שוב עבר על ישראל הצעירה גל של התרגשות, לקראת ישיבתה הראשונה של האספה המכוננת (לימים כנסת ישראל), שהיתה אמורה להתכנס ביום שני, 14 בפברואר 1949.
האירוע החגיגי התקיים באולם הגדול של הוועד הפועל הציוני בבניין הסוכנות בירושלים ("בית המוסדות הלאומיים"), שהורחב במיוחד לקליטת 120 הנציגים שבהם בחר העם ב־25 בינואר 1949, עם כל האורחים המכובדים שהוזמנו להשתתף ברגע ההיסטורי.
רחובות ירושלים קושטו לקראת היום המיוחל, ואלפי דגלי ישראל התנוססו על גגות הבתים ובמרפסות. תפאורת האולם עצמו תוכננה בסגפנות, ותמונתו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, הוצבה מעל לשולחן הנשיאות לצד סמל המדינה ושני דגלי ישראל.
החל משעות הבוקר ביום האירוע החלו לזרום לחצר בניין הסוכנות בירושלים ולרחובות מסביב אלפי ילדים: באותו יום חל חג ט"ו בשבט, ולאחר שהאזינו לדברי ראש הממשלה, דוד בן־גוריון (שהשווה בנאומו את גידול האומה לגידול האילן), יצאו הילדים לנטיעות בהרים שמסביב לעיר.
ב־14:30 נערכה תפילה חגיגית בבית הכנסת "ישורון" הסמוך, וכעבור שעה נפתחו דלתות אולם האירוע והמוזמנים נהרו לתוכו. ב־15:45 הגיע לחצר הבניין נשיא מועצת המדינה הזמנית, חיים ויצמן, לצד ראש הממשלה וחברי ממשלתו - שהתקבלו כולם על ידי משמר כבוד של יחידות צה"ל. תזמורת המשטרה ניגנה את "התקווה", בעוד ההמונים שגדשו את גגות הבניינים ומרפסות הבתים שמסביב מחו דמעות בהתרגשות.
שלוש דפיקות פטיש על שולחן הנשיאות נשמעו ב־16:00 בדיוק ופתחו את הישיבה הראשונה של האספה המכוננת. הנשיא הזמני ויצמן נשא נאום ברכה שנמשך כרבע שעה, ואחר כך הקריא מזכיר הממשלה, זאב שרף, את נוסח שבועת האמונים לחברי האספה. לשולחן הנשיאות הוזמנו על פי תור כל 120 הנבחרים, שהכריזו בקול גאה: "מתחייב אני".
לאחר מכן התפזרה הישיבה, וכונסה מחדש למחרת לדון במועמדים הרשמיים לנשיאות המדינה. מצד מפלגת מפא"י הוצע לתפקיד הרם שמו של חיים ויצמן. הגוש הדתי הציע את הרב מאיר בר־אילן (ברלין), ואילו מפלגת חרות הציעה את חוקר תולדות עם ישראל פרופ' יוסף קלוזנר. הקומוניסטים, מצידם, הציעו את מועמדותו של הסוציולוג שמואל אייזנשטדט.
מצרפת, מאנגליה ומהולנד: יותר מ־22 אלף תיירים באו לבקר
מלחמת העצמאות הסתיימה, והידיעות שזורמות מישראל למדינות המערב, באמצעות תא כתבי החוץ כאן, זוכות להד גדול.
עצם המחשבה על ביקור תיירותי במדינה קטנה ומסקרנת במזרח התיכון, שזה עתה הוקמה, מעורר עניין בקרב חוגי תעופה ומייצרת התעוררות בתוכניות תיור ושיתופי פעולה בין גורמי תיירות אירופיים וישראליים.
השבוע לפני 70 שנים התקבלו ידיעות מלונדון שמיניסטריון התעופה האזרחית הבריטי מבקש כעת, עם הכרת הממלכה במדינת ישראל, לחדש "במהירות רבה" את הקשר האווירי בין אנגליה לישראל.
למחרת נמסר שגם חברת אייר פראנס הצרפתית מתכוונת להפעיל בקרוב קו טיסות בין פריז ללוד, שכן "אין החברה יכולה לעמוד מנגד כשהיא רואה את הצלחת חברת התעופה אייר טרנספורט הצרפתית בטיסות שבין שני היעדים".
בהקשר זה דווח שמשלחת מיוחדת של נציגי אייר פראנס מתכוונת לנחות בקרוב בארץ, במטרה לנהל "דיונים בנושא עם הגורמים המתאימים בממשלת ישראל".
באותו זמן התברר שגם חברת ק.ל.מ ההולנדית מתכוונת לחדש עד סוף החודש את טיסותיה בקו אמסטרדם־מינכן־לוד.
בסיכום כללי של שנת 1949 התברר שמספר התיירים שהגיעו לישראל עמד על 22,200. לשם השוואה, מאגף הדוברות של משרד התיירות דווח לנו השבוע שבשנת 2018 פקדו את הארץ לא פחות מארבעה מיליון תיירים - פי 180 מראשית הדרך.
מנורה וענפי זית: נבחר סמל המדינה
ארבעה ימים לפני ההתכנסות הראשונה של האספה המכוננת הסתיים תהליך שנמשך תשעה חודשים - וב־10 בפברואר 1949 נבחר סמל המדינה.
מייד אחרי הכרזת העצמאות, ב־15 במאי 1948, הקימה הממשלה הזמנית ועדה לקביעת דגל וסמל למדינה. בעוד בעניין הדגל היתה מלאכתה של הוועדה קלה ומהירה, קביעת סמל המדינה היתה הליך קשה וממושך: הציבור התבקש להגיש הצעות, ולא פחות מ־164 מציעים נענו לאתגר ושיגרו לוועדה 450 הצעות שונות, חלקן אף משונות, ברמות ביצוע שונות, החל משרבוט על דף נייר וכלה בהצעות מרשימות ורציניות, שניכרו בהן חשיבה מעמיקה וראייה היסטורית רחבה.
לשלב האחרון והמכריע עלו שלוש הצעות: המעצבים וליש וסטרוסקי הציעו סמל בצורת מגן ובו מנורת שבעת הקנים ושבעת הכוכבים, על פי הצעתו של הרצל לדגל; המעצבים דוד ושכטר הציעו להתבסס על פסיפס בית הכנסת "שלום על ישראל" ביריחו ולהבליט בסמל מוטיבים כגון שופר, אתרוג, לולב ומנורת שבעת הקנים; ואילו צמד המעצבים "האחים שמיר" הניח את ההצעה שזכתה ברוב דעות חברי הוועדה - מנורת שבעת הקנים במרכז הסמל ומשני עבריה ענפי זית.
האחים גבריאל ומקסים שמיר עלו לארץ מלטביה באמצע שנות ה־30, אחרי שסיימו את לימודיהם בבית הספר לאמנויות בברלין ופעלו בלטביה כמעצבים. בארץ הם פתחו סטודיו ברחוב רוטשילד בתל אביב, שהיה מהמובילים בתחום העיצוב הגרפי בארץ ופעל במשך יותר מ־50 שנים.
חמישה חודשים אחרי רצח שליח האו"ם: אנשי לח"י שוחררו מהמאסר בתום משפט ממושך נגזרו ב־10 בפברואר 1949 שמונה שנות מאסר על נתן ילין־מור וחמש שנים על מתתיהו שמואלביץ', שנעצרו חמישה חודשים קודם לכן אחרי רצח מתווך האו"ם השבדי, הרוזן פולקה ברנדוט, והואשמו ב"ביצוע עבירה בניגוד לפקודה למניעת טרור".
ואולם, כבר למחרת שוחררו השניים ממאסרם, במסגרת החנינה לכלל האסירים בישראל שהובטחה לאחר הקמת המדינה, ובעקבותיה נותרו בבתי הכלא הצבאיים והאזרחיים בישראל 40 אסירים בלבד.
הגשת ההצעה (המנצחת) של האחים שמיר לוועדת הסמל והדגל
הצעת עבודה מוזרה לבן־גוריון: לשמש כתב של סוכנות ידיעות זרה
השבוע לפני 70 שנים דחה ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן־גוריון, הצעה "נדיבה" של סוכנות ידיעות בינלאומית, ששמה לא דווח. הסוכנות הציעה למנהיג הוותיק לשמש בתפקיד הכתב הקבוע שלה בישראל. לא נמסר מידע בדבר פרטי ההצעה המוזרה, ומה גובה השכר שהוצע בצידה, אך גורמים מקורבים לבן־גוריון דיווחו שהוא "דחה בנימוס" את הצעת סוכנות הידיעות, באומרו ש"תפקידי כיום הוא לא לכתוב היסטוריה, אלא לעשות היסטוריה".
הכלב "מיקי" שב הביתה
השבוע לפני 70 שנים התעורר חיים גיטמול משנתו בחמש לפנות בוקר, בביתו שביפו, לקול יללות ונביחות כלב. כשפתח את הדלת קפץ עליו לתדהמתו כלבו האהוב, שאותו נאלץ לנטוש תשעה חודשים קודם לכן במושב עטרות שמצפון לירושלים, מרחק 80 ק"מ ממקום מגוריו ביפו.
"כל הסיפור החל ב־15 במאי 1948", דיווח יעקב לסופר העיתון "דבר". "נאלצנו לנטוש את היישוב באמצע הלילה, והמפקד ציווה שלא ניקח את הכלבים איתנו לבל ירגיש האויב בתנועתנו. חלק מהחברים ירו בכלביהם, אך ליבי לא נתנני. השארתי את מיקי בעמדה, עם עשר קופסאות בשר בוליביף וכלי מים, וסגרתי את העמדה מאחוריי, לבל יוכל לצאת ולרוץ אחריי. והנה, הוא עשה במשך חודשים את הדרך ומצא אותי לבסוף".
הנעלמים / בתי חרושת שהיו: וולקן
בית חרושת שהוקם באמצע שנות ה־30 באזור התעשייה של מפרץ חיפה, בסמוך ל"צומת וולקן" של היום, שנקרא על שמו. המפעל התמחה ביציקות ברזל לאמבטיות, צינורות, מכסי ביוב, חלקי כלי נשק, מכונות אריגה, קרונות רכבת ועוד. בשיאו העסיק "וולקן" כ־300 פועלים, אך סבל לאורך רוב שנותיו מהפסדים, פורק לחברות שונות - עד שכל פעילויותיו פסקו, להוציא את "וולקן תעשיות", המשווקת מצברים לרכב.
"העולים החדשים גורמים אנדרלמוסיה"
אלפי עולים מציפים את נמל חיפה בכל שבוע, 240 אלף בסך הכל במהלך 1949, ובעלי האמצעים שבהם מביאים עימם פריטים ומוצרים רבים, במגמה למוכרם בארץ. בכך יצרו אנדרלמוסיה בשוק שהיה נתון אז לפיקוח מחירים, ומנגד נפלו חלקם בפח שטמנו להם סוחרים מקומיים ממולחים. השבוע לפני 70 שנים הוחלט להקים חברה ממשלתית שתרכוש את חפצי העולים "במחיר הוגן" ותשווק אותם בדרך שלא תגרום לזעזועים בשוק.
בצילום: עולים חדשים יורדים מאונייה בנמל חיפה
יש לכם תמונות או מזכרות מהתקופה שלפני קום המדינה? כיתבו לנו: shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו