"חיי מדף": הונאה מתוקה

"האוסף הבלתי נראה" של שטפן צווייג הוא ספרון זעיר, צורתו ומשקלו שואפים אף הם אל האין ממשות, ועיקרו נובלה קצרצרה שפרסם הסופר ב־1925. עלילתה מתרחשת בעולם שבו הכסף איבד מערכו, ושבו אספני האמנות הם בעלי הנכסים שמוגנים מתנודות השוק.

הנובלה היפה והצובטת הזו, שגולשת אל הקלאסי והרומנטי ומזכירה ביותר מקריצה את הדרמה של היינריך פון קלייסט, מסופרת כבדרך עדות שמיעה: המספר פוגש בתחילתה בסוחר ספרים ותיק, שמגולל בפניו "סיפור משונה" על אספן זקן שאיבד את מאור עיניו. האספן, שהחזיק באוסף הדפסים מרשים - מתיקייה שלמה של אלברכט דירר ועד הדפס "האנטיופה" של רמברנדט - אינו יודע שגרמניה הפסידה במלחמה, שהמצב הכלכלי בכי רע ושבעטיו נאלצו אשתו ובתו למכור את מרבית האוסף, רק כדי להעלות אוכל לשולחן המשפחה. עתה הוא מציג בפני סוחר הספרים את "האוסף" שלו - שאינו אלא גיליונות ריקים ולבנים. הסוחר, כדי לא לצערו, משתף פעולה עם המיצג שנקרה מולו.

בעמודים בודדים מצליח צווייג לגבש משל מתוחכם, שהמוסר הצף מתוכו מלמדנו כי אין לנו דרך להונות אחרים - אלא את עצמנו. אותו אספן עיוור ממשש את הדף הלבן ומשוכנע כי הוא מלטף הדפס יקר ערך. "האוסף" מתקיים בתוכו ובתודעתו. יצירת האמנות קיימת עבורו במלוא נוכחותה, גם אם היא אינה ניצבת פיזית לפניו.

צווייג עצמו היה אספן בלתי נלאה, וב־30 השנים הראשונות של המאה ה־20 ליקט וגיבש אוסף גדול של חתימות, מסמכים וכתבי יד, של סופרים אך גם של מלחינים כגון מוצרט, ש"תשוקתו של צווייג אליו לא ידעה גבול", כפי שצוין באחרית הדבר. הנובלה, שתורגמה על ידי גדי גולדברג, ראתה אור בהוצאה קטנה, "מנגד", השייכת לבית המכירות "קדם" (ומכאן הקשר למעשייה).

צווייג לא ראה באוסף תחביב לשעת פנאי, אלא הכרח יצירתי. "החומר היחיד שעשוי להקנות לנו מושג רופף על תהליך היצירה הבלתי נתפס הוא דפי כתב היד", אמר, "ובעיקר אלה שלא נועדו לדפוס והם גדושים תיקונים... שבהם תתגבש אט־אט הצורה התקפה, הסופית". כתב היד, אם כן, אינו רק עדות נוסטלגית למלאכתו של האמן, אלא גם סך הצופן והחידה שמהם בקעה היצירה. מתוכם ניתן ללמוד על היופי הגולמי שהביא אותה לעולם, ולחלופין לפתוח את תיבת הפנדורה שמלמדת על האסון שמתוכו נבעה.

"האוסף הבלתי נראה" מלמדנו על המטאפיזיות האינסופית של האמנות. כשסוחר הספרים יוצא מביתו של הזקן ומהרהר בשקר שעימו שיתף פעולה, הוא מבין: "שוב ניתנה לי האפשרות לחוש בחיוניות משהו מן ההתלהבות הטהורה בזמנים עגומים וקודרים כאלה, מעין אקסטזה רוחנית מוארת, המכוונת כולה לדברים שבאמנות".

הנה כי כן, מבהיר לנו צווייג, ההתלהבות הטהורה אין לה דבר עם דברים שבגוף. כל כולה זיכרון והיזכרות ושיחה פשוטה, המעוררים געגוע ליצירה אהובה.