אחרי שתיקה ארוכה, פתח אתמול בני גנץ לראשונה את פיו. אולם גם אחרי נאומו המכונן והמהוקצע, אפשר לומר שלמעשה המשיך לשתוק. נאומו הראשון היה אמור לפזר את הערפל שכיסה על עמדותיו בסוגיות המרכזיות, אבל הערפל נותר במקומו גם אחרי תום הדברים, עבה וסמיך כרגיל.
ההופעה היתה טובה מהמצופה, וגנץ הצליח לצאת מעט מהאפרוריות שאפיינה אותו עד כה, אולם מבחינת התוכן – המילים אותן מילים, והמסר אותו מסר. זה היה נאום כוללני ופשטני, כזה שהיה אפשר להדביק לכל אחד מהמועמדים במחנה המרכז־שמאל והיה יושב טוב על כל אחד מהם; יאיר לפיד סטייל.
כי ככה זה נשמע כשחוששים להביע עמדות ברורות, וכש"שמאל" הפכה כמעט למילת גנאי. לכן הולכים צעד ימינה, ושני צעדים שמאלה. זה מה שעשה גנץ אתמול בנאומו: דיבר על חתירה לשלום, אבל הדגיש את נסיונו הביטחוני; הביע נכונות מרומזת לוויתורים, אבל הסתכל לכל אחד ממנהיגי ארגוני המחבלים בעיניים ושיגר לעברם איומים ישירים. כשלא רוצים להגיד שמתכוונים לפנות יישובים יהודיים ביו"ש, מתחמקים ואומרים שמחזקים את גושי ההתיישבות.
כשמנסים לטשטש את הנכונות לנסיגה חד-צדדית ביו"ש, נוסח ההתנתקות מרצועת עזה, אומרים לשמור על ישראל מדינה יהודית עם סידורי ביטחון חזקים. וכמובן, הגולן שלנו וירושלים מאוחדת לנצח נצחים.
אובאמה, טראמפ ולפיד עשו זאת לפניו // צילום: אורן בן חקון
השתיקה שירתה את גנץ. בזכותה היה יכול לעמוד בנאומו הראשון, להודיע כי הוא רץ לראשות הממשלה ולא להישמע כבדיחה. גנץ בונה על המומנטום שעשוי להתפתח מכאן ולהבא. ברוב הסקרים יאיר לפיד עדיין מוביל, אולם תמונת המצב הפכפכה מדי ועשויה להשתנות בקלות. החיבוק התקשורתי של גנץ יכול להוביל למהפך במחנה המרכז־שמאל, ולהעניק לרמטכ"ל לשעבר את הבכורה בקרב ראש בראש מול נתניהו.
כישרון למקום הנכון
גם תגובות הימין והשמאל, שתקפו את גנץ מייד אחרי נאומו - יש כאלה שאף הקדימו לעשות זאת עוד לפני שפצה את פיו - מחזקות אותו ומציבות אותו כאלטרנטיבה האולטימטיבית של המחנה.
הלך הרוח מובן: כולם תוקפים את החזק. את החלש לא תוקפים, כי לא סופרים אותו. אם כולם הולכים על הראש של גנץ, כנראה יריביו חושבים שנוכחותו מהווה איום. לאבי גבאי, למשל, זה לא היה קורה. אותו לא תוקפים. הסיבה לכך ברורה.
ניכר שגנץ הכין היטב את נאומו. הבעות הפנים, תנועות הידיים, ושלושת הפרומפטרים שבהם נעזר להקריא את נאומו - כל אלה היו מרשימים, אם כי עוד כמה ימים או שבועות של שתיקה, שאותם היה מנצל לאימונים אינטנסיביים, היו יכולים להביא אותו לתוצאה מהודקת ומקצועית יותר. גם הבחירה בבמה הנמוכה, החודרת לתוך הקהל ואינה גבוהה ומרוחקת, תרמה למסר שביקש להעביר. מצלמת הרחף והפעילים המשולהבים השלימו את התמונה. רק חבל שברק אובאמה, דונלד טראמפ ויאיר לפיד עשו זאת לפניו.
לבני. גנץ הלך גם על הראש שלה // צילום: יהושע יוסף
היכולת של גנץ להעביר קולות ממחנה הימין אליו תיבחן בהמשך. בינתיים, נסיקתו של גנץ אמורה להדיר שינה בעיקר מעיניהם של כל מועמדי המרכז־שמאל שגנץ הלך להם אתמול על הראש. זה מתחיל ביאיר לפיד ועובר דרך אבי גבאי, אורלי לוי־אבקסיס, ציפי לבני ואפילו תמר זנדברג. אם יתפתח קרב ראש בראש, גנץ ונתניהו, תיהפך חוסן לישראל למשאבת מנדטים שתחתוך להם בבשר החי.
הקריירה הביטחונית הארוכה של גנץ רצופה מקריות של מועמד לא מועדף, שרק היה שם באזור וזכה בכל הקופה. כך מונה לסגן הרמטכ"ל, כפשרה בין אהוד ברק לגבי אשכנזי שהעדיפו את יואב גלנט וגדי איזנקוט (בהתאמה). כך מונה לרמטכ"ל, כברירת מחדל אחרי טרפוד מועמדותו של יואב גלנט. וכך, אולי, יזכה להנהגת המרכז-שמאל אחרי שהמועמדים האחרים אכזבו או נשחקו. אין זה עניין של מה בכך - גם בשביל זה צריך סוג של כישרון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
