הכל הלך לפי התוכנית. שבועות מתכונן בני גנץ לנאומו המכונן, זה שאמור לשים אותו במרכז המפה כמועמד לראשות הממשלה מול בנימין נתניהו כמוביל מחנה המרכז־שמאל, וברגע האמת הכל אכן הלך חלק. גנץ נצמד לטקסט שריצד מולו בפרומפטר וקרא את מילותיו בפאתוס ובאינטונציה המדויקת שאליהם התכונן.
גם את תנועות הידיים שלימדו אותו לא שכח, וכך גם את היישרת המבט המאיים למצלמה ברגע שהזכיר את שמותיהם של נסראללה, סינואר וכל יתר המחבלים. גנץ הפגין יכולת מרשימה לא לזוז מילימטר מהוראות יועציו, גם כאשר הזכיר את שמו של בנימין נתניהו, שאותו כינה בנאומו "פטריוט ציוני", אולם קריאות גנאי צפויות מיאנו לבוא. הרמטכ"ל לשעבר לא היסס, הפנה את מבטו בחדות לקהל שמימינו, והיסה אותם. בדיוק כמו שעשה בחזרות. "אצלנו נשמור על ממלכתיות", נזף בקוראי הבוז המדומיינים שלא היו.
גם ותיקי מערכת הביטחון, שכבר שמעו נאום אחד או יותר של גנץ בחייהם, הופתעו מהמהירות שבה למד את תורת העמידה מול קהל. איפה הוא היום לעומת נאומיו היבשים והמהורהרים שנשא כקצין בכיר, כרמטכ"ל וכאיש עסקים. אמנם לרמה של יאיר לפיד עוד לא הגיע - בסך הכל זה לא ממש כוחות, לפיד עומד על במות ומול מצלמות כבר עשרות שנים - אבל אין ספק שיכולת הלמידה המהירה של גנץ תסייע לו בצמצום מהיר של הפער.
המילים הראשונות בג'ינגל הבחירות של חוסן לישראל, שהתנגן לפני הנאום שוב ושוב באולם ביתן 10 בגני התערוכה, סוברות כי "אין יותר ימין או שמאל". זה היה גם הכיוון שאליו לקח גנץ את נאומו. בהקשר הזה פסע הרמטכ"ל לשעבר בשביל שסלל עבורו לפיד.
בכל פעם שהוכתר כמנהיג מחנה השמאל בשל הובלתו בסקרים על פני יתר מפלגות הגוש, התרעם יו"ר יש עתיד על ההגדרה והתעקש שיכנו אותו ראש מפלגת מרכז. בשנים האחרונות ניסה לפיד ליצוק תוכן של ממש להגדרת "מרכז", כמו בנושאים חברתיים, דת ומדינה - וכן התחומים המדיניים הקונצנזואליים כמו רמת הגולן, ירושלים, אריאל וגוש עציון, אולם נראה שהצליח לשכנע בכך בעיקר אנשי שמאל.
הבון־טון הציבורי היום שונה ממה שהיה לפני עשר שנים. רוב הציבור נמצא בימין, ולא במקרה. רק לפני עשור או שניים רובו היה בשמאל. אבל המציאות בשטח הביאה לפקיחת העיניים עבור רבים. מסירת שטחים לערבים הוכחה כמתכון לטרור ודם. אחרי היקיצה מחלומות השלום נוסה גם פתרון ההפרדה. גם הוא נכשל והוביל לעליית שלטון חמאס ואלפי טילים על ישראל.
מדבר בקודים? גנץ // צילום: אי.אף.פי
רוב הציבור מבין שנסיגה דומה ביהודה ושומרון תוביל למציאות דומה גם שם. לכן, לא פלא שמנהיגי השמאל מעדיפים לדבר על דברים אחרים ולהצניע כמה שניתן את עמדותיהם המדיניות. תקוותם היא להביא לשינוי במבנה הגושים של ימין ושמאל על ידי עיסוק בנושאים צדדיים. לפתות אנשי ימין לבחור במועמד תומך נסיגות רק בגלל נאום רהוט, מראה מצודד עם עיניים בהירות, תוכנית כלכלית ראויה או הטיית השיח לעיסוק בנושאי דת ומדינה.
ב־99' הספיק הציבור לשכוח את הטרור שהשתולל ברחבי הארץ רק ארבע שנים קודם לכן, והתפתה להצביע למועמד שהבטיח שלא יישב עם החרדים. אהוד ברק נבחר כשהוא נישא על גלי השקט הביטחוני שהביא נתניהו בשלוש השנים שבהן היה בתפקיד, ורץ לנסות למסור את הגולן לאסד ואת יהודה, שומרון וחצי ירושלים לערפאת. מה שהחזיר את הטרור והעלה שוב את הליכוד. אחרי הניסיון הכושל של ההתנתקות מעזה, נראה שתם עידן הניסיונות והסיכון הביטחוני המיידי הנלווה אליהם. לכן אין תזוזה בגושים. לפיד ניסה ונכשל. עכשיו תורו של גנץ לנסות. בתקשורת הוא כבר הוכרז כדבר הגדול הבא. במציאות זה נראה קשה יותר.
קמפיין החקירות יחכה
מנהיגי השמאל התרגלו לדבר בקודים. במקום לומר שיפנו יישובים יהודיים ביו"ש, הם מעדיפים לומר בשנים האחרונות שישמרו על גושי ההתיישבות. נסיגה חד־צדדית מכונה אצלם לקחת את גורלנו בידינו. ויתורים מרחיקי לכת לערבים ומסירת שטחים נרחבים הפכו במרוצת השנים למילות הקוד: שמירת ישראל כמדינה עם רוב יהודי.
ניסיון הטשטוש הוא סוג של גניבת דעת. להפוך את הנושא המדיני הקריטי לזניח. לשטויות שרק בימין הקיצוני עוד עוסקים בו באובססיביות. זה היה המסר החד ביותר שיצא מנאומו של גנץ השבוע. עזבו שטויות של ימין ושמאל, תסתכלו כמה אני גבוה ויפה. ומעכשיו גם מדבר רהוט ונחוש.
לפי שעה, הדבר היחיד שמונע מהם לבצע את זממם הוא בנימין נתניהו. הפופולריות שלו וההובלה של הליכוד בסקרים מוציאה אותם מדעתם. לכן, כל החיצים מופנים רק למקום אחד. על החקירות, על גינוני המלוכה, על ההסתה, על הכל - העיקר שיירד מהשלטון ויפנה את מקומו. הם מוכנים בצרתם שמישהו אחר מהליכוד ייקח את ההנהגה, העיקר שהוא ילך.
אולם ככל שרבות המתקפות, כך מתעצמת התחושה במחנה הלאומי שנתניהו הוא כרגע הנכס העיקרי שעליו יש לשמור מכל משמר. העובדה שגנץ לקח אנשי ימין כמו יעלון, צבי האוזר ויועז הנדל - רק מעצימה את התחושה שהכל כשר לצורך הפלת נתניהו. עבור זה אין בעיה שיגור זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ. הרי פרט לרצון להפיל את נתניהו, אין כל דבר משותף בין שני הרמטכ"לים לשעבר.
לנתניהו לא אכפת שגנץ יתאחד עם לפיד, או עם כל אחד אחר, ויגדל לקידומת 20 בסקרים. להפך, המתח בין הגושים רק יגדיל את הליכוד להערכתו. החשש היחיד הוא מעבר קולות מהימין לגנץ. זה יכול לעלות לו באיבוד השלטון. לכן, מקמפיין החקירות שניהל עד כה, עבר השבוע לקמפיין גנץ השמאלני. אם יראה שצלח, יזנח את גנץ ויחזור לעסוק במנדלבליט. אחרי הכל, המוקש של סוף פברואר - עם הגשת כתב האישום בכפוף לשימוע - עוד רובץ לפתחו.
קרבות בתוך הבית
מי שמכיר היטב את גנץ עוד מילדות הוא ישראל כץ. שניהם מאותו הכפר, למרות שלא אותן עיניים להם וגם לא אותה בלורית שיער. המושב כפר אחים קלט באותם ימים ניצולי שואה, והדגש המפלגתי היה פחות חזק שם. כך שכנו זה לצד זה משפחת כץ הרוויזיוניסטית ומשפחת גנץ האדומה.
"אני והוא נולדנו וגדלנו באותו מקום", מספר כץ, "אני מכיר את המשפחה שלו מילדות. הם אנשי שמאל מובהקים. לא רק מדיני אלא גם כלכלי. אבא שלו עמד מול אנשי הליכוד. כך היה וכך נשאר. אנשים לא משתנים אחרי גיל חמישים. אדם הוא תבנית נוף מולדתו. עכשיו יש לו אולי אינטרס להציג את הדברים אחרת כי הציבור הוא ימני, אבל שום תחפושת לא תשנה את העובדה הזאת".
כץ לא חוסך בביקורת כלפי שכנו לשעבר על נאומו השבוע, ואומר כי "מה שמאוד צרם לי זה איך שהוא דיבר על מצבה של מדינת ישראל. במדינות אחרות מעריצים את ההישגים שלנו, ישראלים אוהבים לחיות פה, אבל הוא מנסה לצבוע הכל בשחור. וכל זה עבור הישגים פוליטיים. זה מקומם. זו ממש הוצאת דיבת הארץ רעה. שלא לדבר על פגיעה באינטליגנציה של הציבור".
כץ ילך בשבוע הבא, כמו יתר חברי הכנסת ושרי הליכוד, לבחירות שיקבעו את רשימת המפלגה לכנסת הבאה. זה קרב הכל בכל. רשימת המועמדים גדולה ומספר המקומות הריאליים קטן. השיטה בליכוד, המבטיחה שפנים חדשות לרענון הרשימה ייכנסו בכל כנסת, פוגעת בחברי הכנסת המכהנים, שרבים מהם ימצאו את עצמם בסוף השבוע הבא בחוץ. הקרבות הם פנימיים. כלפי חוץ הליכוד היא מפלגה של איש אחד.
ברשימה הארצית, להוציא מחוזות ומגזרים, יש 21 מקומות עד המקום ה־30 הנחשב ריאלי. חברי כנסת ושרים יכולים להתמודד רק על מקומות אלה. אם לוקחים את היתרונות הברורים של השרים בבחירה לרשימה, 12 במספר (כולל יו"ר הכנסת), הרי שנותרו 9 מקומות לחברי הכנסת שאינם שרים. עליהם מתמודדים - אם מוציאים את בני בגין שכנראה לא יתמודד, ואת אברהם נגוסה שרשאי להתמודד על משבצת העולים - 15 ח"כים.
חוקים למען החלש. קיש // צילום: גדעון מרקוביץ
אבל זה לא נגמר בזה. יש שלושה מועמדים מבחוץ שינסו גם הם להידחק לרשימה הצפופה ולהוציא החוצה ח"כים מכהנים נוספים. השלושה הם: ניר ברקת, יואב גלנט וגדעון סער. בהנחה ששלושתם ייכנסו, המשמעות היא שייפלטו מהרשימה לפחות 9 ח"כים מכהנים. לכן ההתרוצצות בשיאה. חברי כנסת ייצאו לקרב על חייהם הפוליטיים.
אריאל נחום, פעיל מפלגתי בפתח תקווה, ארגן השבוע לתומו חוג בית למקורבתו ענת ברקו. שעה מרגע הפתיחה נאלץ להתמודד עם שטף של שרים, חברי כנסת ויותר ממאה פעילים שנהרו לביתו הקטן מלהכיל. כולם רוצים לדבר, כולם רוצים לראות ולהיראות.
מעשה בחמישה כיסאות
הקרב על המקום הראשון המסתמן הוא בין יולי אדלשטיין, גלעד ארדן (שהלך הפעם על קמפיין פרגון יוצא דופן לשרי הליכוד) וישראל כץ, שנהנה מתמיכה גדולה על עשייתו בתחום התחבורה. דוד ביטן ודודי אמסלם לא שרים אבל נהנים מפופולריות השמורה לשרים בליכוד. וכך גם אבי דיכטר וציפי חוטובלי. זה מותיר חמישה מקומות לכל השאר.
הדיל המרכזי הפעם הוא לא של שני הכצים, שהחליטו על שיתוף פעולה רק ברשימה הארצית ולא במחוזות, וגם זה רק ברגע האחרון, אלא של ציר חדש לגמרי שרקחו יולי אדלשטיין, זאב אלקין, אמסלם, ביטן וחיים כץ.
אחרי שהוזכר שמו כמי שעשוי לקבל את המינוי לשר החוץ, ישראל כץ מתמודד שוב על מקומו בתקווה להשתדרג בפעם הבאה, אם כי גם הוא יודע שאת עיקר הקרדיט על פועלו קיבל דווקא בזכות תפקידו הנוכחי. "אני מוביל יחד עם ראש הממשלה עשר שנים של מהפך חסר תקדים במדינה בכל תחומי התשתיות, הכבישים, הרכבות, שדה תעופה חדש, שמיים פתוחים, נמלים חדשים ועוד. התגובות מדהימות. חיברנו את המדינה.
"הוצאתי את הרכבת הקלה בירושלים ואת הרכבת בתל אביב. מערכות להסעת המונים במרכז, מסלולי אוטובוסים, וכל הדברים שמקובלים בעולם המודרני. אנחנו משלימים פערים של מאה שנים. התקשורת מנגחת אבל הציבור יודע את האמת". בשנים האחרונות מדגיש כץ גם את ניסיונו הביטחוני כשר לענייני מודיעין. ביום מן הימים יבקש כץ להתמודד על ראשות הליכוד, ואין לו ספק שהעובדה שהיה שותף באחריות על השב"כ, המוסד ומנגנוני המודיעין יסייעו לו בכך.
טראומה ושליחות
מהח"כים הבולטים ברשימת הליכוד שגם מועמדים על פי הערכה לצלוח את הפריימריז - אפשר למנות את יואב קיש, מיקי זוהר ואמיר אוחנה. כל אחד מהם התבלט בדרך זו או אחרת וקנה את מעמדו. מבחינת קיש, הדבר היה מלווה גם בטראומה אישית.
שנה לפני שנבחר לכנסת נפטר בנו מתן, בנו השני. זה קרה זמן לפני שהיה אמור לחגוג בר־מצווה. מתן לא היה ילד רגיל. כבר בגיל 8 חודשים הבחינו הוריו שיש לו בעיית התפתחות. בגיל שנה ושלושה חודשים, כשמתן עדיין לא דיבר ולא הצליח אפילו לזחול, לקחו אותו לאבחון מקיף. בבדיקה גנטית של ההורים התברר כי הם נשאים של גן התסמונת הנדירה ML4 המונעת התפתחות.
בבוקר שבת אחד התעורר יואב, נכנס לחדר בנו וראה אותו מוטל על הרצפה חסר הכרה. פניו מכוסים בשמיכה. בבית החולים נקבע מותו. הטראומה הזאת מלווה את קיש מאז יומו הראשון במשכן לפני ארבע שנים. כל מי שהכיר אותו כטייס קרב וחייל מילואים פעיל (קיש מתנדב בכל שבוע ליום מילואים כטייס 16-F עד היום) חשב שסדר היום שלו יהיה בהתאם.
אבל החוק הראשון שהעביר כחבר כנסת היה דווקא החוק לשילוב אנשים עם מוגבלויות במגזר הציבורי. גם בשלבים הבאים המשיך קיש באותו כיוון. "מתן לימד אותי המון דברים על החיים, ועד שלא קורה לך דבר כזה אתה לא באמת יודע", אומר קיש. "זה טיפול אינטנסיבי במי שאין לו יכולת עצמאית משלו. זה בוודאי השפיע על העשייה שלי בכנסת. זה משהו שצרוב בי".
"עיצבנו מחדש את התפיסה המדינית". חוטובלי // צילום: דודי סאלם
קיש שייך לאגף הליברלי בליכוד, למרות התנגדותו לוויתורים טריטוריאליים, מה שגרם בתחילת הדרך לקבוצת הליכודניקים החדשים לראות בו אחד משלהם. קיש היה אחד מראשי מומלציהם לרשימה לכנסת, אולם לאחרונה חתכו זה מזה ונפרדו בטונים צורמים.
"תחילה הייתי איתם כי הם אמרו שהם שמים את הנושאים המדיניים בצד, ומתמקדים ביוקר המחיה והנושאים הליברליים של שוק חופשי. אולם לאחר מכן התחילו לתקוף את ראש הממשלה ושרי הליכוד, ולהכניס אנשי שמאל מובהקים לתוך התנועה. פה הודעתי להם שאני לא איתם יותר". הליכודניקים החדשים טוענים מנגד כי הם אלה שהודיעו לקיש שאינם תומכים בו, בשל מעורבותו בקידום חוק השתולים.
ציפי חוטובלי, שבפעם הקודמת מצאה את עצמה נאבקת על תחתית רשימת הליכוד, נמצאת היום במקום אחר. ארבע שנים במשרד החוץ הביאו אותה לשם. זה החל משינוי השיח במשרד. הוצאת המילה "כיבוש" מחוץ ללקסיקון והפצת מסמך משפטי המסביר את הזכות המשפטית שבהחזקת שטחי יו"ש, הוספת תכנים לאומיים ויהודיים לקורס הצוערים במשרד, כולל ביקורים ביהודה ושומרון.
זה נמשך במהלך להעברת השגרירויות לירושלים. חוטובלי נדהמה לגלות עם כניסתה לתפקיד כי למשרד החוץ אין בכלל תוכנית עבודה בנושא. יתרה מכך, אנשי המשרד התייחסו לדרישתה זו כבדיחה. המהלך המדיני המשמעותי האחרון היה כשהובילה עם נתניהו את סגירת אונר"א, וקריאה לשגרירים הזרים להפסיק לממן את הנצחת הפליטות המזויפת של הארגון. לדברי חוטובלי, "בקדנציה הזאת הוכחנו שאפשר להביא אידיאולוגיה ימנית לעשייה המדינית במשרד החוץ. עיצבנו מחדש את התפיסה המדינית כך שבמוקד לא יעמוד עוד הסכסוך הישראלי־ערבי, אלא חיזוק מעמדה של ישראל מתוך עוצמה טכנולוגית וכלכלית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו