ערב תחילתה של מערכת הבחירות הקודמת, בוז'י וציפי ערכו מסיבת עיתונאים ובישרו לעולם על הקמת "המחנה הציוני" - מפלגה שמאחדת כוחות פוליטיים מהמרכז, מהשמאל, וגם מהירח אם צריך, הכל במטרה להחליף את נתניהו.
היום קל להסתלבט עליהם, אבל אז זה היה סטארט אפ והם היו הבטחת הבחירות. התקשורת כינתה את המהלך הזה "מפץ פוליטי" והסקרים ניבאו מהפך. המחנה הציוני עקף את הליכוד ויצר תחושה ציבורית של סחף, של עידן חדש - טובים השניים מן האחד.
ארבע שנים חלפו, "המחנה הציוני" ז"ל נעלמה כלא הייתה ושני קברניטיה פרשו מהפוליטיקה, חבוטים ומדממים.
כשצפיתי אמש במסיבת העיתונאים, התרשמתי שזו אותה גברת בשינוי אדרת - קבוצת אנשים שאינטרס חיבר ביניהם, לא אידיאולוגיה. יותר מזה, הפעם יש גם ניסיון לנטרל דעות פוליטיות, זה מפריע לאידיליה.
בעולם האוטופי של "כחול לבן" לא בוחרים שמאל או ימין, אין תפישה ביטחונית ואין דעה מדינית או כלכלית. לשיטתם, לא צריך עמדות, כל ה"צדדים" האלו מיותרים, עדיף להיאחז בסיסמאות, לפנות לכל הקהלים.
אבל האמת היא שהשונות ביננו, מה שהם מציגים כדבר מכוער שמשסע את החברה הישראלית, היא למעשה זהות לאומית, תרבותית ואידיאולוגית, שבלעדיה נהיה אבודים. כי כשלא נדע מי אנחנו, מה הדרך שלנו, למי המדינה הזו שייכת ומה אנחנו מעדיפים בחינוך ובתרבות, לא נוכל להגיע לשום מקום, או בשפת הגנרלים - נתברבר בניווט.
מטריד אותי הסחף לעבר קבוצה שמתיימרת לייצג את כולם. זו או הבטחה נאיבית להחריד או הונאה ציבורית. ביום שאחרי הבחירות תעמוד מפלגת השלטון מול הכרעות קשות, לבטים ולחצים. ארצות הברית תניח על שולחן ראש הממשלה הנבחר הסדר היסטורי ומחייב מול הפלשתינים ותדרוש ממנו לחתום. אין לי מושג על מה המפלגה הזו תתעקש, איפה תתפשר ועל מה תוותר. אני רק יודעת ש"ישראל לפני הכל". אבל מה לעזאזל זה אומר?
אני סומכת עלינו שביום הבחירות נלך על בטוח, נבחר במי שברורה לנו עמדתו המדינית ואנחנו מזדהים ושלמים איתה במאה אחוז. כי בקלפי, אנחנו לא רק בוחרים מנהיג אנחנו גם נזכרים מי אנחנו, מה שאבק כוכבים ואלף יועצים אסטרטגיים לא יצליחו לטשטש.
ביום הזה, מפלגה בלי זהות ברורה תהפוך למפלגה בלי חוסן ובלי עתיד. ראה ערך המחנה הציוני, זיכרונה לברכה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו