בשלהי שבוע שעבר פקדתי את חדר המיון. אחת לכמה חודשים אלוהים שולח אותי לשם כדי לבהות כמה שעות בתקרה, להתרשם מהשיעולים של הציבור, לקבל נוזלים ולהשאיר אותם כשי לאחיות בכוס קטנה. חוויה.
פדיחה לספר שהובהלתי לשם באמבולנס כי כאבה לי הבטן, אבל בחיי שהיא לא סתם כאבה - לתחושתי מלאכים חגו מעליי כמבקשים לקחת אותי לעולם הבא. בנקודת הזמן ההיא, אם תשאלו אותי, הייתי בסכנת חיים מיידית וחמורה.
סדרת בדיקות הובילה את הרופאים להעריך שחטפתי הליקובקטר, וזה פחות חמוד ממה שזה נשמע: מדובר בחיידק שיושב דרך קבע לכל אחד מאיתנו בקיבה, אבל אצל חלק מהאנשים הוא חוטף פתאום ג'ננה ונהיה אלים. כנראה שהחיידק שלי ירש את המזג שלו ממני. יש לי בבטן טרוריסט.
כשסיימתי להתלוצץ עם רופאיי חזרתי הביתה עם שלושה סוגי אנטיביוטיקות והנחיות לתפריט תזונה חדש למשך שבועיים: אורז ומים. הכול אסור מעכשיו: אסור גבינות, אסור בשרים, אסור בצקים, אסור מתוקים, אסור זירו (משקה האלים), אסור אפילו ירקות ופירות שנחשבים לבריאים. המנוול הזה מתקיים מהאוכל שלנו, ואם רוצים להרוג אותו - צריך להרעיב אותו.
ברגע הראשון לא התרגשתי, הרי כבר יצא לי לחיות חודשיים על אורז ומים. "קטן עלי", חשבתי. רק למחרת זה היכה בי - קמתי לבוקר בלי קפה ובלי סנדוויץ' של אלופים. לגמתי שלוק מים עצובים והערתי את אסיף כדי שנצא לטייל במקום לשבת בבית ולהתמלא רחמים עצמיים.
ירדנו לדרום אדום, אבל זה רק העצים את אומללותי: בלי חטיפים, בלי לטעום מההיצע בשווקים, בלי צהריים באיזו סטקייה. ככה מטיילים?! מה שווים המרבדים האדומים אם אי אפשר לעשות בהם איזה פיקניק? ללגום כוס יין עם קוביית גבינה?
זו הייתה רק ההתחלה. חברות הציעו שנצא במוצ"ש ולא מצאתי סיבה. אם אי אפשר לאכול ולשתות מה בדיוק אני אעשה איתן?! אסיף ניסה לעודד אותי בכרטיסים לסרט ונשברתי לו בידיים - כן, להריח פופקורן, זה מה שחסר לי עכשיו. ככל שעוברים הימים אני פחות נהנית לקום, פחות נהנית לצאת מהבית ופחות נהנית לראות טלוויזיה. הכל עצוב, ריק וחסר משמעות. זה לא רק הגוף, גם הנשמה רעבה.
אנחנו נוטים לחשוב שכסף מסובב את העולם כי הוא המפתח לבית גדול, רכב שווה או מותגים - אבל אם תבחנו את פירוט האשראי תגלו בוודאי שאנחנו מסתובבים סביב אוכל. הוא ליטרלי "טעם החיים". אנחנו עובדים קשה כשבסוף מה שבא לנו זה למלא מקרר, להתפנק במסעדה, לצאת לדרינק (או שלושה) לארח ברוחב לב ולהזמין ערמות של טייק-אווי לערב על הספה. אני מבינה את זה כי חסכתי הרבה כסף השבוע, ובונוס! ירדתי במשקל... אבל וואלה, זה לא שווה את זה בכלל.
החיידק יעבור בעזרת השם, אבל ההבנה שאני לא אוכלת בשביל לחיות, אלא חיה בשביל לאכול - תישאר. ואתם יודעים מה? אני חיה איתה בשלום, כי היא גורמת לי להעריך כשחסר. כשחזרתי מ"הישרדות" נשבעתי שאעריך כל ביס למשך שארית חיי, אבל עם הזמן זה התפוגג. ולכן, כנראה, קיבלתי תזכורת לכמה מזל יש לי, לכולנו, כשאנחנו אוכלים ארוחה טובה או שותים כוס קפה. זה ממש לא מובן מאליו, מתברר.
אז תאכלו משהו טעים, תודו לאלוהים ושמרו לי חתיכה לעוד שבועיים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
