הראשונה של כוכבי

ביום ראשון הגיע אביב כוכבי לביקור בפיקוד הצפון. זה היה ביקור העבודה הראשון שלו כרמטכ"ל בפיקוד שעליו פיקד עד לפני כשנתיים, וגולת הכותרת היתה סיור במנהרות שחפר חיזבאללה - ונוטרלו באחרונה.

בשעת צהריים מוקדמת התרחק כוכבי מחבורת הקצינים שליוותה אותו, לטובת שיחת טלפון עם ראש הממשלה (ושר הביטחון) נתניהו, שהיה בצ'אד. זמן קצר אחר כך דיווחה התקשורת הזרה כי חיל האוויר תקף, באופן חריג לאור יום, בנמל התעופה הבינלאומי של דמשק.

כוכבי שב לקריה. בינתיים שוגר טיל לעבר החרמון, שיורט על ידי כיפת ברזל שנפרסה בצפון. הרמטכ"ל כינס סדרת הערכות מצב, שבסיומן אושר מבצע התגובה נגד יעדים איראניים בסוריה. כוכבי ונתניהו שוחחו שוב. סוכם כי התקיפה תתבצע לאחר שראש הממשלה ינחת בארץ. לאחר חצות ירד כוכבי לבור של חיל האוויר, ועקב משם אחר מבצע התגובה, שכלל פגיעה בשדה התעופה בדמשק, וכן שני יעדים איראניים בבסיסים של צבא סוריה.

המבצע עצמו עבר חלק. "על האפס", כדברי קצין בכיר. ישראל פגעה, ולא נפגעה. אין ספק מי ניצח. עבור כוכבי, זאת היתה טבילת אש משמעותית ראשונה מאז נכנס לתפקידו. היא הבהירה פנימה והחוצה - בתוך צה"ל ובאזור - שבכל הקשור לאיראן, חילופי האישים בצמרת צה"ל לא שינו את המדיניות.

 

חיזבאללה 2.0

אין איש מקצוע שלא היה מת לשמוע את התחקיר שעשה השבוע לכוחותיו מפקד כוח קודס, קאסם סולימאני. איראן תכננה את שיגור הטיל במשך זמן; זה לא היה מבחינתה מבצע רגיל, אלא אירוע שאמור היה לגבות מחיר מישראל ולייצר משוואת הרתעה מול התקיפות של חיל האוויר כנגד יעדים איראניים בסוריה. הטיל ששוגר הובא מטהרן; הפעלתו נעשתה בידי כוח מיומן, וסביר שעל פי פקודה שניתנה מראש.

בטהרן נטרפים מהתקיפות האלה. ההתבססות בסוריה היא פרויקט הדגל של סולימאני. הושקעו בה מיליארדים. התוכנית היתה להקים בסיסים ימיים, אוויריים ויבשתיים על אדמת סוריה, לאכלס אותם בעשרות אלפי לוחמים שיעים ובמיטב אמצעי הלחימה, ולאיים מסוריה איום אפקטיבי על ישראל. חיזבאללה 2.0 כינו זאת בצה"ל.

ישראל נשבעה להרוג את הקטר הזה כבר בשלב הקומקום. לא לתת לתקדים של חיזבאללה - שהפך מארגון גרילה קטן לצבא גדול וחמוש עד לשיניים - לחזור על עצמו בסוריה. "אלפי המבצעים" שעליהם דיבר הרמטכ"ל היוצא איזנקוט כוונו בעיקר נגד זה; היתר - נגד העברת אמצעי לחימה מתקדמים לחיזבאללה בלבנון.

איראן ספגה, וספגה, וספגה. בפברואר בשנה שעברה נשבר לה, והיא חיפשה נקמה והרתעה. מל"ט חמוש שוגר לרמת הגולן. חיל האוויר יירט אותו, ויצא למבצע תגובה רחב בסוריה (שבמהלכו גם הופל מטוס F-16 מאש נ"מ סורית). איראן מצאה את עצמה שוב מוכה: התגובה שגלגלה - התהפכה עליה.

במאי פעלה איראן שוב. 34 רקטות שוגרו לרמת הגולן. ארבע יורטו על ידי כיפת ברזל, היתר נחתו בסוריה. רמת החיילות שהפגינו המיליציות ששיגרו את הרקטות היתה ירודה, וזה היה עוד החלק הטוב מבחינת האיראנים: במבצע התגובה הישראלי הושמדו באותו הלילה 75 יעדים איראניים בסוריה. כמעט כל מה שהיה לגביו מודיעין ודאי כי דגל איראני מתנוסס מעליו - הותקף.

באיראן הלכו ללקק את הפצעים. המכה שספגו היתה קשה. גרועה ממנה היתה תחושת החדירות המוחלטת. כל פעולה של האיראנים בסוריה נחשפה: כל בסיס שהוקם, כל משלוח נשק ששוגר, כל תגובה שתוכננה. גם בפברואר וגם במאי (וגם השבוע) מצאה איראן את ישראל מוכנה. בפברואר חיכו מסוקי קרב למל"ט, והפילו אותו; במאי והשבוע הוצבו מראש סוללות כיפת ברזל בצפון, שיירטו את הרקטות (והשבוע את הטיל) ששוגרו לישראל.

בתמצית, מהצד הישראלי, זה הסיפור כולו. מודיעין וחיל האוויר. יכולת מודיעינית מרשימה (שפותחה בהתמדה בשנים האחרונות) ודומיננטיות אווירית מלאה, שהחיבור ביניהן (שגם שוכלל בשלל המבצעים במב"מ) מעמיד את ישראל בכל פעם מחדש כמה צעדים לפני איראן.

 

בירושלים לא מתרגשים

החרמון היה בשיאו השבוע. אחרי שבועיים רוויי משקעים, המבקרים גדשו את האתר. השלג שנערם אפשר לגלוש מוקדם בהשוואה לשנים קודמות. קשה היה לפספס את החיוכים של מנכ"ל האתר החדש, אלון פרידמן, עד לפני כמה שנים תא"ל וראש מטה פיקוד הצפון.

לפרידמן, גולנצ'יק ותיק, היסטוריה גזרתית ארוכה. הוא שכב כאן במארבים כחייל, והשכיב אותם כמפקד וכקצין בכיר. בין לבין, באחת המשלחות הצבאיות, הוא למד לעשות סקי באירופה, ונדלק. מאז הוא גלש גם בחרמון. גם בימים האחרונים הוא כבר הספיק לגלוש לא פעם: "לבדוק את מצב השלג", כדבריו.

פרידמן נמצא עכשיו מצידה השני של המשוואה. אם בעבר הוא היה זה שסוגר את האתר מסיבות ביטחוניות, עכשיו הוא זה שנאבק על פתיחתו מסיבות כלכליות. הוא בקי בוודאי במניעי ההחלטה לסגור את החרמון בראשית השבוע; לא צריך להיות קצין בכיר כדי להבין מה היה קורה לו הטיל האיראני היה נופל בשעת צהריים, כשהאתר עמוס מבקרים. ועדיין, האתגר העיקרי שלו הוא לא ביטחוני, אלא כלכלי: לא סוללת כיפת ברזל חסרה לו, אלא כביש גישה חדש, שיצמצם קצת את הפקקים ויאפשר ליותר מבקרים להגיע לאתר.

ההחלטה לפתוח את החרמון מחדש אחרי כמה שעות בלבד לימדה שני דברים: שהערכת המצב קבעה כי הסבב הנוכחי נגמר ואין עוד חשש לתגובה איראנית, ושצה"ל מספיק בטוח בעצמו להגיד את זה. ספק אם לזהותו של מנכ"ל החרמון יש קשר לכך; ישראל בהחלט התבגרה בשנים האחרונות, וצמצמה את מרווחי הביטחון שהיא לוקחת על גב אזרחיה למינימום הנדרש של מניעת סיכון מיידי לחיי אדם.

זה קרה, אגב, במקביל להגדלת מרווחי הסיכון שישראל לוקחת בתקיפות בסוריה. הציבור הישראלי לא ער לניואנסים, ומבחינתו, כל עוד אנחנו מנצחים ומטוסינו שבו בשלום - הכל טוב, אבל הפעולות האלה דורשות אקרובטיות מבצעית מורכבת. לפגוע בלי ליפול, לעשות את זה בדיוק, בלי נפגעים מיותרים בצד השני, כשלפעמים נדרש להשחיל את הטיל בין כוחות רוסיים או חיילים סורים, או במקרה של התקיפות השבוע (זאת שמיוחסת לישראל בצהריים וזאת שנעשתה בגלוי בלילה) - בליבו של נמל התעופה הבינלאומי של דמשק, בשעה שנוחתות וממריאות בו טיסות אזרחיות.

 

ניצחון מובהק. כוכבי // צילום: הרצי שפירא

 

לתקיפות האלה מטרה כפולה. הראשונה, פיזית, לשלול מאיראן יכולות. השנייה, הרתעתית־תודעתית, לשלול ממנה בעקביות את הרצון להתבסס בסוריה ולהבהיר שאין לה מרחב חסינות. על הדרך, מקווה ישראל לסבך את איראן עם סוריה ורוסיה. למרות שאין לכך ביטויים גלויים, בישראל מוכנים להישבע שבדמשק ובמוסקבה רותחים על טהרן.

בהקשר הסורי ההסבר הוא כזה: אסד, אחרי שבע שנים וחצי מדממות של מלחמת אזרחים, רוצה שקט כדי לשקם את ארצו. התקיפות הישראליות מפריעות לו, כי הן מסיטות את הקשב, גורמות לחברות בינלאומיות להסס אם להגיע לאזור, מרתיעות תיירים מלנחות בנמל תעופה שמותקף תדירות, ובעיקר - עולות לו בנכסים.

השבוע איבד מערך ההגנה האווירית הסורי מספר חד־ספרתי גבוה של סוללות ומכ"מים. זה קרה אחרי שסוריה לא שעתה לאזהרה הפומבית ששוגרה אליה בהודעה רשמית של דובר צה"ל, שמסר כי "צה"ל תוקף מטרות איראניות בסוריה. אנחנו מזהירים את הסורים מלפעול נגדנו".

בסוריה, כך הצד הישראלי, מבינים שאיראן גוררת אותם למלחמה לא־להם. אלא שאסד ממולכד; הוא חב את חייו (ושלטונו) לאיראן, שנלחמה (וניצחה) עבורו במלחמת האזרחים, ושילמה על כך בדם ובכסף. ממילא, האיראנים לא ממש סופרים אותו, ועושים בסוריה כבשלהם - מהצבת אנשי דת שיעים בבתי ספר, ועד לפעילות חצי־גלויה בתוך בסיסי הצבא הסורי, תוך ניצול קשרים בין־אישיים שנוצרו בשנות המלחמה.

גם רוסיה לא מרוצה מהפעילות האיראנית, ובהקשר שלה ההסבר שלה הוא: המלחמה בסוריה נגמרה. עכשיו זמן שיקום. כל פעילות צבאית אסורה (חוץ ממה שרוסיה עושה, כמובן). זה גם הרקע להודעת הנזיפה של משרד החוץ במוסקבה בעקבות התקיפות הישראליות השבוע; בירושלים, רשמית לפחות, לא מתרגשים. לו זה היה משרד ההגנה, סביר שמד הלחץ היה עולה.

צה"ל מקפיד על תיאום הדוק עם הצבא הרוסי. בשבועות האחרונים היו כמה ביקורים הדדיים של משלחות קצינים, שחיזקו את הברגים בעוד סוגיות. רוסיה לא הופתעה השבוע מאף פעילות ישראלית: זה לא אומר שהיא אהבה את מה שראתה. סביר שבמוסקבה יחכו להזדמנות כדי לתת שוב לישראל על היד. זה יקרה למרות שמבינים שם שהמנוע לא נמצא בירושלים, אלא בטהרן.

לא ברור מדוע רוסיה נמנעת מפעולה אקטיבית יותר נגד האיראנים. האם זה בגלל הרצון לשחק בין הצדדים ולשלוט בהם, או מחוסר שליטה בנעשה בסוריה, או שזה קשור בכלל למשחק הרוסי־אמריקני - סביב הסכם הגרעין והסנקציות על איראן וההגמוניה האזורית.

כן ברור שרוסיה לא אוהבת את מה שהיא רואה, וזה נכון גם לגבי ישראל. השבוע הולבנו פניה: היא התחייבה שלא תהיה נוכחות איראנית במרחק 80 ק"מ מגבול ישראל, אבל הטיל שנורה לגולן שוגר מסביבות דמשק (כ־40 ק"מ מהגבול). מוסקבה תמצא כבר את הדרך להעניש את איראן, אבל גם את ישראל. במוסקבה לא אוהבים השפלות, בטח לא כשהן כל כך גלויות ופומביות.

 

יורה ורצה לספר לחבר'ה

ההערכות בישראל הן שאיראן תמשיך לנסות להתבסס בסוריה. אם תיבלם, תפעל מעיראק. סימנים לשינוי במדיניות עקב כישלון הפעילות או כתוצאה מהוויכוח הפנימי שמתקיים במסדרונות השלטון (שתמציתו: אוכל לאיראנים או טילים לחיזבאללה) אין בינתיים. ספק אם יהיו בעתיד הנראה לעין.

המשמעות היא שישראל תידרש להמשיך לפעול. במציאות הקיימת - תחת העצמאות של סוריה וחוסר הנחת הבולט של רוסיה - כל מבצע כזה הופך מורכב. התקיפות השבוע העידו שלמרות זאת, לישראל אין כוונה לשנות מדיניות: כל מה שמאיים - יושמד.

בדרך לשם צריכה ישראל לוודא שהיא לא משלמת מחיר על טעויות מיותרות. ברברת, למשל, היא מחלה ישראלית מוכרת, בוודאי בתקופת בחירות. אמנם סוריה היא זאת שעושה אאוטינג לכל תקיפה ישראלית (גם בהודעות בתקשורת וגם בהפעלת מערך ההגנה האווירית שלה), ובכל זאת - היו באחרונה יותר מדי התבטאויות, יותר מדי קבלות אחריות, יותר מדי התרברבויות, גם בצד הצבאי וגם בדרג המדיני.

ממדינה שבנתה אידיאולוגיה שלמה על הביטוי "שקט, יורים", הפכה ישראל למדינה שיורה ורצה לספר לחבר'ה. זה מיותר ומסוכן. זה נכון שבעידן התקשורתי הנוכחי אי אפשר להסתיר כמעט כלום, אבל יש הבדל בין דיווח תקשורתי לבין קבלת אחריות רשמית שמשמעותה נעיצת אצבע בעין של הצד השני. מלחמת ישראל־איראן, שסוגרת בקרוב שנה למעבר שלה משלב החשאיות לעולמות הגלויים, תיתן בוודאות עוד מספיק יחסי ציבור לכולם; את השאר, אפשר (ורצוי) להמשיך לעשות בשקט.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו