כשמליסה מקארתי נוגעת ללב

"האם אי פעם תסלחי לי?" הוא סרט האוסקרים של מליסה מקארתי ("מסיבת רווקות", "עצבניות אש"). זוהי דרמה מדכדכת־משעשעת המבוססת על סיפור אמיתי, שמאפשרת לקומיקאית המצליחה והוולגרית לתפוס מעט מרחק מהסרטים המטופשים שבתוכם נלכדה, ולהוכיח שהיא יכולה גם לעשות דברים אחרים, מאופקים יותר.

בגדול, מקארתי מצליחה במשימתה, והדמות הבודדה, המרירה והמיזנתרופית שהיא מעצבת ניחנת בכל האנטיפתיות הדרושה. אך הסרט עצמו אינו מתרומם לגבהים ואינו מספר את סיפורו המסקרן באופן מספק או מפתיע במיוחד.

הזמן הוא תחילת שנות ה־90, המקום הוא ניו יורק סיטי, ומקארתי מגלמת את לי ישראל - סופרת של ביוגרפיות שידעה ימים יפים יותר. היא מתגוררת בדירה מוזנחת יחד עם החתול העצל שלה, מרבה לשתות ומחפשת בנרות אחר משימת הכתיבה הבאה שתאפשר לה לשלם את חשבונותיה. אבל הסוכנת שלה אינה מתלהבת מהרעיון שהיא מציעה לה - לכתוב ביוגרפיה נוספת על הקומיקאית הנשכחת פאני ברייס - וישראל נאלצת למצוא פתרון יצירתי (ולא חוקי) לבעיותיה הכלכליות. וכך, עד מהרה, היא מתחילה לזייף ולמכור מכתבים ש"כתבו לה" דמויות מפורסמות.

במקביל למיזם הזיופים המלבלב שלה, ישראל פוגשת מכר מן העבר - שתיין הומו ומרושש בשם ג'ק הוק (ריצ'רד אי. גרנט) - והשניים מפתחים ברית מדוכאים. הם משתכרים יחד וצוחקים על צרותיהם, ובשלב מסוים ישראל גם מגייסת את הוק כדי שזה יעזור לה למכור את המכתבים שהיא מייצרת לאספנים החשדנים. מיותר לציין שזה לא נגמר טוב.

מקארתי, שקטפה מועמדות לאוסקר עבור תפקידה כאן, עושה עבודה מורכבת ונוגעת ללב בתפקיד הראשי, וכיף לראות אותה מטביעה את שיניה בתפקיד דרמטי עסיסי ומאתגר. גם גרנט (השחקן הבריטי הממזרי שהתפרסם בשנות ה־80 בזכות עבודתו הבלתי נשכחת בסרט הפולחן "וית'נייל ואני") שמועמד גם הוא לאוסקר - מגיש הופעה משוחררת ונהדרת, והסצנות המשותפות שלו עם מקארתי אינן מתקשות להיות הדבר הטוב ביותר בסרט הזה.

עם זאת, אקט הזיוף הספרותי עצמו - לב הסיפור, אם תרצו - מוצג בסרט באופן חלקי בלבד, ולטעמי הדבר גורם לתוצאה הסופית להיות מעט שטחית ומפוספסת. הבמאית מריאל הלר אמנם מקדישה זמן רב להצגת הפעולות החיצוניות שישראל עושה כדי "לבשל" את המכתבים: היא רוכשת מכונות כתיבה שונות, לומדת לזייף את החתימות של המפורסמים השונים ומבשלת את הדפים בתנור, כדי שייראו ישנים יותר.

אך מה בדבר מלאכת הכתיבה עצמה? כיצד ישראל בחרה את המילים? כיצד ננעלה על הטון הנכון? וכיצד בעצם הצליחה לשכנע את האספנים המלומדים שהמכתבים שלה באמת נכתבו בידי דמויות בעלות שנינות אגדית כמו נואל קאווארד ודורותי פארקר? הסרט אפילו לא מנסה לענות על השאלות האלה, וחבל.

"האם אי פעם תסלחי לי?" הוא סרט טוב על לוזרים מזדקנים ואינטליגנטים שנשכחו לצד הדרך. אך הוא קצת פחות משכנע ומעמיק בכל מה שנוגע לכתיבה.

"האם אי פעם תסלחי לי", ארה"ב 2019

ציון: 6