הטעם החדש של אהרוני

שנה חלפה מאז שחן אהרוני כמעט נגע בפסגת העולם. הוא הגיע עד גמר "הכוכב הבא", מרחק נגיעה מהגשמת חלום האירוויזיון, אבל גם אחרי שהפסיד לנטע ברזילי, האמין שיצליח לרכוב על הגל ולנצל את המומנטום.

אז הוא המריא ללוס אנג'לס, שם עבד על חומרים חדשים לצד חברו הטוב, המפיק המוזיקלי ניצן קייקוב - אקס "כוכב נולד 3" וכיום מוזיקאי מבוקש שעובד עם ג'סטין טימברלייק, ושקיבל מועמדות לגראמי על אלבום שהפיק לקית' אורבן. בין השירים שיצרו יחד - גם הסינגל החדש "למרות הכל", ששוחרר לאחרונה לרדיו.

"הלכתי הפעם בכיוון של פאנק ודיסקו, כי זה מעניין אותי ומגניב. היום אני כותב ומלחין את השירים שלי, בניגוד לתחילת הקריירה. פעם היה חשוב לי להביא משהו שאוכל לשמוע באוטו ולעוף עליו, לא בהכרח שתהיה בו אמירה שלי. היום אני כבר בוגר ויודע מה אני רוצה. פופ זה הז'אנר שלי, ואני לא חושב שאני צריך להתנצל על כך או לחפש גימיקים כדי למכור".

זו לא היתה שנה קלה בשבילו. "המצב של סבתא שלי הידרדר כל הזמן. היא היתה כמו אמא שנייה בשבילי, ממש גדלתי אצלה, והיינו בקשר קרוב. אז חזרתי לארץ והחלטתי להפסיק הכל, ניקיתי מלא שיט ששמתי על עצמי במהלך החיים. הפסקתי לעשן והפסקתי עם הציפרלקס. היו זקוקים לי בבית, נדרשתי לעזור המון, כי אמא שלי טיפלה בסבתא, ולא היה כמעט זמן לטפל באחותי בת ה־8.

"גם אמא שלי צריכה עזרה, כי היא נכה מלידה ומתניידת בכיסא גלגלים. אנשים רואים אותה בכיסא גלגלים וחושבים שאני כל הזמן תומך בה, אבל זה בדיוק הפוך. היא זאת שמחזיקה אותי שפוי ובאמונה תמידית. מבחינתי, היא הסלע של חיי. בלעדיה לא הייתי כלום.

"כשסבתא שלי נפטרה לפני שלושה חודשים, ראיתי את אמא נשברת. היינו לצד סבתא בבית החולים עד נשימתה האחרונה, וזה היה נורא. למדתי להעריך מחדש את המשפחתיות ואת ה'להיות ביחד', כי עד אז לא חוויתי כאב כזה אף פעם".

אהרוני (29) מתגורר כיום בדירה קטנה בחולון, עם אמו, תיקי, ואחותו ליאן. הוריו גרושים, שניהם מרותקים לכיסאות גלגלים. "אמא שלי נולדה בלי התפתחות ברגל שמאל והיא נכה מלידה. לאבא שלי היה פוליו בילדותו.

"שניהם היו ספורטאים, התחרו באולימפיאדות נכים. אבא מדליסט אולימפי בסיף, אמא היתה 12 שנים אלופת ישראל בטניס. אף פעם לא חוויתי אותם כנכים או כמוגבלים.

"עכשיו, כשהם מתבגרים, אני קולט מה היה יכול לקרות במצבים מסוימים אם לא הייתי גר בבית. צריכים אותי. יצא לי לחשוב הרבה על אחותי הקטנה. יש לה אבא בן 70, אמא בת 55, ושניהם בכיסא גלגלים. אני מפחד להגיד את זה, אבל יבוא יום ונישאר רק היא ואני. המחשבה הזאת יוצרת הרבה שאלות. אלה דברים שמציפים אותי לאחרונה.

"קשה לי עם ההזדקנות שלהם. אם פעם אמא שלי היתה מסתדרת בכל מקום, ואבא שלי היה מסוגל ללכת כמעט בחופשיות, היום הרבה יותר קשה להם. הם באמת צריכים אותי קרוב".

אירוויזיון (או: כך נגמר לי החלום)

הוא זוכר היטב את היום ההוא, כשירד מהבמה ורץ לשחרר את הדמעות. "אחרי ההפסד בגמר 'הכוכב הבא' ישבתי חמש דקות נעול בשירותים ובכיתי, ואז יצאתי לחבק את המשפחה והחברים. הייתי חייב לנקות את הדבר הזה, כי התחרות היתה כל כך עוצמתית, במיוחד כשאתה מגיע כזמר מוכר".

במשדר הגמר, אחרי הפסד בהצבעת הקהל בדו־קרב, עמד אהרוני להדחה ראש בראש מול נטע ברזילי. השופטים העדיפו את ברזילי, ואהרוני הסתפק במקום הרביעי. בדיוק כמו בגמר של "כוכב נולד 5" ב־2007, וכמו בקדם האירוויזיון ב־2011.

"אני הכי מבין את מה שעובר על מאיה בוסקילה, שסיימה רביעית. הרבה זמרים יחששו בעתיד ללכת לתחרות הזאת, כי נוצרה תקרה: אם אתה מוּכר, אתה יכול להגיע רק עד המקום הרביעי". 

לאורך כל הקריירה ניסה להגיע לאירוויזיון, "אם זה דרך קדם או ועדה שבחרה שירים, ולבסוף ב'כוכב'. תמיד אמרו לי, 'תשחרר מהאירוויזיון, מה יש לך עם זה?' אבל עכשיו, בזכות נטע, אנשים קלטו שזה משהו שיכול לשנות חיים.

"מבחינתי, ראיתי באירוויזיון הזדמנות לקריירה בינלאומית. בשנה שעברה הבנתי שלא אגע בחלום הזה לפחות בעשור הקרוב. אבל אחרי השנה האחרונה, אני מבין שההפסד דווקא שיפר אותי מקצועית כזמר וכאמן. זה קודם שבר אותי, ואז בנה אותי".

נטע ברזילי. "חיבור מטורף עם אמירה" צילום: קוקו

מה דעתך על קובי מרימי?

"אנשים משווים אותו כל הזמן לנטע, אבל שוכחים שהזכייה שלה באירוויזיון היא משהו שקורה אחת לדור. נדיר שיש חיבור מטורף כזה בין שיר לבין אמן עם סיפור ואמירה. אי אפשר למצוא עוד נטע.

"קובי כל כך שונה ממנה, אבל מצד שני הוא מביא את הקטע של 'וואו, מאיפה זה בא?' אני חושב שהוא יגיע לטופ. עם שיר טוב, הוא לגמרי יכול להיות בעשירייה הראשונה".

ריאליטי (או: לא נוגע בזה יותר, אפילו במקל)

רק אל תכנו את אהרוני "פליט ריאליטי". בכלל, נושא הריאליטי רגיש מבחינתו. הוא פרץ בעונה החמישית של "כוכב נולד" ב־2007, כשהיה רק בן 17. ב־2013 השתחל לגרסה הבריטית של "אקס פקטור", ובשנה שעברה שוב הגיע ל"כוכב". 

"כשמדברים איתי על ריאליטי, זה מבאס אותי", הוא מודה. "אני מרגיש כאילו מנסים לבטל את כל העבודה שעשיתי ב־12 השנים האלה. שלוש תוכניות ב־12 שנים, אחת מהן בחו"ל, זה לא כזה נורא. בוא, עשיתי רק ריאליטי מוזיקלי, דברים שמקדמים את האמנות שלי ואת הכישרון שלי. לא הלכתי לגרבץ על אי ולאכול קוקוס כדי לקבל קמפיין לנעליים".

איך אתה מסכם את החוויה?

"ב'כוכב נולד' הייתי צעיר וחסר מודעות. 'אקס פקטור' באנגליה היא חלום ששום ישראלי לא עשה לפניי. זה היה אחרי האלבום השני שלי, היו לי הופעות, אבל הרגשתי שלא מעריכים אותי בארץ. שגם כשאני מוציא אלבומים ומופיע, אני לא מקבל את הגושפנקה מהתקשורת ומהסביבה, לא רואים בי חלק מהתעשייה. תמיד נלחמתי בתווית של 'פליט ריאליטי'.

"טסתי לאודישנים באנגליה, עברתי והחלטתי להישאר בלונדון. הייתי ילד בן 23 שמתלהב מזה שהוא חי את החלום. זה הגיע נטו מהרצון להוכיח לכולם שאני טוב ברמה הזאת. בתוכנית הכל זרם, הרימו לי ובנו לי דמות של 'הזמר המפורסם מישראל', וזה היה חמוד ומגניב. אבל בשלב הרביעי, כשנגמר להם מהסיפור שלי - הדיחו אותי.

"שם זה התפוצץ לי. הייתי בהלם. שם הבנתי באמת עד כמה התחרויות האלה בסופו של דבר הן טלוויזיה, ואין מה לעשות. מאז פנו אלי פעמיים מההפקה של 'אקס פקטור' הבריטי כדי שאבוא שוב ישר לאודישן, בלי כל התהליך, אבל לא היה לי אומץ. כשאתה עושה שלוש תוכניות של ריאליטי מוזיקלי, אתה כבר מבין איך זה עובד. לא סתם סיימתי במקום הרביעי גם ב'כוכב נולד' וגם ב'הכוכב הבא'. כנראה התסריט ברור מראש".

אז לא יהיה ריאליטי נוסף?

"לא. ברור לי שאת החוויה הזאת לא אעבור שוב. בזכות הריאליטי יש לי זיכרונות מצולמים מכל מיני תקופות בחיי, ואני יכול לראות את ההתפתחות שלי על המסך. אבל אני עם הז'אנר הזה סיימתי".

למה עזבת את לונדון אחרי "אקס פקטור" וזנחת את החלום הבינלאומי?

"נשארתי שם חצי שנה, הופעתי בברים, התחלתי לעבוד עם המנהל של הזמר קרייג דיוויד, שסגר לי הופעות. גרתי בדירת שותפים עם אנשים שלא הכרתי ושמצאתי אונליין. נסעתי ברכבות ממקום למקום, לא באמת ידעתי מה אני עושה.

"התגעגעתי למשפחה שלי, והיה לי מוזר לחיות במקום שבו לא הכרתי כמעט אף אחד. רציתי לחזור הביתה, לעבוד ולהרוויח כסף, כי את הכסף הרווחתי מהופעות בארץ".

ויתרת לעצמך? 

"פשוט הבנתי שאם אני לא משקיע מאה אחוז באף אחד מהמקומות, אני בעצם לא נמצא בשום מקום. הוצאתי EP עם ארבעה שירים, ניסיתי למצוא את הסאונד שלי. לקח לי שנה להתאפס על עצמי, להבין שאני מעדיף לשיר בעברית ולהחליט מה לעזאזל אני רוצה".

בית ספר לחיים (או: רק שלא יגידו שאני שחצן)

הוא גדל בחולון כילד חולמני ומופנם. שמע מייקל ג'קסון, אן סינק ובריטני ספירס, והיה מכור לטלנובלות בספרדית.

"אני עדיין סוחב על עצמי את הילד שהייתי. זה משאיר אותי עם רגליים על הקרקע, אבל גם מעיק. תמיד הרגשתי לא קשור, לא מהמקובלים. לא היו לי הרבה חברים. מכיוון שמגיל צעיר ידעתי שאני שונה, רציתי תמיד להתחבב על כולם. זה רק גרם לי להילחץ, והיו צוחקים עלי. נתתי לאנשים להשפיע עלי, כי הייתי חסר ביטחון.

"פעם, אחד הערסים של השכונה עבר מולי בבית הספר וירק לי בפרצוף, סתם כי הייתי ילד חלש שלא עונה. זו היתה השפלה של החיים. פשוט קפאתי.

"בזכות השירה הצלחתי לצאת מהביישנות. בכיתה י"א התפרסמתי ב'כוכב נולד', ולי"ב הגעתי פתאום כמלך של בית הספר. זה היה הזוי. כמו בסרטים, הפכתי מהתלמיד הכי נעלם לאדם שכולם מסתכלים עליו בהערצה כשהוא נכנס בשער. פתאום כולם אהבו אותי ורצו בחברתי.

"חייתי הרבה שנים בסטייט אוף מיינד של 'רק שלא יגידו שאני שחצן'. בצבא נפתחתי ונהייתי חברותי, הרגשתי שאוהבים אותי בגלל מי שאני, ולא בגלל הפרסום שבאתי איתו".

הטרדות (או: על יחסי מרות ומורות)

בראיון שהעניק לפני כשנה וחצי חשף אהרוני כי כשהיה תלמיד, ניהל מערכת יחסים מינית עם אחת המורות בבית ספרו.

"לא קראתי לזה הטרדה מינית, עד שהבנתי את זה בראייה לאחור. בגלל MeToo אנשים מצקצקים ומסתכלים מוזר על כל מי שפותח מקרה מלפני הרבה שנים. אבל צריך לדבר על זה, כי הדברים קורים ותמיד יהיו שם. כילד אין לך המודעות להבין שזה לא בסדר. אתה חושב, יש לי פה סיפור פיקנטי לחיים. אבל זה לא סיפור פיקנטי, זה מעוות".

מה היה שם?

"נוצר מצב שנהיינו חברים מאוד טובים. זה התחיל כשהייתי בכיתה ז'־ח', ובכיתה ט' זה קרה. נוצרה חברוּת אמיתית. אין לי מושג בכמה שנים היא היתה מבוגרת ממני, אבל נראה לי שהיום היא כבר לא במערכת.

"היינו נפגשים אחרי שעות הלימודים, הולכים לקאנטרי, יושבים אצלה באוטו. היו פה הרבה אלמנטים של חוסר אחריות. בפעם הראשונה היינו בחתונה של מורה אחרת, והיא החזירה אותי הביתה ובאוטו התחילה לגעת בי ולנשק.

"ואתה כילד מספר את זה לחבר שלך, שאומר, 'מה אכפת לך', כי אתם 'גברים' בני 15 שחושבים שיודעים הכל. ואז, בפעם הבאה שנפגשים, זה כבר זורם מעבר. מדובר היה בקשר אינטנסיבי של חצי שנה. היא לא היתה המחנכת שלי, אבל הייתי רואה אותה בכל יום. כשעברתי לתיכון זה נעצר".

בשנה שעברה טענו מורים בבית הספר שבדית את הסיפור. היו כאלה שאמרו שהמורה היתה במשבר אישי וניצלת את זה.

"התביישתי לקרוא את התגובות האלה, וממש עצרתי את עצמי מלהגיב או מלתבוע. כל כך מאכזב לראות גוף חינוכי מגיב ככה. הם היו יוצאים הרבה יותר גדולים אם היו מגַנים את זה, ולא מעבירים את הרפש אלי".

למה הם מתנערים מהגרסה שלך?

"אין לי מושג. אולי נבהלו מהפרסום, ולכן הגיבו בצורה לא מכובדת. שיגידו תודה שלא תבעתי אותם. אני יודע אישית שהיו עוד מקרים ועוד תלמידים. להגיד עלי שהשתמשתי במיניות שלי ופלרטטתי מגיל 14? אני ניצלתי מורה במשבר? אני הכי רחוק מזה.

"הייתי גאוות בית הספר הזה במשך שנים. בגלל שעבר הרבה זמן, ואני כבר לא חלק מהמערכת שלהם, לא היתה להם בעיה לבעוט בי. לפני זה היה להם קל לשים אותי בחוד החנית של בית הספר".

מאז חווית הטרדות נוספות?

"כשאתה מתבגר, אתה כבר יודע לקלוט איזה אנשים בעייתיים ואיזה פחות. בתעשייה שיש בה מלא הומואים, לפעמים אני מרשה - בגבולות שלי. אם זה זורם לי, אם בן אדם בא לי טוב, אז הכל בסדר. אני לא אעוף עליו כי הוא העיף לי מכה בישבן. אבל אם זה אדם שבא לי לא טוב, אז אני אעיר.

"בגיל 17 היו לי פגישות הזויות עם אנשים שלא הבנתי מה הם רוצים ממני. אנשים שאמרו, 'אני אסגור לך כמה הופעות, אבל אם אנחנו הולכים לשם, אתה צריך כאילו לזרום'. רגע, אתה מוכר את הקול שלי או את הגוף שלי? למדתי להתרחק מזה. לאחרונה לא זכורה לי סיטואציה שבה הוטרדתי".

פנאסקסואליות (או: החלטתי לא להחליט)

בחודש שעבר הוא יצא מהארון בפוסט ויראלי, שפרסם ברשתות החברתיות. "כל הזמן אמרו לי, 'תחליט, או שאתה א' או שאתה ת'. אבל מה עם כל האמצע? אולי אני בכלל פ'?

"אמרו לי שזה שלב. אז המתנתי. חקרתי. נבהלתי. נשברתי. אהבתי. שאלתי מי אני, בתוך העולם הענק הזה של רגשות וריגושים. עד שהגיעה ההארה. אני באמת פ'. פאנסקסואל", כתב.

מה עבר עליך מאז החשיפה?

"נשאלתי המון שאלות. זה מלווה בצחוקים ובאנשים שלא לוקחים את זה ברצינות. אבל העניין פשוט: אני לא מגביל את עצמי, אני מוחק את כל הגדרות המגדר מהלקסיקון שלי, כי זה לא מעניין".

כבר בתיכון הבין שהוא נמשך לא רק לבנות. הוא התנסה, התאהב וסירב להתקבע. "מה שגרם לי לחיות בארון הוא רק התחושה שאני לא רק בקטע של בנים, שיש עוד. אמרו לי, 'אתה חי בהכחשה, בסוף תבחר'. אפילו החברים ממש זלזלו ברגשות שלי. בזוגיות תמיד הרגשתי שלוקחים את הרגשות שלי בעירבון מוגבל. 'אתה בזוגיות עם אישה כי אתה לא שלם עם עצמך'. להפך, זה מה שהלב בחר עבורי באותו רגע.

"עברתי עם עצמי תהליך ארוך מאוד. בהתחלה הייתי באנטי. כשהתפרסמתי בגיל 17, הפרט הזה בחיי קיבל נפח, אם לא בכותרות אז ברמיזות. הרתיע אותי הקטע של 'הוא הומו'. ניסו להוציא אותי מהארון כשעוד לא ידעתי מה אני רוצה. בהתחלה אפילו הדפתי את זה, הכחשתי.

"היו ראיונות ששמו אותי מתחת לזרקורים וציפו שאצא מהארון. פעם הפתיעו אותי בראיון רדיו בשידור ישיר. מה אתם רוצים? תנו לבן אדם לעבור תהליך ולהיסגר על עצמו. אם לא היו כל כך לוחצים עלי ולא הייתי נבהל מזה מייד בהתחלה, יכול להיות שהתהליך שלי היה מהיר יותר.

"אבל אני לא בוכה על זה. אם הייתי יוצא מהארון בכוח כהומו, לא הייתי מרגיש שלם".

מתי הגיעה ההארה?

"הרגשתי חיבור למושג פאנסקסואליות. הבנתי שאם אני חייב לשים את עצמי תחת איזושהי הגדרה, אז פאנסקסואל זו ההגדרה שאני מתחבר אליה ומרגיש שהיא מייצגת את האמת שלי ואת ההעדפות שלי. נולדתי עם הנטייה המינית הזאת. השם שלה לא משנה. זה לא משהו שבחרתי. ככה אני, וככה קוראים לזה. וזה אני. אין לי לאן לברוח.

"פחדתי שלא יקבלו אותי, לא פה ולא שם, כי בשביל בנות אתה לא מספיק סטרייט, ובשביל בנים אתה בהכחשה. בסביבה שלי תמיד הייתי פתוח והרגשתי שאני מציג משהו שאני לא. משהו נורא בוֹקי, נורא סגור.

"ובאמת, מהרגע שיצאתי הכל השתחרר אצלי. זה ליווה אותי שנים ולא הבנתי עד כמה יושב עלי, עד שהורדתי את זה מעלי".

התבגרות (או: חופשי זה לגמרי לבד)

"במשך הרבה שנים לא האמנתי במונוגמיה, כי נשמע לי לא הגיוני להיות עם בן אדם אחד כל החיים. מצד שני, הכל עניינים של הלב. אין לי תשובה מה יקרה אם בתוך זוגיות ארוכה עם אישה פתאום ארצה להיות עם גבר. אני עדיין חוקר את עניין המונוגמיה בחיי. לא יודע עד כמה אני באמת מאמין בזה.

"אני לגמרי יכול להתאהב בבן אדם ולהגיד, 'אני רוצה להיות איתו כל החיים', אבל אני לא רואה את עצמי מקיים יחסים עם האדם הזה בבלעדיות לנצח. כן הייתי רוצה להזדקן איתו".

המגורים בדירה אחת עם אמא ואחות קטנה בטח לא תורמים במצבים כאלה. 

"אני לא מביא הביתה דייטים. אין ספק שהיה לי הרבה יותר קל להביא אנשים הביתה כשגרתי לבד. זה עניין של סדרי עדיפויות, וכרגע זוגיות וסקס לא נמצאים במקומות הראשונים אצלי. ממש לא. בטח בהשוואה לעבר, אז היו לי תקופות שבהן היה לי חשוב לבחון גבולות".

לא חסרה לך הפרטיות?

"אני כן מרגיש חוסר במקום משלי, אבל אני מאוד מתחשב, וחשוב לי לא להיות אנוכי. גרתי בתל אביב, גרתי עם שותפים, גרתי עם בת זוג, גרתי בלונדון, יצאתי מהבית בתקופות שזה היה מתאים".

הוריו של אהרוני, ששון ותיקי, התגרשו יומיים לפני יום הולדתו החמישי. הוא עבר לגור עם אמו בבית סבתו וסבו, ובהמשך התמקמו בדירה משלהם. 

"אלה לא היו גירושים מסודרים. אבא היה תמיד בתמונה, והם נשארו חברים טובים. אף אחד לא באמת פתח בפרק ב', וכשאמא היתה בת 46 ורצתה להביא לעולם עוד ילד, היא דיברה עם אבא, וככה הגיעה אחותי.

"היום אבא מעורב מאוד ובא אלינו כמעט בכל יום. ההורים שלי אמנם לא בזוגיות, אבל הם ביחסי הורות לכל דבר. זה לא פשוט, בטח לא במצב שלהם, אבל זה מצעיר. אחותי הביאה אור לחיים שלי וגרמה לי לחוות שוב את הילדות. פתאום יש לי תא משפחתי, ואני לגמרי נהנה מהחוויה של להיות אח גדול".

מה חשבת על מחאת הנכים?

"שהיא חשובה. אנשים עם מוגבלות צריכים לקבל את המינימום שמגיע להם. אנחנו ב־2019, וזאת הזיה שבמדינה שלנו אין נגישות בכל פינה. גם ככה קשה לזוג הורים נכים ומבוגרים להתנהל ולגדל ילדה בתוך הבית, אז בחוץ זה אפילו קשה יותר.

"הכיתה של אחותי נמצאת בקומה שנייה עם מדרגות. אספות הורים, טקסים - ההורים שלי לא יכולים לעלות לשם. אני לוקח אותה לבית הספר ומחזיר אותה הביתה כמעט בכל יום. ילדה בכיתה ב', שההורים שלה לא יכולים להיכנס לכיתה שלה. זה מעוות.

"למה לא להקל? נכים צריכים עזרה ותמיכה, לא רק כלכלית. מה אמא שלי אשמה שהיא עובדת? בגלל זה צריך לבטל לה קצבה? אתה יודע כמה יקר לקחת מטפלת לאדם נכה? המדינה לא עוזרת. הנטל על האדם הפרטי גדול מאוד".