, גדול חוקרי הוותיקן, לא מתרגש מפתיחת ארכיון הוותיקן מתקופת השואה, ומציע להיזהר ממסקנות
ד"ר יצחק מינרבי, השנה בן 90, הוא עדיין המומחה מספר אחת לסוגיות הוותיקן. הוא אומר שהוא לא מצליח להתרגש מהודעת האפיפיור על פתיחת ארכיון הוותיקן לתקופת פיוס ה־12 במלחמת העולם השנייה.
"זה לא חשוב, אבל אולי אני אומר את זה בגלל חשבונות שיש לי עם הכנסייה", אומר מינרבי. "הדבר הזה לא משנה דבר משום שמה שהאפיפיור ידע - זה מה שכל האחרים ידעו. לא הרבה יותר. להיכנס לארכיון - זה תמיד יכול להוסיף. אולי יתגלה איזה פרט שלא ידענו. זה ייתכן. אותי זה לא ריגש. אבל זה לא מוכיח כלום. אולי זה בגלל שאין לי מספיק רגשות".
יכולה להיות אפשרות שיגלו, שפיוס ה־12 לא רק שתק נוכח זוועות הנאצים אלא גם עזר להציל כמה יהודים?
מינרבי: "זה תמיד ככה. כולם הצילו יהודים, ובכל זאת היהודים נרצחו. שישה מיליונים. הם (הכנסייה) לא היו כל כך קרובים ליהדות".
בספרו "הסוד הנורא", כותב ולטר לאקויר שבפולין נשלחו מאות כמרים קתולים לאושוויץ, שם הומתו בתאי הגזים. לאפיפיור היתה מערכת של שליחים דווקא בפולין הקתולית, שאפשרה לו לדעת על טבח היהודים בשואה כמעט בזמן אמת, והגורם היחיד שידע אולי קצת יותר ממנו זו ממשלת פולין הגולה. גם הידיעה על רצח הכמרים לא טלטלה אותו לכדי התייצבות מוסרית נגד היטלר. נראה שהיתה כאן יותר פחדנות מאנטישמיות.
איך אתה מציע לחוקרים ישראלים להתארגן לקראת פתיחת הארכיון בעוד כשנה?
"אם אתה שואל את סרג'יו מינרבי, שזה אני, אז הייתי אומר: לנקוט מקסימום של זהירות. מה גם שאפשרי בהחלט שהמסמכים 'טופלו'. המסמכים היו תקופה מאוד ארוכה מחוץ להישג יד של החוקרים".
הם שוכתבו? זויפו? הועלמו?
"איך 'טיפלו' בהם - אינני יודע. מה זה אומר על הערך ההיסטורי שלהם? אינני יודע. תמיד כשמסמכים נמצאים בידי מישהו - אפשר להניח שהמישהו הזה טיפל בהם. לא הצלחתי להתרגש מהידיעה על פתיחת ארכיון הוותיקן. יכול להיות שזו טעות שלי. יכול לבוא מחר בבוקר מישהו ויתברר שבידו חדשות מרעישות".
לאקויר כותב בספרו כי הקרדינל קאסארולי, שהיה בזמנו שר החוץ של הוותיקן, אמר לו שאין בארכיון משהו שאיננו בנמצא ב־11 הכרכים של "הכס הקדוש בזמן מלחמת העולם ה־2". לאקויר כתב בסרקסטיות, שפירוש הדבר שכל ההודעות, המכתבים, התזכירים, הדו"חות שהוחלפו בין האפיפיור פיוס ה־12 לבין שליחיו באירופה ובינו לבין ממשלות זרות - הלכו לאיבוד. "אפשר רק לקוות ולהתפלל שאובדנם אינו סופי", כתב לאקויר.
מינרבי אומר שגם החומר הקיים, בהנחה שאין שם תגליות מרעישות, מאפשר "קריאה נוספת שיוצרת דעות שונות. זאת קריאה נוספת שאיש לא ציפה לה - אז ייתכן שיהיו כמה דברים מעניינים להיסטוריונים. אני מאוד זהיר עם ההיסטוריה ותמיד רוצה לראות את המסמך".
מדוע הארכיון נחשף דווקא עכשיו? האפיפיור פרנסיסקוס רוצה לעשות איזו מחווה ליהודים על רקע גל אנטישמיות באירופה?
"לכל ארכיון יש איקס שנים ששומרים אותו סגור. האיקס שנים עברו. חוששני שהיהודים לא בראש מעייניהם. הדברים נעשים או לא נעשים ללא קשר ליהדות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו