היסטוריה מדור לדור

אם מישהו היה אומר לפני עשרים שנה לוויטאלי סניק שהוא יגור בירושלים, יחפור בעיר דוד ועוד עם אמא שלו, סבטה, הוא כנראה היה צוחק לכם בפנים. אבל מי שבמקצועו המקורי הוא בכלל ספר, מתייצב בעשר השנים האחרונות בכל בוקר בחניון גבעתי בעיר ויוצא למשימת חייו – לחפור בלב ליבו של הועלם כולו ולחשוף את ההיסטוריה של ירושלים. כמותו גם ג'יי רגסן התחיל במקצוע שונה לגמרי ובמשך שנים בילה בלב אחת מבירות העסקים של העולם, מנהטן, כמנכ"ל וסמנכ"ל תפעול, עד שלפני כעשור החליט לעשות שינוי דרמטי ולהצטרף לחפירות בעיר דוד.

פרויקט החפירה בעיר דוד הוא אחד המסקרנים בעולם. בלב שכונה מעורבת של יהודים וערבים, מטרים בודדים מחומות העיר העתיקה, מגיעים מדי יום כ-15 חופרים ומחפשים עדויות לחיים שהיו במקום לפני יותר מאלפיים שנה. חפירות אלו מעוררות תשומת לב לא מעטה ועשויות להוות טריגר לאירועים רגישים מבחינה מדינית.

החפירות הארכיאולוגיות בחניון גבעתי החלו ב-2007 והן מוגדרות מהחשובות ביותר שנעשות בעיר דוד. בין היתר התגלו שם שרידי מבנה שייתכן שהיה אחד מארמונות מלכי חדייב ושוחזר בדגם ירושלים מסוף ימי בית שני, שרידים מימי הבית הראשון, רחוב ביזנטי ומבנה של בעל אחוזה מהתקופה הרומית.

 

כמו לנסוע לאחור בזמן

ויטאלי עלה עם משפחתו לישראל מברית המועצות כילד בגל העלייה הגדול של שנות התשעים, אולם חמש שנים מאוחר יותר חזרה המשפחה לאוקראינה. במדינה המזרח אירופאית החל להתעניין בספרות ובהמשך למד את המקצוע בבית ספר בלונדון. לאחר מכן פתח עם אמו שני עסקים בתחום – הוא כספר והיא כקוסמטיקאית בתחום המניקור והפדיקור. לתחום הארכיאולוגיה הגיע כמעט במקרה. "היו לי בעיות עם האישה ונכנסתי קצת לאלכוהול", הוא אומר, "אמא שלי הציעה לי לקנות ציוד ארכיאולוגיה וקנתה לי אופנוע. יצאתי להרים לחפש ממצאים ואפילו מצאתי כתובת יהודית בקייב על חרס".

במפתיע, הסיבה לכך שחזרו שוב לישראל נוגעת בין היתר לחלום שחלמה אמו. "היה לי חלום על האתר הזה בעיר דוד. עזבנו חיים נוחים אבל יש דברים שעושים בשביל הנשמה. הייתה לי הרגשה שנמצא משהו חשוב", היא מספרת. לפני כשנתיים החליטו לעזוב הכל ולהגיע לירושלים. "הייתה לי מחשבה אחת בראש", מוסיפה האם, "להיכנס לתחום הארכיאולוגיה. רציתי לעבוד רק בעיר דוד כי שם נמצא הר הבית".

סבטה ו-ויטאלי מצהירים כי הם לא רק אם ובן אלא גם חברים טובים. "ההר הזה חשוב לנו מאוד", מציין ויטאלי. "את סבא שלי רצחו ביום האחרון של המלחמה בברלין". מבחינתם, החפירות הן לא רק מעשה פיזי אלא גם סמלי – למצוא בין היתר ממצאים שחושפים את ההיסטוריה של העם היהודי. "את יום ההולדת שלי בגיל 60 ביליתי בחפירות. אנחנו אוהבים את זה", מספרת סבטה. "אנחנו מרגישים בנשמה שזה המקום החשוב ביותר, שכל העולם מביט עליך ומחכה למה שתמצא".

 

קיבוץ גלויות של ממש. חניון גבעתי // צילום: קובי הראתי

 

בכל בוקר בשבע מתייצבים השניים באתר החפירות, וגם כשהם לא שם - הראש נמצא בעיר דוד. "גם כשאני בבית אני חושב על החפירה. אני יודע שלא סתם אני חופר כאן", מדגיש ויטאלי. עד היום הם מצאו בין היתר מטבעות ומספר ממצאים שעדיין אסור לפרט עליהם, אבל מבחינתם השיא עוד לפניהם. "אנחנו לא סתם חופרים. אנחנו רוצים לעשות היסטוריה, למצוא חיבור בין העם היהודי למדינת ישראל", הוא אומר. זה תחום מרתק – להיכנס לזמן אחר, לחזור 2,500 שנה אחורה בזמן.

"היה לי בר מצווה ליד הכותל והנה, חזרתי לכאן אחרי 18 שנה עם אמא שלי. ההר הזה הוא בשבילי יותר מקדוש. אני לא אדם דתי מבחוץ, אבל מבפנים אני דתי, ומבחינתי חשוב להראות שזה הבית שלנו כבר אלפי שנים. הארכיאולוגיה נותנת כוח לגלות מה קרה".

ויטאלי וסבטה לא מתעניינים יותר מדי במשמעויות הפוליטיות הקלאסיות של האזור, שחפירות בו עלולות בהחלט להצית אירועים לא רצויים אם ייעשו בצורה שאינה רגישה. "פוליטיקה לא מעניינת אותנו", הוא מדגיש, "לא עוסקים בכך בביזנס הזה. אנחנו כאן כדי למצוא משהו בחפירה החשובה ביותר בעולם. אומרים שיש לי מזל, ברור לי שאגלה ממצא שישנה את ההיסטוריה".

 

מ'מייסיס' לעיר דוד

באתר החפירות קיים קיבוץ גלויות של ממש, ואנשים מכל רחבי הגלובוס התקבצו יחד כדי לגלות פיסת היסטוריה. כך למשל ג'יי רגסן, שאומר בחיוך שהוא "בן 52", אבל מסרב לחשוף את גילו האמיתי, שגבוה בהרבה. "גרתי בברוקלין ועבדתי במנהטן רוב חיי", הוא מספר, "הייתי סמנכ"ל תפעול במספר חברות, כשאת הקריירה המקצועית שלי לאחר לימודי התואר השני התחלתי בחנות הכלבו הענקית 'מייסיס' בתחום השיווק".

את חופשות הקיץ שלו היה מבלה במשך שנים בחפירות ארכיאולוגיות בישראל. "התחלתי לעבוד בתחום הזה לפני שנולדת", הוא אומר לי בקריצה, "תמיד התעניינתי במדעים ויום אחד מישהו הראה לי מגזין מפורסם בנוגע לארכיאולוגיה, שעסק בחפירות בישראל וירדן".

מדי שנה, כשהצטרף לחפירות בירושלים, ניסה למצוא עדות להיסטוריה: "למדתי לחפור, זה לא רק להשתמש במכוש או בטוריה, צריך לדעת מה עושים". כשהחליט שכדאי לו להפוך את החפירות לעיסוק קבוע, עלה ארצה. "החלטתי לעשות עליה לפני עשור", הוא מספר, "עליתי לבד לירושלים והצטרפתי לחפירה הגדולה בחניון גבעתי. כשהייתי ילד קטן אמא שלי אמרה לי לא לשחק באדמה כי אני עלול להתלכלך. ובכן, עכשיו לא רק שאני עובד באדמה, אני גם מקבל משכורת תמורת הלכלוך הזה".

מבחינת רגסן, החפירות הן אחד הדברים הקריטיים ביותר לעם היהודי. "בסוף, ארכיאולוגיה זה למצוא אדמה ואבנים, ומפעם לפעם לגלות משהו מעניין. נכון שמוצאים חרסים ועצמות של חיות, אבל בסוף אתה מחפש את המציאה הגדולה. את השורשים שלי. זה מה שגורם לי להמשיך".

למרות גילו המבוגר יחסית, רגסן לא מתכוון להפסיק לחפור. "נותנים לי פרוייקטים מיוחדים כי מבינים שאני יודע מה אני עושה. זה בדם שלי. יום אחד יקברו אותי כאן וימצאו אותי בעוד 2,000 שנה", הוא צוחק. בינתיים הוא מעסיק את עצמו בפעילויות נוספות שיגרמו לבני 20 להסמיק בקנאה: "יש לי קייאק, אני רוכב על אופניים ועוסק בטיפוס הרים. אני יכול להוכיח שאני בן 52".

 

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו