אהבה מחוץ למסגרת

על קיר חדר הזיכרון של בניין אגף התנועה בבית דגן תלויות עשרות תמונות של חללים שנהרגו במהלך שירותם במשטרה. מאחורי כל תמונה של חלל עומד סיפורה של משפחתו שנותרה מפורקת עם לכתו. אבל באמצע הקיר תלויות זו לצד זו תמונותיהם של רס"ל יעקב בוטבול, שהיה בן 28 במותו, ורס"מ מרדכי ישראל, שהיה בן 35 במותו. לכאורה אין היגיון בהצבת תמונותיהם בסמיכות: הם לא הכירו זה את זה, שניהם נהרגו בהפרש של שנים זה מזה, בוטבול נהרג בדרום הארץ ואילו ישראל נהרג בצפונה, וגם הנסיבות שהובילו למותם היו שונות בתכלית. אבל כמו בנבואה בלתי תיאמן שהגשימה את עצמה, דווקא רסיסי המשפחות שהותירו אחריהם עם לכתם, התאחו - פשוטו כמשמעו - שנים רבות אחרי שנפלו.

"התמונות שלהם היו צמודות מאז ומתמיד, המקריות הזאת היא מצמררת, אבל אני באמת חושבת שאין מקריות. הם נהרגו בהפרש של חמש שנים זה מזה, ובמהלך התקופה הזאת היו גם עוד שוטרים שנהרגו", אומרת רס"ר אלינור בוטבול (36), בתו של רס"מ מרדכי ישראל ז"ל, שהפכה לימים לכלתו של רס"ל יעקב בוטבול ז"ל, שאותה הוא מעולם לא זכה להכיר. "מתוך השברים של המשפחות שלנו בנינו משפחה אחת. מכל האובדן העצום הזה, יצא משהו שלא היה קורה בלעדיו. מה הסיכוי שממפגש של יתומים יירקם סיפור אהבה בין שתי משפחות שנשברו לרסיסים ויקימו בית אחד שלם?", מוסיפה אלינור על רקע יום המשפחה שחל השבוע.

רפ"ק עוזי בוטבול (39) שכל את אביו ב־10 במארס 1988. באותו יום יצא רס"ל יעקב בוטבול מביתו שבקריית גת למשמרת במסגרת שירותו בית"ק, שהפכה לימים למתנ"א (משטרת התנועה הארצית). "העבודה שלו היתה יום אחד על האופנוע ויום אחד בניידת. באותו יום הוא לא היה אמור להיות עם האופנוע, אבל עשה זאת לבקשת חברו שביקש שיחליף אותו כי כאב לו הגב", מספר עוזי.

"באזור מושב ניר בנים הוא נכנס במשאית של מע"צ שחנתה בצד שמאל, והוא נהרג במקום. יש שתי סברות: אחת שאומרת שהוא נהרג בתאונה רגילה והשנייה שזה היה במהלך מרדף. בתוך אוטובוס שחלף במקום היה שוטר שהעיד כי הוא ראה שאבא סימן לרכב לעצור, נסע אחריו ואז התנגש במשאית". רס"ל יעקב בוטבול היה בן 28 במותו והותיר אחרי אישה ושלושה ילדים: עוזי הבכור שהיה רק בן 8.5, דנה שהיתה בת 7.5 ועמירם שהיה תינוק בן שנה.

להתחיל מחדש

חמש שנים ושלושה שבועות אחר כך שכלה גם אלינור בוטבול את אביה. זה היה שנה וחצי בלבד אחרי שאחיה הקטן, שְׂנִיר בן השנה וחצי, נפטר מסיבוכים בריאותיים. "כמו אבא של עוזי, גם אבא שלי לא היה אמור לעבוד באותו ערב. הוא החליף חבר", מספרת אלינור. זה קרה ביום האדמה של שנת 1993. בערב 30 במארס יצא מרדכי ישראל ז"ל מביתו שבעכו למשמרת לילה בוואדי ערה, יחד עם שותפו לניידת מתנ"א - דניאל חזות ז"ל.

בסביבות השעה 2:00 לפנות בוקר, בזמן שהשניים ישבו בניידת בצומת תלמי אלעזר, הגיחו לעברם ארבעה מחבלים מארגון חמאס כשהם לבושים במדי צה"ל. בדיעבד התברר כי המחבלים ירו בשוטרים באמצעות נשק שהם חטפו שלושה וחצי חודשים קודם לכן משוטר מג"ב נסים טולדנו ז"ל, שגם אותו חטפו ורצחו בלוד. "עם הנשק שלו המחבלים חוררו את הניידת", מספרת אלינור. רס"מ מרדכי ישראל היה בן 35 במותו והוא הותיר אחריו אישה וילדה יחידה, אלינור שהיתה אז בת 10.

"הייתי אז נער ולמדתי בכפר הנוער בן שמן. אני זוכר שכשקראתי את הכתבות על הפיגוע אמרתי לעצמי: 'תראה מה זה, עכשיו עוד ילדים גדלים כמו שאני גדלתי בלי אבא'", מוסיף עוזי בוטבול, שלימים הפך לבעלה של אלינור. כמו עוזי, שהיה בן 8.5 כששכל את אביו, גם אלינור זיהתה בדיעבד את סימני הפרידה שהותירו להם אבותיהם זמן קצר לפני שנהרגו.

"יום הולדת 10 שלי היה שלושה חודשים לפני שהוא נהרג", מספרת אלינור. "את המכתב שהוא כתב לי ליום ההולדת הוא סיים במילים: 'אני אהיה לצידך תמיד'. תמיד הוא איחל לי אושר, הצלחה, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שהוא כתב לי משפט כזה. כאילו הוא אמר לי שלא משנה מה יקרה, הוא תמיד יהיה לצידי".

"אצלי", מוסיף עוזי, "לילה לפני שהוא נהרג, הוא עשה משהו מאוד לא אופייני לו. אף פעם לא ישנתי איתו ובלילה הזה הוא לקח אותי לישון איתו. שתביני, היה לי אח תינוק בן שנה ודווקא אותי הבכור שהיה כבר בן 8.5 הוא לקח לישון איתו".

כמו משפחתו של עוזי, גם אלינור ואמה, ששירתה אף היא במשטרה, עברו דירה זמן קצר אחרי שאבי המשפחה נהרג. "כל פינה הזכירה לנו אותו, אז עברנו מעכו לכרמיאל והמעבר הזה עזר מכל הבחינות: הזיכרונות, הסביבה החדשה", מסבירה אלינור. "גם אנחנו עברנו דירה קצת יותר משנה אחרי המוות של אבא שלי", מוסיף עוזי. "אמא שלי לא היתה מסוגלת לישון במיטה, והיא רצתה לשנות, לנתק אותנו מהאזור שהזכיר לנו אותו כל הזמן".

לדבר במבטים

בקיץ 1995 חזר הגורל לפקוד את חייהם של עוזי ואלינור, אבל הפעם מהצד השני של המטבע. בכל שנה נהגה משטרת ישראל לארגן נופש לאלמנות ויתומי המשטרה בכפר הנופש נעורים (ליד חבצלת השרון). "זאת היתה הפעם הראשונה שאני ואמא שלי באנו לנופש הזה, ושם היא ואמא שלו (של עוזי; ע"ח) הכירו ונהיו חברות, וככה נרקמו יחסי חברות בין שתי המשפחות שלנו", משחזרת אלינור את הרגעים שבהם הכירה את בעלה ואב ילדיה.

"כשהם היו מגיעים לצפון הם היו מבקרים אותנו, וכשהיינו יורדות לאילת, אז היינו מבקרות אצלם. דווקא את עוזי פחות יצא לי לראות כי הוא היה כבר נער מתבגר, החיבור היה יותר עם אחותו, שגדולה ממני בשנתיים. בהתחלה הקשר בינינו לא הלך לכיוון הרומנטי בשום צורה. אבל כשכבר הגעתי לכיתה י"א והוא היה בשח"ם (שירות חובה במשטרה - במסגרת השירות הצבאי), המבטים בינינו התחילו להשתנות".

הותירו מורשת. תמונות בוטבול וישראל בחדר ההנצחה

שנתיים נוספות חלפו עד שהקשר בין השניים הפך לרומנטי. "אמא שלי ביקשה שאקפיץ אותה לרימונה, אמא של אלינור, והסתבכתי בדרך. כשהגענו לחניה אמרתי לה, 'זאת הפעם הראשונה והאחרונה שאת מביאה אותי לכאן. אני גמרתי עם הנסיעות האלה', אבל כשנכנסנו אליהם הביתה ראיתי פתאום איך הנערה הפכה לאישה יפהפייה. לקחתי את אמא שלי החוצה ואמרתי לה: 'זאת תהיה אשתי'.

"באותה שבת הקשר שלנו התחיל להעמיק ושם התחילה כבר להתפתח מערכת יחסים בינינו. אבל הבנתי שהוא יהיה בעלי רק אחרי שהקשר התחיל לקרום עור וגידים, לא כשראיתי אותו בפעם הראשונה. הוא היה מבחינתי חבר משפחה, חבר טוב", מוסיפה אלינור.

דאגה בין־דורית

הקשר בין השניים העמיק, וזמן קצר אחרי שחרורה של אלינור מצה"ל הם נישאו. "עשיתי את המדידות של שמלת הכלה תוך כדי השירות הצבאי", מספרת אלינור. "אני זוכר שיום אחרי שבת החתן שלנו, הלכנו להחזיר את המדים שלה לבקו"ם", מוסיף עוזי בחיוך.

"זאת יד הגורל, כאילו היתה כאן יד מכוונת. כמו שאני מאמינה שאבא שלי מכוון אותי, אני בטוחה שהוא כיוון אותי אל עוזי", מוסיפה אלינור. "זה כאילו הוא אמר, אם נמנע ממני לגדל את הילדה שלי, אז לפחות אכוון אותה למישהו שידאג לה. יש הרבה דברים שאמא שלי אומרת שהוא מאוד מזכיר את אבא. למשל בהליכה שלו, בשפת הגוף שלו, בהתנהגות".

"אני מעולם לא הכרתי אותו, אבל אני מרגיש שאני מאוד מכיר אותו", מוסיף עוזי. "גם היום במשטרה, אנשים שהכירו את מוטי ז"ל והכירו גם אותי בשירות, אמרו לי כמה אני מזכיר אותו באופי, בהתנהגות. מעבר לסיפורים, אני מרגיש שאני מכיר אותו ממש בתוכי. כשאני דואג לה, אני לפעמים שואל את עצמי מה הוא היה אומר? בטוח הייתי מדבר איתו. לא אחת אני מרגיש תחושה של פספוס שהוא ואבא שלי לא נהנים מהנכדים המשותפים שלהם. תחושה של פספוס גם בשבילנו, גם בשבילם וגם בשביל הילדים שלנו, הנכדים שהם לא זכו להכיר. אבל אלינור ואני גדלנו אל תוך אותם החיים, אין הרבה כאלה שיש להם את אותם החיים ויכולים להבין כל כך טוב אחד את השני".

החלום שהתגשם

כשהתחתנו, אלינור היתה רק בת 20 ועוזי היה בן 23. שנה קודם לכן סגר עוזי מעגל, כשהמשיך את דרכו של אביו והתגייס למשטרה. "ידעתי מהיום שבו אבא נהרג שאתגייס למשטרה. באותו יום הודיעו לי בבוקר שהתפנה תקן ושאני צריך להתייצב בצהריים. אמרתי לאמא שלי, 'אני צריך להתייצב ואין לי מדים'. היא הוציאה לי את המדים של אבא שבכלל לא ידעתי על קיומם. זה היה מדהים, המדים התלבשו עלי בול. לא היה צריך לעשות שום תיקונים. זאת היתה הרגשה מרוממת רוח של ממשיך דרך אמיתי.

"לפני שהתייצבתי במשטרה, נסעתי לסבתא שלי - אמא של אבא. כשהיא ראתה אותי על מדים, היא לא הפסיקה לבכות. מאז שאבא נהרג, סבא שלי הסתגר בחדר בסוף הבית. הוא יצא משם ואמר לי: 'למה אתה עושה לי את זה?' שתק ואז הוסיף: 'תבטיח לי שאתה שומר על עצמך'".

אחרי נישואיהם נולדו לאלינור ולעוזי שתי בנות. עשר שנים לאחר שעוזי התגייס למשטרה, הצטרפה גם אלינור לשורות הארגון. "כשלבשתי בפעם הראשונה את המדים, הרגשתי חד־משמעית שאני סוגרת מעגל. הציפו אותי תחושות של גאווה וביטחון שהיו מהולות בצער, אבל זה היה משהו מאוד שלם. שבועיים אחרי שהתגייסתי, נסעתי לבית העלמין לדבר עם אבא. מה שאמרתי לו נשאר ביני לבינו", מספרת אלינור.

"החלטתי להתגייס למשטרה כשהייתי בת 20 בערך. הייתי אצל סבתא שלי והיא הביאה לי קופסה שבה היו דברים שהיא קיבלה מתיק החלל של אבא. בתוך הקופסה היו השרוך, הדרגות על השעון שהיו בזמנו, משרוקית ועוד פריטים אישיים. זה היה הרגע שבו החלטתי שאני אמשיך בשבילו את הדרך שנקטעה לו, כי אין לו בנים. אני הדבר היחיד שנשאר ממנו, אז אני אמשיך אותו. אני אעשה את מה שהוא לא הצליח לעשות עד הסוף".

כשאלינור התגייסה למשטרה עוזי כבר סיים קורס קציני משטרה ושימש קצין מודיעין. כיום הוא משמש קצין חקירות ומודיעין בתחנת ירדן, והיא משמשת רל"שית של מפקד תחנת מעלות.

אחרי שהביאו לעולם את בנותיהם ליאם (15) ורז (10.5), נולד להם בן ראשון: אדיר מרדכי בוטבול. "ביום שישי אחד אלינור קמה בבהלה משנת הצהריים שלה. היא אמרה לי, 'חלמתי שאבא שלי יושב עם חולצה לבנה על כיסא של אליהו הנביא ונותן לי תינוק'.

"בזמן החלום", משחזר עוזי, "לא ידענו שהיא בהיריון. רק אחרי כמה ימים כשנודע לנו שהיא בהיריון היא אמרה לי, 'אני יודעת איך נקרא לו', אבל היא לא סיפרה לי כלום עד הלידה", משחזר עוזי. "רק אחרי הלידה היא סיפרה לי שאבא שלה שר לה בחלום את השיר של יום כיפור 'אדיר ונאור' כשהוא נתן לה את התינוק. ואז החלטנו שנקרא לבן שלנו אדיר. אבל בברית היה לי חשוב להוסיף לשם של אדיר את השם של אבא שלה. כי אין לה אחים ואין מי שימשיך את השם של אבא שלה".

"את מבינה שכשדברים כאלה קורים בבית אחר, אז כן יכולים להתעורר חילוקי דעות כי כל אחד היה עלול למשוך לשם של אבא שלו", מסכמת אלינור. "פה, לא היה בכלל ויכוח. היתה הבנה מלאה מצד עוזי לצורך הזה והוא הלך איתי עם זה עד הסוף".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו