"חיי מדף": דמות של אמת

כמו בנחיתת חירום לא צפויה נחת ספרו של מייקל צ'כוב, "לשחקן", בטרמינל של הספרות העברית, שרגיל בעת הזו רק לטיסות סדירות ושגרתיות. והרי זו פנינה מעוררת מחשבה ומגרה סקרנות ותודה לאל אף לעיתים מכעיסה למדי. אפילו שם היצירה - "לשחקן" - המתעלם מן הצורך להכתיר בה"א הידיעה ומסתפק ב"TO" במקום ב"THE", מגייס עניין רב. ואכן הוא כתוב כמדריך או כמכתב פתוח, ויותר מהם כירושה מרהיבה וגדושה ולא צנועה בעליל.

מייקל צ'כוב היה שחקן, במאי תיאטרון וסופר, יליד סנט פטרבורג (1891), אחיינו של אנטון הנודע. בחייו נדד מהתיאטרון המוסקבאי של אחרי מהפכת אוקטובר אל גרמניה, צ'כוסלובקיה, צרפת וב־1939 - לארה"ב. כמעשה יונג לפרויד אף הוא, כתלמידו של קונסטנטין סטניסלבסקי הגדול, העמיק ושינה את תורת המשחק הנפוצה של מורו (עד לימינו) לשיטה חדשה, שאינה אלא שיטת התבוננות. הוא ראה בפיתוח דמיון, באיכות תנועה וברצון פנימי כלים חיוניים כדי "להיכנס לדמות".

קריאה בספרו (ראה אור בהוצאת אסיה בתרגום של אופיר דואן) היא חוויה מבלבלת עבור מי שלא דרך מעולם על במה, אך יש בה כדי לגלוש להרהור על גרעין היצירה - כל יצירה כתובה - ועל המחיצות, המוסרות והמונחות בה בעת, בין הכותב לבין ההתרחשות שלובשת צורה תחת ידיו. צ'כוב מתאר את הבעייתיות של שיקוף מציאות נטורליסטי (גם אם הוא דוגל בו), ועוסק באותו "אני עליון" פרוידיאני שנחשף בפנינו, לדבריו, רק ברגע של השראה ויצירה. הוא קורא לאמן המשחק למצוא את אותו רגע שבו ההשראה פורצת ולפעול לאורו, אך גם לזכור את דברי דוסטויבסקי - "ההשראה חזקה יותר מאמצעי ההבעה" - ולהגביל את ההתלהבות.

בכך עוסקים רבים מפרקי הספר, והם מנווטים את הלך הרוח למחשבה על אודות עניינים נסתרים מן העין, מיסטיים בחלקם, הקשורים במלאכת הכתיבה. שהרי הלך רוח אינו עניין זוטר בחיי הכותב. הוא מנוע פנימי, שעשוי להוליך את האדם שברצונו ולא ברצונו אל היצירה. לא בחרדת הדף הלבן עסקינן אלא במצב נפשי מסוים, מדויק ועם זאת בלתי לכיד, שחייב להגיע לאחר כיוונון מיתרים בתחילת התהליך. אין יוצר שלא חווה את ההתמודדות ועוסק בה.

צ'כוב קורא לפעולה הסודית הזו קבלת אמת. ואכן דומה שיותר מכימיה של מצב רוח על הכותב להשתחל לתוך מצב תודעתי שדוחה את הזיוף. ג'וזף קורנד תיאר את האמת כ"תחושה הכמוסה של אחדות עם כל הבריאה... אמונה חמקמקה אך בלתי ניתנת להכנסה באחווה הקושרת יחד עם הבדידויות שבלבבות אינספור".

ואולי זה מה שביקש צ'כוב ללמד את השחקן. לצאת מן הבדידות המזהרת של האמן, לא באמצעות חבירה לאדם אחר אלא באמצעות אמונה שלמה. אמנות, אמונה, אמת: שילוש מקודש שהדרך אליו חידתית, אך יש בו כדי להניח את דעתו של האדם המוטרד.