כשמדברים על כינוס תנועת נוער, הציפייה הטבעית היא לראות מסיבה צעירה, שבמרכזה חבר'ה בגיל העשרה או קצת אחריו. במובן זה הוועידה העולמית של בית"ר, שהתקיימה השבוע בירושלים לרגל 95 שנים לתנועה, היתה שונה. ולא שחסרו בה צעירים - תיאטרון ירושלים התפקע מאנרגיות של מאות תלמידים וסטודנטים, שפטפטו בשפות שונות, אך שרו כולם בעברית והתהדרו בחולצות המוכרות עם סמל המנורה.
אבל עם כל הכבוד לבית"רים האלה, את תשומת הלב הכללית גנבה גברת אחת, שהתבררה אמנם כצעירה ברוחה, אבל יכלה ללמד את הצעירים לא מעט ממרום 94 שנותיה.
אדית ליברמן, שנולדה בברלין בשנות העשרים של המאה הקודמת, חייכה לכל עבר למראה הבית"רים הנמרצים של המאה ה־21. בידיה החזיקה צרור מזכרות מימי נעוריה בבית"ר, אשר התפרסו על פני שלוש מדינות ושתי יבשות. הגברת הפעלתנית ריכזה סביבה עשרות רבות של מעריצים, רובם בגיל של נכדיה וניניה, והקסימה את כולם מייד. "אתם יודעים שאני בין האחרונים שזכו לשמוע את זאב ז'בוטינסקי נואם?" פנתה אל בית"רים מרוסיה, מארה"ב ומצרפת, וזכתה לאהבה מכל עבר, למרות מחסומי השפה והגיל.
"אבי בא מגליציה, התחתן ועבר לגור בגרמניה", סיפרה ליברמן. "הוריי היו רוויזיוניסטים, ובעסק של אבא עבד הרמן רנד, שהיה אחראי לכל תנועת בית"ר בברלין, כך שאין להתפלא שכבר בגיל צעיר, כילדה בת 6 או 7, הצטרפתי בעקבות אחי הבכור לתנועה. אני זוכרת בבירור - אף שהייתי קטנה - את ההופעה של ז'בוטינסקי בפני יהודי ברלין, בדרכו לצרפת. זוכרת איך עמדתי דום לכבודו במשך כל הנאום. זוכרת את המילים שלו. 'צאו מייד מגרמניה', הוא הפציר בקהל. זה עשה רושם אדיר על ההורים שלי, ובעצם הציל אותנו".
משפחת בוכנר (שם נעוריה של אדית) ארזה בתוך זמן קצר מעט מחפציה ונמלטה ליוגוסלביה בלי להמתין. כל מה שלא יכלו לקחת עימם פשוט הושאר בברלין, ובשנת 1934 בני המשפחה עברו לזגרב, שם התגוררו קרוביהם. ארץ ישראל היתה נעולה בפניהם, בשל מדיניות "הספר הלבן" של הבריטים. בזגרב הצטרפה אדית לקן המקומי של בית"ר, שהיה שוקק פעילות. "שם כבר הייתי קצת יותר גדולה, ולא הסתפקתי רק בנאומים", היא מחייכת, "התגנבתי דרך החלון למקום שבו בית"רים בוגרים למדו להפעיל את הנשק ולירות בו".
כעבור כמה שנים ז'בוטינסקי הגיע לנאום גם בזגרב, וגם ממרחק של עשורים רבים אדית לא שוכחת את הכוח הממגנט שהיה בו: "המפגש עימו היה חוויה עוצמתית כל כך שהלכתי לבד ברגל עד לשדה התעופה המקומי, כי לא רציתי להיפרד מראש בית"ר. עד היום איני יודעת מהיכן הוא קיבל את הכוח הזה. בוודאי מהשמיים".
בין שתי סיכות
למשמע הדברים, ולהפתעת המארגנים, נמצא בקהל בית"רי נוסף שזוכר את חוויית אותו הנאום של ז'בוטינסקי. יוסף ידיקין, הצעיר מליברמן בשנתיים, גדל בריגה, בירת לטביה, שבה נוסדה בית"ר בשנת 1923. "רוב הנוער היהודי בריגה אהד את בית"ר", הוא קובע, "היו כמובן תומכי השומר הצעיר וחברי התנועות הדתיות, אבל לז'בוטינסקאים היתה ההובלה. הצטרפתי לבית"ר בתחילת שנת 1936, בגיל 8 וחצי. כעבור כמה חודשים קיבלתי את המדים החומים, לבשתי אותם לפעולות בקן שברחוב יומאראס, שם סיפרו לנו על ארץ ישראל, הקריאו מאמרים ציוניים ולימדו אותנו שירים. ביום הצהרת בלפור התקיימו אירועים מיוחדים - ואנחנו הילדים קיבלנו ממתקים, כדי שלא נשכח את חשיבות המאורע. בית"ר גם ארגן מחנות קיץ, והנערים שהיו בני 18-17 נשלחו להכשרות חקלאיות.
הכנס לציון 95 שנים לתנועת בית"ר בירושלים // צילום: אורן בן חקון
"באביב 1938 ז'בוטינסקי בא לביקור בריגה. נקראנו לתחנת הרכבת, וערכנו מסדר עם מדים ודגלים של בית"ר ושל התנועה הציונית. נוגנה 'התקווה', ונדמה היה שכל העיר מתרגשת עימנו, גם הגויים שהזדמנו למקום במקרה. בימים הבאים שמעתי שלושה נאומים שז'בוטינסקי נשא בשלושה ימים שונים באולם של התיאטרון היהודי - פעם ברוסית, פעם ביידיש ופעם בעברית. הוא דיבר על חשיבות פתיחת השערים לעלייה, ועל הצורך בתרומות לגאולת האדמות בארץ ישראל, על הצורך לחסל את הגלות ולחזק את הממד היהודי והלאומי של עם ישראל. ראש בית"ר התקבל במחיאות כפיים, ובסוף הנאומים מחיאות הכפיים לא פסקו דקות ארוכות. התביישתי לגשת אליו, האחרים דווקא ניגשו ולחצו ידיים. אבל יותר מכל זכורה לי מן המעמד הקריאה שלו: 'יהודים, הצילו את עצמכם!'"
משפחתו של ידיקין לא הספיקה לממש את הקריאה הזאת. בקיץ 1940 כבשה בריה"מ את המדינות הבלטיות. בתוך כחודש מאז כניסת הסובייטים נכרתה כל ההתארגנות הציונית. פעילות בית"ר נאסרה, ובהמשך אביו של יוסף, יעקב ידיקין, נכלא עם ציונים נוספים וב־9 באפריל 1942 הוצא להורג. בני משפחתו, ובהם יוסף הקטן, הוגלו למחנות עבודה בסיביר, ושרדו רק בנס. כך הפכה משפחת ידיקין הבית"רית למשפחה היחידה שבה האב הוכר כהרוג מלכות, והבן כאסיר ציון.
"בריגה נהגו לתרום הרבה לקרן קיימת לישראל, ואנחנו, הבית"רים הקטנים, עברנו עם התיבות הכחולות ביד בין הבתים של היהודים כדי להתרים", אומר יוסף בהתרגשות, "פעם אספתי יותר תרומות מכולם, וקיבלתי את סיכת הזהב של בית"ר ועליה מפת ארץ ישראל על שתי גדותיה. זה היה הדבר היקר ביותר עבורי".
הסיכה הזאת אבדה כמובן בתלאות הגולאג של משפחת ידיקין. סיכה אחרת, שאותה קיבלה אדית בוכנר אלפי קילומטרים מריגה, דווקא שמורה עימה עד היום: "הצלחנו לברוח מיוגוסלביה לאמריקה, ושם המשכתי בפעילות בית"רית עם משה ארנס המנוח. כאשר ז'בוטינסקי נפטר בשנת 1940, קיבלתי סיכת אבל מיוחדת ועליה דיוקנו על רקע שחור. זהו פריט ייחודי כל כך, אולי היחיד מסוגו בעולם".
לא לפחד מהאמת
יוסף ידיקין ואדית בוכנר המשיכו להילחם על רעיונות בית"ר במשך כל חייהם, כל אחד בדרכו. יוסף שמר על גחלת התודעה הציונית בבריה"מ, עד שהותר לו לעלות לישראל. אדית מונתה למפקדת בית"ר באזור בורו־פארק שבברוקלין, וסייעה לארגן ולהבריח משלוחי נשק בלתי לגאלי ליישוב בארץ ישראל. כדי להתחתן איתה גם בעלה לעתיד הצטרף לבית"ר. עם הזמן כל המשפחה עלתה לארץ, ואדית החלה לעבוד בבית החולים לניאדו, שאליו היא ממשיכה לתרום מניסיונה ומכישוריה גם בגיל 94. את הרוח המיוחדת שהדריכה את אדית ואת יוסף מנסים ראשי בית"ר להנחיל למי שנושא בגאווה את מדי התנועה היום.
"בדיוק לפני 90 שנה התקיימה הוועידה העולמית הראשונה של בית"ר בפולין", מדגיש ראש ההנהגה העולמית של התנועה, נריה מאיר. "והנה עכשיו, בזכות ההיצמדות לאותם עקרונות שטבע זאב ז'בוטינסקי, בית"ר היא התנועה המשפיעה ביותר בישראל. עובדה: ארבעה ראשי ממשלה באו מבית"ר, וגם נשיא אחד, המכהן בימים אלה. בכינוס העולמי הזה נוכחים 800 איש, ובהם עשרות מפקדי בית"ר מכל רחבי העולם, שבאו במיוחד לחזק את הקשר עם מדינת ישראל".
"בית"ר היא התנועה המשפיעה בישראל". ראש ההנהגה העולמית. נריה מאיר
תורת ז'בוטינסקי מאחדת דורות שונים כל כך - מצד אחד, בית"רים משנות ה־30 מגרמניה ולטביה, ומצד אחר בית"רים צעירים מארבע כנפי תבל.
"ללא ספק. במסגרת הוועידה מפקדי בית"ר מהעולם, צעירים ומבוגרים, סיירו בתל חי לצד איתמר ואלון מורה שבשומרון. את השבוע המיוחד סיימנו בהר הבית במילות השבועה הבית"רית. מפעים לחזות בפלא של הנאמנות הבית"רית לארץ ישראל, נאמנות שרק מתחזקת בזכות המורשת של אנשים כמו אדית ויוסף. 'כולה שלנו', לימד אותנו ז'בוטינסקי, ולעולם לא נוותר על גרגיר מאדמת ארץ ישראל. זו מורשת ז'בוטינסקי וזו מורשת העתיד של נוער המחר.
"אנו עדים לתקופה מטושטשת שבה אנשים, גם יהודים בקהילות השונות, מפחדים לומר את האמת, וחובה עלינו הבית"רים להשמיע את האמת של ז'בוטינסקי בקול גדול. בכל מקום רואים את הצימאון האדיר בציבור לעמדות של ז'בוטינסקי - תנועת בית"ר פועלת ב־14 מדינות ברחבי העולם, ורק בשנה האחרונה פתחנו עוד מעוזים בברזיל ובהולנד. לאמת יש כוח משיכה עצום, וזה מורגש בכל קהילה יהודית".
"זה כל כך נכון", מסכימה עימו אדית, "חייתי את חיי ממה שלמדתי מז'בוטינסקי, ואני מייחלת שזה יימשך באמצעות הדורות הבאים. נשמור על הארץ שלנו, לא נוותר עליה בשום פנים".
את לא שותפה לתלונות שהנוער של היום פחות טוב וערכי משהייתם אתם?
"ממש לא. ז'בוטינסקי אמר פעם ש'הגאון אינו דרוש אלא בשביל הצעד הראשון'. הוא היה גאון כזה, ואנחנו רק המשכנו את הדרך שהוא התווה. צעדנו הרבה צעדים, הבאים בתור - למשל הנכדים שלי, חיילים מצטיינים ביחידות קרביות - יצעדו אחרינו. ערכי בית"ר מתממשים לנגד עינינו בזכות הדור הצעיר, שממשיך להאמין בייעוד ומממש אותו בכל שעה הלכה מעשה. אילו רק חבריי לבית"ר בברלין או בזגרב, שמזמן כבר לא עימנו, יכלו לדעת שמה שנחשב אז חלום של בודדים, כמעט חלום באספמיה, יקרום עור וגידים..."
את דעתה הנחרצת של אדית מחזק יעקב חגואל, ממלא מקום יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית בהווה ומנכ"ל ההנהגה העולמית של בית"ר בעבר: "כיום מושרשת משנתו של ז'בוטינסקי בליבותיהם של אלפי תלמידיו, ואם נסכם אותה במשפט, הרי הוא 'ארץ ישראל לעם ישראל'. מי שהסית במשך שנים נגד תנועת בית"ר, מוצא את השקפותיה בלב הציבוריות הישראלית.
מי שניסה למתג את בית"ר בשולי האידיאולוגיות המדיניות, מוצא את ציטוטיו של ז'בוטינסקי בספרי הלימוד בבתי הספר. מי שדחק את בית"ר אל מחוץ לשיח הציבורי במישור הפוליטי, מוצא את תלמידיה ומדריכיה של בית"ר בתפקידי המפתח החשובים ביותר בממשל בישראל. אנחנו ציונים, אנחנו בית"רים וגאים על כך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו