אחד האחים שלי השתתף פעם בדבר הזה שמכונה "גיבוש" של קורס טיס. עצם הקבלה לגיבוש כזה הוא כבוד גדול, ולכן חלק מהמשימה של המפקדים לאורך אותם שבועיים הוא להקטין מעט את הכבוד - ואם לדבר גלויות - למעוך קלות את הצעירים, שעדיין לא זכו להטיס עפיפון אבל על עצמם הם כבר עפים.
כמו בסרט חיילים אמריקני בינוני, המתגבשים הצעירים מצאו את עצמם כבר מהרגע הראשון זוחלים, רצים, מתגלגלים בבוץ, מטפסים על חומות וחבלים ומותחים את קצות היכולת הפיזית שלהם. בין לבין הם גם ספגו נאומים משפילים מסמל עצבני ושונא אדם, שטרח שוב ושוב להבהיר להם - בווליום לא ייאמן ובאינספור מליצות - כמה שהם כולם אפסים מפונקים ואין להם מושג לאן הם הגיעו.
כבר מהנאום הראשון, הודיע להם הסמל שכל הטרטורים שהם יחוו בימים הקרובים יהיו כאין וכאפס לעומת יום חמישי הקרוב לפנות ערב. זה נכון שגם עד יום חמישי הם לא ילקקו דבש, אבל כל מה שיעבור עליהם עד אז יהיה... כאן הרשה לעצמו הסמל מעט חירות יצירתית והשווה את שגרת היום בגיבוש לפיקניקים ויקטוריאניים שלווים באחו ירקרק, לבתי ההבראה של ויצו, ואף לאי אלו מוסדות עינוגים מפוקפקים ביוגוסלביה, שאין זה המקום לציינם.
הכל יחסית לחמישי בערב, אמר. בחמישי בערב - נבח הסמל בכל הזדמנות - יבוא מפקד המחלקה בכבודו ובעצמו. לא סמל או סמל ראשון, כמו אלו שמנעימים את זמנכם עד כה, אלא קצין! קצין אמיתי מכף רגל ועד ראש, שייקח אתכם לריצה אתגרית אל תוך הלילה ואל תוך הסיוטים שלכם.
רק מעטים מכם ישרדו את האתגר, שיכלול ריצה במים, סחיבת אלונקה בדיונות, טיפוס על קיר המוות, ועוד - אמר - ואלו שלא, ובכן אותם עלובי נפש יכולים כבר עכשיו לארוז את החפצים שלהם וללכת לבכות לאמ'שלהם.
הסמל היה ככל הנראה מאסטר באמנות הקדימונים. במשך ארבעה ימים הוא והקולגות שלו טפטפו לטירונים את אימת הקצין שטרם נראה. מיום ליום נבנתה ציפייה איומה ודרוכה.
במעט שעות השינה שקיבלו הם חלמו על הקצין, וכשהגיע יום חמישי כל החיילים הרגישו איך חולשה כלל־מערכתית הולכת ומשתלטת עליהם מבפנים ככל שהשעות חולפות והערב קרב.
ואז, כשהחשיך, הופיעה פתאום דמות מסתורית וארוכה מכיוון אוהל המפקדים. הטירונים הרועדים מפחד עמדו בשלשות וקיללו חרש את יום לידתם. כל מיני מקומות שאין להם שם התחילו לכאוב ויובש מוזר טיפס בגרון, למרות שרק לפני חמש דקות כל אחד מהם שתה מימייה וחצי. בפקודה.
הקצין בחן את החיילים בשתיקה ואמר מילים קצרות, "אנחנו יוצאים. משמעת לילה. אף אחד לא משתרך מאחור", ואז הוא הסתובב והתחיל לרוץ. כעבור שלושה צעדים רגלו נתקלה בברזל זווית נמוך שהיה נעוץ באדמה, ומעוצמת החבטה הקצין השתטח ארצה ואיבד את ההכרה. וזהו.
זה היה קצר ובוטה מכדי שהחיילים יוכלו בכלל לעכל מה קרה. רק לפני רגע הם התכווצו מפחד מאיזה בן אלים שירד אליהם מהאולימפוס, ועכשיו הם עמדו מעליו, הגביהו את רגליו, התיזו עליו מים ושמעו אותו, כמה משפיל, משחרר "אוי!" עמוק וכואב, כמו ילד קטן.
אחי סיפר לי את הסיפור הקטן הזה כסיפור שקצת שינה את חייו. התגובה המיידית שלי גבלה ב"לא תחמוד". הייתי נותן הרבה כדי שזה יהיה סיפור שלי. כלומר, הייתי מת להיות שם בין הטירונים ההמומים ולראות איך האימה בהתגלמותה משתטחת מלוא קומתה ארצה.
אחי טוען שזה היה פחות או יותר סוף המסלול. לטירונים האלה כבר לא היה אפשר למכור יותר בלופים, ואפשר לומר שעד היום חלק מהם חסינים בפני פרומואים. או אגדות. זה פשוט לא עושה עליהם שום רושם.
אני חוזר ונזכר בסיפור הזה בכל מיני הזדמנויות. האמת היא שהוא באמת רלוונטי ליותר מדי עניינים. הייתי יכול להזכיר אותו כאן כדי לומר משהו על הטקטיקה של בני גנץ, אבל את זה כולם כבר אמרו.
הייתי יכול לשלוף אותו מול כל מי שמאמין שיש באמת אנשים אגדיים וגדולים מהחיים, אבל מי שמאמין, שום דבר ממילא כבר לא ישנה את דעתו. נזכרתי בסיפור הזה השבוע דווקא בגלל הרגע הזה שבו ערימת מיתוסים מתפרקת מול עיניך, נופלת - נפילה חסרת חן או סגנון - ונמרחת על הרצפה.
החיילים ההם ראו בסך הכל מקרה יחיד, לא מייצג ודי אומלל. אבל האירוע הקטן הזה היה מספיק אפקטיבי כדי לפנצ'ר להם בלון עצום של אשליות ומיתוסים, או לפחות לעורר אותם למחשבה קצת פחות תמימה על המילה "טייס". אחת המילים הזוהרות ביותר על אולימפוס האגדות הישראלי.
נזכרתי בסיפור הזה, כי אני חושב שכולנו ראינו לאחרונה את מערכת המשפט האגדית שלנו נמרחת על הרצפה, וכולנו די מבולבלים. עם כל הכבוד לדיבורים על כך שיש לשקם את מעמד השופט וכו', לגמרי לא ברור איך עושים את זה, כל עוד הגלימה עדיין מרוחה על הרצפה וקצת רואים לכבודו.
ועם כל הכבוד, שום דבר לא יקרה לעולם התעופה, ואפילו לא לחיל האוויר, אם המילה "טייס" תאבד משהו מיוקרתה. "שופט" זה כבר עניין אחר לגמרי. בעברית העתיקה "שופט" היה מילה נרדפת ל"אלוהים", אף שכרגע קצת קשה להאמין בזה.
(איור: אלירן הרוש)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו