ביום הולדת 16 וחצי, בפיצרייה ב"סנטר 1", אלעזר גילה לי ששייקספיר חרטט. כל העולם במה, אבל לא כל האנשים והנשים הם שחקנים! כך אלעזר אמר. אני והוא, למשל, שחקנים, בעוד רוב בני האדם הם ניצבים. אני יודעת שזו קלישאה של מזל הטלה שאני, טלאים שרואים עצמם כשחקן ראשי, אבל מאז הפיצה בגיל 16 וחצי ועד היום נשארו לי המשקפיים: אני מוקפת ניצבים. הם לא מניעים את העלילה, אלא רק משלימים את האווירה. תפאורה אנושית. יש כללים שחלים על ניצבים ויש סט כללים אחר לגמרי שחל עלינו, השחקנים.
את המעשים של הניצבים אני מדרגת כ"טקסט שכתוב רע", "תסריט לא אמין", או "כתיבה משובחת". עורך דין אחד שהיה אמור לטפל לאחרונה באיזה עניין מענייניי התרשל ולא טיפל, למרות שאת הכסף קיבל במלואו לפני יותר מחצי שנה. כשהתקשרתי אליו למחות על היעלמותו זה חודשים, הוא ענה באלו המילים: "איזה צירוף מקרים! את מתקשרת בדיוק כשהקובץ פתוח מולי, אני ממש עכשיו עובד על זה". כתיבה גרועה של תסריטאי בורקס.
האינסטלטור שאמר לי שלא צריך להחליף מנגנון אסלה, וחרף מחאותיי ניסה לשפץ באמצעות סיכת כיפה וגלעין אבוקדו, ואחר כך באמצעות מסיר אבנית ומברשת שיניים, ואחרי שהעסק המשיך לטפטף החליף את המנגנון כולו ואמר "אני מההתחלה אמרתי שחייבים להחליף מנגנון! חבל שלא הקשבת לי, היינו חוסכים את הברדק" - כתיבה של סטודנט לקולנוע שלא התקבל למשפטים.
החברים שלי הם אלו שהטקסטים שלהם כתובים היטב, כאלה שהאור שמכוון עליהם מהשמש מתוסרט נכון. לא אקבל למעגל חבריי מישהו שהמשחק שלו גרוע או שהתפקיד שלו כתוב באופן צפוי.
• • •
הסולם לצאת מבוֹרות הוא סיפור. כשאני במצב נפילה או גלישה אני כותבת הכל בראש שלי, וכשיש לי סיפור, זה המון. הבור הופך להיות נסבל, או שהכל זה רכבת הרים ותכף עולים למעלה באותה מהירות.
צריך לדעת לספר את הסיפור בעודו מתרחש. בגיל 19 הסתבכתי עם השירות הלאומי בגלל נסיעה לא מדווחת לסיני. בגיל 25 שברתי את הגב בתאונת צניחה. בואו נגיד שאלה הדוגמאות הקלות. בעוד העולם מתהפך על ראשו ואני שקועה אובייקטיבית בצרות - אני אומרת לעצמי: הרווחת סיפור לספר לנכדים. או: הסיפור שלך מעניין. את גיבורה, לא ניצבת.
מספרי סיפורים הם גם אמני ציטוט. הם מכירים סיפורים של אחרים, דמויות היסטוריות, מיתיות, מקראיות, ושותים מהן נחמה. אני יכולה להיות חוה אמנו, אשת לוט, הרעיה משיר השירים, גיבורה של צרויה שלו, משה מנדלסון, יונה וולך, דזדמונה של אותלו, שאול המלך. אני יכולה לעמוד בין הים ובין המצרים ולהכניס רגל למים, להתקדם בתוכם עד שיגיעו עד נפש. לעמוד בבית שני בעזרה. להיות מושלכת אל הכלא בגלל משהו שלא עשיתי ולדעת שכשאצא משם אזנק למעלה כמו יוסף.
אני מנסה לגדל ילדים לתוך ציטוט כזה. לגרום להם לרפרר אוטומטית אל האייקונות שלנו, מחגיגה בתנ"ך ועד, להבדיל, חגיגה בסנוקר. כלב בן־יפונה, אבשלום, יעקב ורחל ליד הבאר, פו הדב, בילבי גרב־ברך. בשביל זה צריך להכיר את הסיפורים. כשמוצאים דמיון בין אירוע שקרה לנו לבין פרק מההיסטוריה - מוצאים פשר. אנחנו מספרים את עצמנו על גבי שקף של מיתוסים ואתוסים, קווי מתאר של מה שכבר קרה, יש מסגרת, ואם מסתכלים מזווית מסוימת, הכל פתאום מונח במקום.
בשנים האחרונות קשה לי לשמוע סיפורים של אחרים. להיכנס לעקבות של דמות אחרת, לצפות בה בהצגה. אני קוראת פחות פרוזה. החיים שלי סמטוכה. מרגישה בתוך סרט הוליוודי, לא אמין במיוחד, שנע בין אימה, קומדיה, מתח ופעולה. קשה לספר לי סיפור שיקבל את הלב שלי כי נדמה לי שהסיפור שלי מנצח את כולם. כל ספר שאני קוראת נראה לי דהוי.
בגיל 16 חשבתי שאני שחקנית ראשית? בבקשה. יש גם טוויסטים בעלילה. יכול להיות גם סוף מחורבן. פתאום אני מקנאה בניצבים. החיים שלי הפכו לסרט ואין לי עצבים לתסריט שכתבו אחרים. כל אדם צריך להכין את עצמו לאפשרות שהחיים שלו יהפכו לאישה בורחת מאלף בשורות, יונה בורח משליחות, דרדסית בורחת מגרגמל - ולצרוך כמה שיותר אזכורים תרבותיים ליום סגריר. ביום שהסגריר יסגור, לא תמצא כוחות לפתוח ספר קריאה.
• • •
לא העליתי תמונה מ־2009 באתגר "עשר השנים" בפייסבוק, אבל עצרתי כדי לעדכן את הסיפור שלי לעצמי. עשר שנים הן טווח מעולה לספר סיפור על חייך. חמש שנים אחורה - לא מספיק זמן כדי לראות שצמחתי. 20 שנה - יותר מדי זמן אחורה, ידגיש את החלומות שלא הצליחו להתגשם. בעשר שנים רואים תזוזה, התקדמות, ומאידך אתה לא נאלץ להתבונן בבועת ההבטחות השמנמנה שהבטחת לעצמך לפני 20 שנה והתנפצה מאז כשהיא משאירה רסס רטוב על השולחן.
לפני עשר שנים גרתי בקרוואן שרצפתו נעה בכל פעם שמכונת הכביסה סחטה, וגג הפח תופף ברעש בכל פעם שהשמיים טפטפו. הייתי אמא לשניים, פרסמתי ספר ביכורים. נעים לי לראות מה עשיתי בעשור הזה, איך צמחתי בתוך מרוץ החיים 30-40. נוספו לי עוד בת ובן, ועוד שישה ספרי ילדים, ועברתי פעמיים דירה. אני שומעת את הצעדים של דינה, קומה מעלי, ואת השעון המעורר של משה, בדירה ליד. מכונת הכביסה לא מניעה את הרצפה. אני מבינה ששקט הוא פחד. שהליכת ערב ביישוב השקט שבו גרתי, שומעת את צעדיי, בישרה לי תמיד רעות. והרעש של העיר מרגיע.
אם אני משווה את עצמי לאחרים, אני לא מרוצה. אבל להשוות את עצמי לעצמי של לפני עשור? אחלה תוצאות. עשר שנים של עבודה. הגזע המקצועי שלי התעבה. ענפיו צומחים לכיוונים מפתיעים. המשכורת בסדר. הילדים גדלים מצוין. אני מוצאת את הקול שלי. אני מתבגרת סבבה.
קפיצה מתוך היום והשעה אל העשור: סך הכל, טוב. קוראים לזה פרספקטיבה. הז'אנר הקולנועי: כבר לא אימה ומתח אלא דרמה טובה, מסקרנת, עם נגיעות של סרט רומנטי, ותסריטאי דגול שכותב נהדר. הרכבת שיצאה ב־2009 אמנם טרם הגיעה ליעד, אבל עצרה ביופי של תחנות. וכשהמסילה עברה בתוך חושך טחוב שנדמה אינסופי, זו היתה נסיעה במנהרה חצובה בהר. תכף האור.
emilya@israelhayom.co.ilלכל הטורים של אמילי - לחצו כאן!טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו