סכנין || אוכלוסייה: 32 אלף תושבים; הוכרזה כעיר: 1995; מעמד חברתי־כלכלי (אשכול): 3 מתוך 10; בחירות 2015: הרשימה המשותפת - 96.2%, המחנה הציוני - 1.3%, מרצ - 1%.
בכל הרשומות של מדינת ישראל, וגם בשלטים, היא מופיעה כסח'נין, אבל לנו, בעיתונות העברית, יותר נעים לכתוב סכנין. יש כנראה משהו מאיים ב־ח' הגרונית. בסח'נין/סכנין, תחליטו אתם מה נוח לכם יותר, גרים 32 אלף תושבים, ולפני שלוש שנים, יותר מ־96 אחוזים כאן הצביעו לרשימה המשותפת, כ־14 אלף קולות. הרשימה השנייה בגודלה היתה המחנה הציוני, עם... 204 קולות (1.34 אחוזים), ותתפלאו - גם אביגדור ליברמן גרף כאן קולות, 11. שישה סכנינאים אפילו הצביעו לאגודת ישראל.
סכנין היא הר געש חברתי, פוליטי וספורטיבי, שהעלה לגדולה את האיש המזוהה עם קבוצת הכדורגל המקומית, מאזן גנאים, והושיב אותו לעשר שנים על כיסא ראש העיר, עד שהפיל אותו בבחירות האחרונות לטובת ספואת אבו ריא.
סכנין היתה גם המוקד של "יום האדמה" ב־1976, שבו הפגינו התושבים במחאה על הפקעת קרקעות שביצעה ממשלת רבין הראשונה. התוצאה היתה טרגית - שישה מפגינים הרוגים מאש כוחות צה"ל והמשטרה. בשנת 2000 היו בה הפגנות אלימות, במסגרת אירועי אוקטובר במגזר הערבי בישראל. שני מפגינים נהרגו, ויש כאן היום רחוב מרכזי שקרוי על שמם, רחוב השאהידים של אל־אקצא.
ביום שני השבוע ב־10 בבוקר, קפה גרין האופנתי ברחוב הראשי עדיין ריק למדי, למעט שתי נשים מקומיות בשנות העשרים שלהן, שאוכלות יחד ארוחת בוקר, מראה שלא היה מובן מאליו לפני עשר שנים, למשל.
אני פוגש שם את תייסיר גנאים (40), שמנהל את המקום עבור בעל הבית זבידאת. תייסיר נשוי ואב לשלושה, גר בסכנין, אבל היו שנים שבהן גר בחיפה ועבד כטבח בקפה "הבנק" בכרמל. מה שמעניין אותו היא בעיקר איכות החיים שהוא רוצה להעניק למשפחה שלו.
"הבעיה היא שאין פה מספיק מקומות לילדים. הילד שלי רוצה קונג פו, והילדה, בת 8, רוקדת זומבה. בעיר אין אף מגרש כדורגל מקורה, ואם אני רוצה לשחק בערב, יש אולי מגרש אחד או שניים בבתי הספר עם תאורה. אם אני רוצה לשחק כדורגל בערב עם חברים, אנחנו נוסעים למרכז הספורט במשגב, וכל אחד מאיתנו משלם 300 שקלים בחודש על שימוש במתקנים".
הוא לא מרגיש שהרשימה המשותפת מייצגת אותו בכנסת. "אני חושב שבגדול, הרשימה נכשלה, ולא סתם חלק מהח"כים שלה הולכים הביתה. חנין זועבי סתם עשתה פרובוקציות ולא עבדה בשביל האינטרסים של האוכלוסייה הערבית. היו לה אמירות, שהיה עדיף שלא תדבר. אחמד טיבי, לעומת זאת, מאוד פעיל בכנסת ואומר את הדברים בחוכמה, בלי רעש ודאווין".
מה אתה חושב שיקרה בבחירות?
"אני יודע שאני לא מדבר מציאותי, אבל הייתי רוצה שבני גנץ ייקח את הרשימה המשותפת לקואליציה שלו. אני ישראלי בדיוק כמוך, לא רוצה להישאר מחוץ לעניינים".
• • •
המורה למתמטיקה מחמוד גאליה, שמלמד בחטיבה בעיר ("קשה להשתלט על הילדים בגיל הזה ועוד ללמד אותם פונקציה קווית..."), ארגן לנו פרלמנט מאתגר. הפוליטיקה של הערבים בישראל היא יצרית, שבטית וחמולתית, דורשת נאמנות פנימית, וכשהיא מסתכלת החוצה כמיעוט בתוך הפאזל הישראלי הכולל - היא מבקשת קודם כל שיכבדו אותה, ואת האזרח הערבי.
מאוד מרגיז אותם כשמשווים את תנאי החיים שלהם כאן לאלה של ערבים במדינות השכנות. מיטיב לנסח את זה גזאל אבו ריא, פעיל חברתי בעיר: "אנחנו לא חיות שרוצות רק לאכול ולשתות. יש לנו חיים מעבר. יש לנו היסטוריה, דעה, מחשבה. אי אפשר לקנות אותנו רק בזה שאנחנו לא רעבים".
מחמוד שאהין (58) הוא עורך דין ופעיל חברתי, שהצביע לפני ארבע שנים לרשימה המשותפת, ועדיין לא החליט למי יצביע הפעם. מבחינתו, האיחוד בין הרשימות הערביות, שנועד לעבור את אחוז החסימה, לא שירת את המטרות והאינטרסים של הציבור הערבי. "כל סיעה ברשימה פעלה לעצמה, עם שיתוף פעולה מינימלי עם האחרות. בשנים האחרונות יש הזרמה של תקציבים למגזר הערבי, אבל זה לא בגלל הרשימה המשותפת, אלא בגלל הלחץ של ה־OECD לצמצם את הפערים החברתיים בישראל".
מה הבעיות הבוערות מבחינתכם, שלא מטופלות?
"אלימות ברחובות, ענייני תכנון ובנייה, שוויון זכויות ותקציבים. יש כמובן גם את העניין המדיני. הרשימה המשותפת היתה צריכה להתעסק בכל הבעיות, ולא עשתה לא זה ולא זה. אתה יודע מה מצחיק? שחבר הכנסת המצטיין ברשימה המשותפת הוא בכלל יהודי, דב חנין.
"איימן עודה (ראש המפלגה; א"פ) הוא חסר ניסיון, ולעומת חברי כנסת כמו יוסף ג'בארין, שפעל בעניינים משמעותיים, עודה נבלע ולא ממש תרם".
אתה יודע מתי נדלקה נורה אדומה בקשר לרשימה המשותפת? כשהיא סירבה לחתום הסכם עודפים עם מרצ. זה לימד את היהודים לא מעט על הרצון של הרשימה לא לשחק לפי כללי המשחק הפוליטי.
"מסכים איתך לגמרי. טעות פטאלית. מדיניות הבידול היתה אסון".
"איזו אידיאולוגיה, הכל כיסאולוגיה". מימין: גזאל אבו ריא, מחמוד שאהין, וופא שאהין אטראד וחיידר מרעי // צילומים: אפרת אשל
חיידר מרעי (63) מסתכל על שאהין, והווריד ברקה שלו קצת מתנפח. אין לו יותר מדי סבלנות להקשיב לו. הוא עבד בעיריית סכנין במחלקה ליישוב סכסוכים ומזוהה עם חד"ש. אבל ב־12 השנים האחרונות, כבר שלוש מערכות בחירות רצופות, הוא לא מצביע.
"אני לא איש של נגד, ואני בעד לדבר עם היהודים, אבל מה שאני מרגיש שחסר אצלכם זה רצון לכבוד ולשוויון כלפינו. תפתרו לי את הבעיה עם הפלשתינים, ודברים יזוזו. אל תגידו לי ללכת למדינה הפלשתינית שתקום, כי הבית שלי פה, ואל תגידו לי להתגייס לצה"ל כדי להילחם באחים שלי בעזה. אני לא יכול לעשות את זה. אבל אם יהיו שתי מדינות, כמו שנתניהו אמר פעם, אז אין לי בעיה שהדור הבא שייוולד אחרינו יתגייס לצה"ל וימלא את החובות שלו".
לאחמד טיבי נמאס, הוא מקים רשימה עצמאית. יצליח לו?
"הסקרים נותנים לו שישה מנדטים, אבל זה מוקדם. אם הוא יראה שהוא יורד לארבעה מנדטים לפני הבחירות, הוא יחזור לרשימה המשותפת.
"אני מאוכזב מההנהגה של הרשימה. היא לא מייצגת את המגזר. יש שם היום הרבה כסף, ובכסף הזה הייתי מממן פריימריז ב־70-60 יישובים. אם מישהו מאלה שיושבים היום בכנסת ייבחר - אני חותך לעצמי את הראש. היום רק קומץ אנשים קובע מי ייכנס לכנסת. ואלה שנכנסים הם האנשים הלא נכונים".
שאהין מתערב: "לא עשינו מספיק כדי לעשות שינוי במפלגות. אנחנו אשמים שרק לפני בחירות אנחנו פותחים את הפה, ובין לבין אנחנו אדישים. אם היינו פועלים לאורך כל השנים, היינו יכולים להשפיע על מה שיקרה ועל אלה שייבחרו".
96 אחוזים מהתושבים בעיר הצביעו לרשימה המשותפת. פעם רבים כאן הצביעו למפלגות ציוניות.
שאהין: "בכפרים הערביים היו באותן שנים קבלני קולות של המפלגות היהודיות. בפועל לא הרווחנו מזה כלום, כי הפוליטיקאים היהודים לא ספרו אותנו בכלל. באו שבוע לפני הבחירות לשתות קפה ולבקש את הקולות שלנו. לכן לא מצביעים להם יותר".
• • •
ד"ר גזאל אבו ריא (62) הוא איש חינוך, דובר בעיריית סכנין ומנהל פרויקט בשלוחת הגליל בגבעת חביבה. הוא מרבה לצטט מכתבי עת אקדמיים, אבל הפוליטיקה מוציאה ממנו תסכול. "אני אף פעם לא אהיה ישראלי טוב בעיני הישראלים, ואני לא ערבי כשר בעיני הערבים במדינות ערב. כשהבן שלי למד פיזיותרפיה ברבת עמון, הוא היה חשוד בעיניהם.
"האינטרס הציוני, לא הערבי, הוא לצמצם את הפערים כאן, אבל רק בתקופת יצחק רבין הרגשנו שיש רצון להגיע לשוויון (בתקופתו גם הפך הכפר לעיר; א"פ). אנחנו לא חיים בשווייץ או באנגליה, אלא במרחב ערבי. וחייבים פשרה. נתניהו הוא כמו שחקן כדורגל שמוביל 1:0. הוא מעביר את הזמן. גאון בניהול הסכסוך, אבל לא יודע איך לפתור אותו.
"הוא הממשיך של יצחק שמיר. הוא ידבר על משא ומתן למען המשא ומתן, לא למען שלום".
אתם חושבים שהרשימה המשותפת פועלת מתוך אידיאולוגיה, לטובת המגזר?
מרעי: "איזו אידיאולוגיה, מה אידיאולוגיה. הכל כיסאולוגיה. אפילו לא שמעתי אותם מדברים על חוק הלאום. רק הדרוזים הרימו את הנושא. ואני אומר: תפסיקו לקרוא לנו נוצרים, מוסלמים, סונים, בדואים - כולנו ערבים".
וופא שאהין אטראד, בשנות החמישים לחייה, מגדירה את עצמה פמיניסטית, קומוניסטית ופעילה בחד"ש. בניגוד לאחרים כאן, היא דווקא חושבת שהרשימה המשותפת היא "הכוח של המיעוט הערבי הלאומי. התעסקו שם בהרבה נושאים שחשובים לחברה שלנו.
"קח, למשל, את עאידה תומא סלימאן, שהזמינה אותנו לאורך השנים ל־460 ישיבות בכנסת על דברים שלא חלמנו עליהם - אלימות בחברה הערבית, פוליגמיה, אזורי שיפוט, עוני. אני חושבת שיש אידיאולוגיה לשותפות הזאת".
אבל בסוף, בלי קשר לשמאל או לימין במפלגות הציוניות, הרשימה המשותפת, שכמעט כולכם בוחרים בה, הגדירה את עצמה מחוץ למשחק הפוליטי כמעט.
גזאל אבו ריא: "נוצר סטריאוטיפ שלילי של היהודי על הערבי, ולהפך, אבל בחיים יש דו־קיום, כי היהודים פוגשים בבתי חולים 30 אחוזים מהרופאים שהם ערבים, ובבתי המרקחת 40 אחוזים מהרוקחים הם ערבים. לפני שפגשתם ערבי, חשבתם שיש לו זנב.
"אני מאמין במפגש בין הצדדים, כי מלחמות יוצרות דה־לגיטימציה. בשנה האחרונה ניסינו לייצר פעילות משותפת עם מרצ, אבל כנראה אין בשלות בשני הצדדים. חייבת להיות קואליציה בין יהודים לערבים, אחרת לא יהיה באמת שינוי".
• • •
נכנס הכומר של סכנין, שכולם מכנים אותו "אבונה" (אבא שלנו). הוא בן 70, והתפקיד שלו עובר במשפחה מדור לדור, מאז 1861. לפני שהיה כומר למד בסמינר למורים בחיפה, ויש לו תואר שני בחינוך. הוא מורה להיסטוריה, לערבית וללימודי דת. ועכשיו, מכיוון שיש לו שתי פנסיות, הוד מעלתו מתנייע בכבישים המשובשים של סכנין במרצדס שחורה ומטורזנת. כומר כומר, אבל יודע לחיות.
אבונה, כמה נוצרים יש בסכנין?
הוא מסתכל עלינו ומחייך: "32 אלף".
אבל כל העיר זה 32 אלף.
"נו, ככה זה. כולנו נוצרים, כולנו מוסלמים, ואם אתה, היהודי, מתארח אצלנו, אז נדאג שתרגיש כמו בבית היהודי שלך".
ואתה, ככומר, מה הדעות הפוליטיות שלך?
"אני כומר, שומר את הדעות שלי בפנים".
ולפני שהיית כומר?
"הייתי החזית הדמוקרטית בתוך חד"ש".
השמועה על הפרלמנט שהתכנס עושה לה כנפיים, והגשם הסוחף בחוץ מצרף אלינו את עדנן חלאילה (70), איש חינוך ובנו של השייח' עוואד חלאילה, שב־1948 עמד עם אבא שלו ומנע מתושבים לברוח מהעיר. דוד שלו, חאמד, היה חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה בבחירות 1981.
למה אתם לא מצביעים יותר למפלגות ציוניות?
"כי פעם היה כבוד למגזר. השרים וחברי הכנסת היו באים לכפרים הערביים ושומעים מה יש לנו להגיד. אבל במשך עשרות שנים נוצרו במדינה פערים מאוד גדולים".
"אני ישראלי בדיוק כמוך ולא רוצה להישאר מחוץ לעניינים". תייסיר גנאים
מחמוד שאהין מתערב. "עדיין יש תקווה. שמעתי את בני גנץ מתבטא בעניין חוק הלאום ואומר שהוא פגע במגזרים, ושהוא יעשה הכל כדי לשנות אותו. הבעיה שאנחנו היום בעידן קיצוני. כולם זזו לקצוות. גנץ נראה בן אדם עם כוונות טובות. אם הוא יצליח לסחוף אחריו, יש לו סיכוי".
אבו ריא: "יש בתקשורת העברית הסתה נגד הח"כים הערבים. אנחנו מקבלים בתקשורת סיקור של בקושי שלושה אחוזים, וגם אז, בהקשר שלילי. אביגדור ליברמן עלה לישראל ב־1992, והוא הפך להיות שר ביטחון ומבין גדול. אז למה איימן עודה, שנולד פה, לא יכול לדבר על ביטחון, שלום ושוויון?
"אין דבר יותר קשה מלחיות בחברה גזענית. דוחפים אותנו כל הזמן מחוץ למשחק. רוצים שנשב על ספסל המחליפים".
אתם מדברים הרבה פוליטיקה, אבל בסכנין החנויות מלאות, ברובן הכל כתוב בעברית. המון יהודים מסתובבים כאן, קונים, מנהלים יחסי מסחר ושכנות טובה. אולי הפוליטיקאים משבשים לנו את המציאות?
שאהין: "נו, ואתה לא יודע את זה? ביומיום הישראלי, הערבי והיהודי חיים בסדר גמור ביחד, זה סיפור הצלחה. אני מאמין שרוב היהודים רוצים שלום, אבל כשמדברים פוליטיקה - כל הזמן זה איראן ואיראן.
"הציבור הערבי בישראל חכם. יש המון משכילים בכל התחומים, אבל זה מעמיד אותם במצב עדין מול היהודים, כי הם לא זוכים להתפתחות ולקידום כמו שהם מצפים.
"אני מסכים שגם בכנסת, הח"כים הערבים העדיפו להישאר בשוליים, לא תרמו הרבה כדי לייצר שיתוף. מצד שני, הממשלה נוקטת קו קיצוני נגד הערבים, מחוקקת חוקים גזעניים ומתבטאת נגדנו".
היהודים בוודאי מרוצים מהפרישה של חנין זועבי וג'מאל זחאלקה מהכנסת.
שאהין: "זועבי לא היתה סיפור הצלחה. היא אולי תרמה לזהות הלאומית הפלשתינית, אבל לא היתה קשובה לרחשי הציבור הערבי כאן. יש אכזבה מהרשימה המשותפת. אני צופה אחוז הצבעה נמוך באפריל. אנשים לא יצביעו".
מרעי: "זועבי היא פרובוקציה של הערבים, כמו שאורן חזן פרובוקציה של היהודים. נותנים את הבמה לקיצונים, שמדליקים אש, ואומרים תודה לתקשורת שמחפשת כותרת".
אז הפעם נתניהו לא יוכל להגיד יותר שהערבים נוהרים לקלפיות? פשוט תישארו בבית?
אבו ריא: "'הערבים נוהרים לקלפיות' הפך לסמל שמלמד על חוסר הכבוד העמוק ל־22 אחוזים מאוכלוסיית ישראל".
הכומר מסתכל עלי ומחייך. "אתה לא טיפש, אבל החיים קצת יותר מסובכים. בישראל רוצים שהאזרח ירגיש טוב, אבל שיוותר על מה שמגיע לו. שיוותר על האדמה שלו בלי תמורה, שיתנתק מהשורשים.
"אין כאן עוני כמו במדינות ערב, אבל הערבים רוצים שיתייחסו אליהם כמו לבני אדם, ולא כמו לחיות. ערבי רוצה להרגיש בישראל כמו שיהודי מרגיש באמריקה. בינתיים, יהודים פה זה סוג א', דרוזים סוג ב', והנוצרים והמוסלמים - סוג ז'".
• • •
אנחנו מדברים שעות, ויש פיל אחד גדול בחדר. בני סכנין, קבוצת הכדורגל שזכתה פעם בגביע המדינה והוציאה עשרות אלפים לרחובות, לא מעטים עם דגלי ישראל. זה היה רגע מזוקק, שבו אנשי סכנין הרגישו לגמרי שייכים.
יום לפני הפגישה שלנו בבית הקפה בעיר, הקבוצה הפסידה במשחק הבית למכבי פתח תקווה, והיא בסכנת ירידה לליגה השנייה. המאמנים מוחלפים בסיטונות. בסכנין מחפשים תיאוריות קונספירציה ומוצאים קשר בין בעל הבית של פתח תקווה, אבי לוזון, שהיה בעבר יו"ר ההתאחדות לכדורגל, לעובדה שהמאמן הנוכחי, גיורגי דרסליה, לא ניהל את המשחק האחרון, כי לא עבר בבקרה התקציבית.
לפני שאנחנו עוזבים, אנחנו נכנסים למסעדת אבו עלי. הבוס, איברהים אבו ריא, מקבל אותנו בזרועות פתוחות ופותח לנו שולחן שאפשר להאכיל בו גדוד. על הקיר חיבוק שלו עם פיני גרשון, אבל מי שמככב בתמונות זו בעיקר קבוצת הכדורגל המקומית.
איברהים בדיכאון מהכדורגל, אבל גם מהפוליטיקה. "למי תצביע?" אני שואל אותו. "בפעם שעברה הייתי עם המשותפת. הפעם אני שם מרצ. הרשימה אכזבה בגדול. במקום שידאגו לי לכבישים ולביוב, מה שמעניין אותם כל היום זה עזה ועזה. הם לא יקבלו את הקול שלי הפעם".
aviadp65@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו