שבוע וחצי לפני מועד הבחירות המשפט הנפוץ ברחבי הארץ הוא "כולם אותו דבר". הוא גרוע כמעט כמו הדברים שאמר הנשיא אפרים קציר אחרי מלחמת יום הכיפורים: "כולנו אשמים". אלו משפטים המאיימים על הדמוקרטיה הישראלית; על הכרת הערך העצמי של הציבור; על הזכות והחובה לחוש כי גורל האומה בידיה; היא יכולה להשפיע ולקבוע, לטוב ולרע. אבל כאשר היא שוקעת בהלך הרוח הנלווה למילים "כולם אותו דבר" - מתקבלת בפועל הכרעה שמקורה באין אונים. כל אמירה כזאת מתעלמת מן ההדרגתיות של האחריות; מן השוני בדרגת הטעות של הגורמים הפוליטיים המעורבים בקבלת ההכרעות או במחדלים. קל לשקוע באדישות כזאת, אך היא מסוכנת מאוד, עד כדי מחדל לאומי. לא נכון שכולנו אשמים; לא נכון ש"כולם אותו דבר". אמירות סרק כאלה נשמעות בכל מערכת בחירות, אלא שב-2013 נעשה בהן שימוש רב מאשר בעבר. בשנים הראשונות לכינון המדינה נהג השבועון "העולם הזה" לפרסם בערב שבת שלפני הבחירות שעשועון שהיתה בו תועלת מעשית. בשאלון הציג השבועון כ-20 שאלות מרכזיות, יעץ לקוראיו לסמן אם הם בעד או נגד והעניק נקודות למפלגות לפי מידת תמיכתן. מי שהשיב על כל השאלות יכול היה לדעת בסופו של דבר לאיזו מפלגה העניק את מירב הנקודות. זה הקל על הקורא בדרכו לבחור בקלפי. אולי יש צורך לחזור על התרגיל שנקט בזמנו "העולם הזה". יש להושיב צוות מוסכם של אישים ללא משוא פנים, שינסחו את השאלות ויקבעו את הניקוד לכל תשובה ומפלגה ויעניקו מדריך לבוחר הנבוך. כל מתלבט יידע לעצמו כי בלי שהתכוון לכך העדיף אחת על פני יריבתה. במה "הכל אותו דבר"? כל אזרח ישראלי נבון יודע עד כמה הוא סבור, שהמצור הכלכלי שהוטל על איראן משמעותי או סתם ניפוח מלאכותי מתוצרת כחול-לבן; ואם בנימין נתניהו גייס את רוב העולם להטילו או שהדבר היה קורה ממילא גם בלעדיו; ואם תהיה פעולה צבאית נגד איראן המתגרענת למשל פעולה בינלאומית מי לדעתו ראוי לעמוד בראש הממשלה בישראל- לרוב המכריע של האנשים יש תשובה לשאלה אם הם רוצים בראש הממשלה את נתניהו או את שלי יחימוביץ' שדגשיה חברתיים-כלכליים; גם רוב האנשים יודעים היטב בליבם פנימה אם הם מעוניינים שהרפורמטור החרדי חיים אמסלם יחזור לתפוס את מקומו בכנסת או שהם אדישים לעניין; ואם תהיה זו תרומה לשלטון החוק להפקיד את משרד המשפטים בידי נפתלי בנט. לא נכון ש"כולם אותו דבר" בפוליטיקה הישראלית. אין בה אפילו צמד אחד של תאומים סיאמיים. היועץ המשפטי יהודה וינשטיין פועל בשיטת הרפלקס המותנה, שנבחנה עם כלב המעבדה של איש המדע פבלוב. בראותו תיק חקירה של ידוען פוליטי או ביטחוני משהה אותו וינשטיין עד כלות - וסוגרו. לכל היותר הוא נתפס לבדל מידע ומגיש כתב אישום צמחוני ושולי. שלא יגידו. בפרשת הרפז הפכה התנהלותו של וינשטיין לשערורייה. שמונה חודשים ושמונה ימים ממתינה על שולחנו ההצעה לחדש את החקירה הפלילית. יש לו זמן. במכתב ששיגרה אל וינשטיין התנועה לאיכות השלטון נאמר כי "אי החלטת וינשטיין עומדת בניגוד לחוק מבקר המדינה". היה עליו להשיב זה כבר. "התנועה מביעה תמיהה על מצב דברים שבו היועץ המשפטי מפר הוראת חוק ברורה". מה גם שהחומר מזעזע, והוא בשלו. אפילו תמיכת הפרקליט הצבאי הראשי דני עפרוני בחקירה פלילית אינה מתניעה את המהלך. וינשטיין בודק, מושך זמן. עכשיו מביעים בפרקליטות תקווה כי יקבלו החלטה עד סוף ינואר. אשרי המאמין. בפועל קיימת סכנה שהתיק ייסגר. זה דפוס ההתנהגות המוכר של היועץ. מה גם שווינשטיין אינו תומך ביוזמה הפרלמנטרית של אורי אריאל להקים ועדת חקירה ממלכתית. שקט, הס, עד לסגירה. אך גם בני האור אינם נתפסים הפעם לשאננות. התנועה לאיכות השלטון שיגרה השבוע מכתב לעפרוני לפתוח מייד בחקירה. אם צה"ל יפעל לביעור הנגע, יקשה על וינשטיין לעמוד מן הצד. בג"צ כבר על המפתן. במשרד היועץ המשפטי כעסו שכתבתי כי יהודה וינשטיין מנע העברת חומר מהשב"כ ומהמשטרה למיכה לינדנשטראוס, ושיגרו אלי את הטיעון המסורבל הבא: "לאורך כל עבודת הביקורת זכה משרד המבקר למלוא שיתוף הפעולה, והיועץ (המשפטי) אף אישר באופן חריף ועל אף התנגדויות שונות להעביר לעיון המבקר חומרים שנאספו בידי המשטרה והשב"כ לרבות מחקרי תקשורת, שבשיגרה אינם עומדים ולא אמורים להיות מועמדים לרשות מבקר המדינה. "עם זאת סבר היועץ כי אין מקום להיעתר לבקשת המבקר הקודם לבצע פעולות חקירה מסוימות בידי שב"כ לצורך עבודת הביקורת בהיעדר הסמכה חוקית לכך. "היועץ קבע אז כי הפעלתן של סמכויות החקירה העומדות לרשות גופי החקירה השונים במדינה לרבות המשטרה והשב"כ נועדה למילוי ייעודיהן ותפקידיהן כפי שנקבעו על ידי המחוקק. "בהתאם לאמור", נכתב בהמשך הטיעון שנשלח ממשרד היועץ, "בכל הנוגע להעברה של מידע מגופי החקירה אל משרד מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה הסכים להבחין בין מידע מצוי בידי גופי החקירה והינו תוצאה של חקירה או פעולה אחרת שנערכה על ידי הגוף החוקר בהתאם לסמכויותיו... לבין מידע שאינו מצוי בידי הגוף החוקר ואשר להפקתו הוא נדרש להפעיל את סמכויות החקירה אשר הפקיד בידיו המחוקק. ברי כי הפעלת סמכויות חקירה של גופים אלה אינה יכולה להיעשות בלא הסמכה מפורשת בחוק". לפי משרד היועץ, וינשטיין העניק ללינדנשטראוס את כל החומר האפשרי הקיים מהמשטרה ומהשב"כ. אבל מדוע לעסוק בפרשנות? תחינתי שטוחה בפני כל ישראלי סביר לקרוא את דו"ח המבקר בעמודים 25-24, שמפאת קוצר היריעה אצטט מהם בדילוג: מבקר המדינה ביקש מראש השב"כ יובל דיסקין לקבל נתונים על הקשר בין בכירים במערכת הביטחון לבין בועז הרפז, ונדחה. גם יורשו יורם כהן דחה את מבקר המדינה, והיועץ המשפטי נחפז לתמוך בסרבנותם. ביולי 2012 חזר המבקר וביקש מהשב"כ נתונים על הרפז. זה לא חייב אפילו "ביצוע עבודה מצד השב"כ עבור משרד מבקר המדינה" השב"כ סירב. וינשטיין גיבה אותו. "בנסיבות אלה", סיכם את הדברים מבקר המדינה לינדנשטראוס, "קיימת אפשרות שמשרד מבקר המדינה לא נחשף, מהנימוקים שפורטו, למידע חשוב שייתכן כי היה בו לסייע לו בעבודתו". וינשטיין חייב תשובה: האם לינדנשטראוס מטעה את הציבור- במלאות 20 לחנן פורת, שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים, נאם בפני בני נוער שאחד מהם היה עוזי דיין, לימים סגן הרמטכ"ל. הם ניצבו באזור בר-גיורא והשקיפו לעבר גוש עציון שבתחום ירדן. חנן, אשר נולד בגוש אבל נעקר ממנו כילד במלחמת השחרור, דיבר בלהט כי "אנחנו עוד נחזור". המאזינים חשבו כי מדובר בפנטזיות אישיות. עד שבמלאות לו 24 שנים היה מעורב כבר בשיבה הביתה, ביצירת עובדה שהפכה לסיפור חייו. ספרו של חגי הוברמן "סיפור חייו" הוא ביוגרפיה תיעודית רבת פרטים על פועלו של מקים גוש אמונים ומי שעמד בראשו; מי שפשט בהר ובעמק, ביהודה ובשומרון, להקים כפטריות אחר הגשם יישובים יהודיים בנחלת אבותינו. בסופו של דבר כל מי שסבור כי המציאות שיצר עם חבריו מונעת הסתמכות על רעיון "שתי המדינות לשני העמים", חייב להודות כי מבחינתו חייו הם הצלחה גדולה. "סיפור חייו" הצמיד למתנחל היהודי-דתי את דמותו של איש הפלמ"ח עם כיפה סרוגה וסנדלים; מי שכמוצר של אסכולת הרב אברהם יצחק הכהן קוק ראה בשלמות הארץ ובאחדות היהודים את תמצית הגאולה. כאשר הלך לפני כשנה ורבע לעולמו והוא שבע מעשים פוליטיים ויישוביים ולמדניים והלכתיים, אמרה אחת הסופדות לו כי בהיותה צעירה שמעה מפי בעלה כי פורת הוא האדם המצטייר בעיניו בדמות של משיח. זה נכון; במעשיותו היטיב לתמרן בין המפלגות ולהתקוטט למען ארץ ישראל - ותמיד ליוותה אותו הילת חבלי המשיח, גם אם הוא התבונן בעצמו כאחד האדם. "רציתי להיות טוב", אמר סמוך למותו, "מה צריך יותר-" לפיכך נפרד מן העולם עטוף אהבה וללא זעם אלא על עיתונאית אחת, שייחסה לו דברים אשר גרמו לו לחלחלה. לא צעדתי בעקבותיו. בוויכוחיו של פורת עם מנחם בגין צידדתי בראש הממשלה מהליכוד שכה איכזב אותו. אלא שכל אדם יודע כי קידום הציונות מצריך איזון בין המבוגר האחראי לבין האיש האפוף בחבלי משיח, ובעשייתו מילא פורת את חלקו במשוואה. הרבנו לדבר על כך במזנון הכנסת. בסופו של דבר, בידיעת המגבלות המתחייבות, חנן פורת ידע רק הצלחות בחייו. החל בפציעתו הכמעט אנושה במלחמת יום הכיפורים, המתוארת בספר בניסוח מתון שעולה בקנה אחד עם גיבורו, וכלה במאבקיו להרחבת ההתיישבות. משהוצע לי לבקרו בחודשים האחרונים לחייו נרתעתי. ידעתי כמותו כי זה יהיה הקרב האחד שממנו ייצא מובס. לא התאים לי לראותו כך. יגעת ומצאת - תאמין. אחרי שנים שבהן נמניתי עם קומץ התומך בלימוד בעל פה של נכסי המורשת היהודית והשירה העברית, הגיעה השבוע נכדתי מתיכון י"ד בתל אביב ובפיה בקשה: ללמוד בעל פה שמונה פסוקים רצופים משירת דבורה. המורה העניקה שבועיים למילוי המשימה. דורות של מורים ותלמידים לא למדו על פה ואינם יודעים כיצד לשנן. אבל הנה סוף סוף בשורה, סנונית שאולי מבשרת את האביב, תזוזה כלשהי, ואיני יודע מי ראוי לתודה - האם גדעון סער אימץ את הקו הראוי, או מורה אחת נטלה יוזמה? כן ירבו. היתה לי השבוע הזדמנות לספר על כך לסער בלי לשאלו אם ידו בכך, והגיב ב"כן יאבדו כל אויביך ה', ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". זה סיום השירה. על אילו שמונה פסוקים ראוי להמליץ לשינון- להניח את הפוליטיקה בצד: שמעון פרס נותר אמן הניסוח כאילו אינו מלחך כבר את יום הולדתו ה-90. בראיון לד"ר רונן ברגמן, שיתפרסם ב"ניו יורק טיימס", אמר המדינאי הרומנטיקן כך: "יש לנו דברים שאי אפשר להשיג אלא בעיניים עצומות - אהבה ושלום".
על הבוחרים לדעת: לא "כולם אותו דבר"
"כולם אותו דבר", "כולנו אשמים" • דן מרגלית על המשפטים המאיימים על הדמוקרטיה הישראלית • וגם: מהי שיטת הרפלקס של היועמ"ש
Load more...