רק אחרי עשר שנים מאז שחרורו מצה"ל, הבין ד' שהוא סובל מפוסט טראומה. זה קרה כשאשתו כרעה ללדת את בנם השלישי. ד' נאלץ להישאר לשמור על שני ילדיהם בן הארבע ובן השנתיים. ואז, הוא הרגיש את התקף החרדה הראשון ממלא את כל גופו.
הוא הרגיש רעידות בלתי נשלטות, זיעה ניגרה על כל גופו , סחרחורת ודפיקות לב מואצות. תחושה כאילו האדמה נשמטת תחת רגליו. בנו בן הארבע הבין שמשהו לא בסדר עם אבא, אחז בידו, הוביל אותו אל הכורסא וניחם אותו, כאילו הוא האב "אבא, אל תדאג, הכול בסדר". ד' הרגיש מותש, מבויש ומפוחד. הוא הבין שמשהו רע עובר עליו, אבל רק כמה חודשים אחר כך הוא הבין שזו פוסט טראומה. שאלה ההשפעות של מה שעבר וחווה בזמן שירותו הצבאי.
בחזרה למלחמת לבנון השנייה. ד' היה בשירות הסדיר שלו כמפקד טנק בחטיבה 7 של חיל השריון. היה זה טנק לחימה ופינוי פצועים שמכונה "טנקבולנס", ושכלל גם פינוי של הרוגים. "שני ההרוגים האחרונים של המלחמה חטפו נ"ט מול הפרצוף שלי", אומר ד' בקול שבור. אחד מההרוגים היה מפקד המחלקה שלו, שנהרג ברנדורייה, בקרב שנערך ביום האחרון של המלחמה. "עכשיו קל לי לדבר על זה. אבל אז זה היה סיפור אחר. דמיינו לכם אדם שאתם מכירים. אתה מביטים לו בפנים ואז כל החלק של הכתפיים ומעלה לא נמצאים עליו".
במשך שנים ארוכות לא הבין ד' שמדובר היה בפוסט טראומה, וגם כעת קשה לו לספר על הקשיים. ביום שני הבא הוא יספר את סיפורו האישי בכנס הראשון להלומי קרב ולסובלים מפוסט טראומה על רקע לאומי. מדובר בכנס שיזם בהתנדבות אורי לב -ארי, ושנערך לראשונה בכפר סבא. "בקרב הכל קורה כל כך מהר עד שאין למוח זמן לעבד ומיד ממשיכים הלאה. ובסוף אותו יום אפילו מצליחים לדבר על זה עם הלוחמים האחרים. כולנו היינו אריות באותו הזמן", הוא משחזר.
"כשהחפ"ק של גדוד הנחל הפעיל מטען נפץ בתוך בית בכפר קנטרה אנחנו היינו שם לחלץ אותם. כולם היו פצועים קשה, ברמות של איברים קטועים וצעקות אימה. כשהכנסנו את הסמג"ד הפצוע לטנק כולו מדמם ומשתולל, היינו חייבים למלא אותו במורפיום כדי שנוכל לתפקד. הוא לא הפסיק לצעוק אז הרופאה נתנה לו סטירה כדי שישתוק ועברה לפצוע אחר. בסוף הפינוי אמרתי בצחוק לרופאה שאם אני נפצע שתשאיר אותי לחיזבאללה, נראה לי יותר נעים. הייתי חייב לצחוק על משהו. חוויתי דברים שלא רואים בסרטים", הוא מספר.
ההתמודדות של ד' לא הסתיימה גם לאחר השירות הסדיר, והוא שירת כמפקד טנק גם בשלושה מבצעים בעזה. "לעופרת יצוקה יצאתי אחרי שהתחתנתי, ומיד אחרי המלחמה עברנו לעשות קו. המתח והפעילות לא פסקו – חודשיים רצופים של עופרת ודם", משחזר ד'. "התפקיד היה זהה – הפרצופים שונים. בשלב מסויים התייחסתי לתפקיד שלי כאל 'אוסף פצועים' – כי אם לא היו פצועים לא היו קוראים לי".
מבצע עמוד ענן, שהתרחש שלוש שנים מאוחר יותר, הסתיים עבורו באופן קשה ביותר. "עבדנו שבוע שלם על טנקים כדי להכין אותם ללחימה ואז התקבלה ההחלטה לסגת ולמעשה לא הייתי בפעילות מבצעית. אני לא יכול לתאר מה הייתה ההרגשה שלי כשקיבלתי את הבשורה. התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה. אבל הצלחתי להגיע לשירותים כדי שלא יראו אותי".
שנתיים עברו, וב-2014 הוא נכנס לעזה במסגרת מבצע צוק איתן. "היינו 72 שעות בפנים. כל הטנקים של הפלוגה שקעו בחול – מפלצות ברזל ענקיות שתקועות ומשמשות כמטרות נייחות עד שיבו ה-D-9 לחלץ אותן. ישבנו שעות ורק התפללנו שלא יגלו אותנו ואז זה יהיה כמו לירות בדגים בתוך חבית. ביום השחור של גולני, שנהרגו להם 13 חיילים, אחד ההרוגים היה חבר שלי. יצאתי להלוויה וברגע שהיא נגמרה חזרתי ישר לעבוד על הטנק. בלי רגע להתאבל או לעכל".
למרות הקשיים, לד' אין טענות כלפי המדינה. "הייתי יכול להבין את זה. אלו היו הדרישות של המדינה ממני. בזכותי אנשים שאני לא מכיר יכלו לישון בלילה. אין לי טענות לאף אחד. היום אני יודע שכל אחד מקבל את זה אחרת. אנשים שהם הרבה יותר חלשים ממני פיסית עברו את זה בלי שינוי. זה כמו לגלגל קובייה – לא יודעים מה ייצא לך".
שנים נוספות עברו, וד', שלא ידע שהוא סובל מפוסט טראומה, סבל מקשיים לא פשוטים בחייו. "לא יכולתי למצוא את עצמי, להחזיק עבודה או להתמיד במשהו אחד. הייתי עובד בעבודות מזדמנות במשך כמה חודשים ואז היו מפטרים אותי. הבנתי שאני צריך טיפול, ושאולי אני סובל מ-PTSD". לפני שנתיים נכנס לטיפול בקבוצת תמיכה, שסייעה לו באופן דרמטי. "לא הייתי מצליח בלי עזרה חיצונית, וזה מה שאני מבקש מכל מי שנפגע כמוני. אין סיבה שתחיו ככה. אחד הדברים שלדעתי עוזרים בצורה הטובה ביותר הוא טיפול בקבוצה. זה כמו במסע צבאי – קל לך כי אתה עוזר לאחרים".
בזמן שד' סיפר את סיפורו, הוא נכנס להתקף חרדה והקרבות צפו שוב, אולם הוא התעקש לסיים כדי שאנשים יהיו מודעים לקשיים. לפני מספר שנים פגש את לב-ארי והחל לשקם את חייו. הוא מנסה להקים קבוצה באזור הצפון להלומי קרב ולסייע לאחרים. בכנס שיתקיים בשבוע הבא במסעדת קמפאיי בכפר סבא הוא יספר את סיפורו מול קהל, זאת חרף הקשיים.
"לכל אחד יש פה ושם שריטה קטנה מהצבא. הרוב בדרך כלל מסתדרים אבל יש כאלו שמתפרקים", מציין לב-ארי. "תרחישים שנתפסים אצלנו כטריוויאליים עלולים למוטט הלומי קרב. צנצנת רסק עגבניות שמתרסקת על הרצפה בסופרמרקט תזכיר להלום קרב את הקרע בבטן של החבר שלו ולמנוע ממנו להיכנס שוב למקום. אחר יראה ילד עם בלון ויסתובב ויברח כי הוא יפחד שהבלון יתפוצץ ויזכיר לו את טיל הסאגר שהרג את כל חבריו לצוות הטנק. בכל פעם שבלון מתפוצץ לידו הוא נזרק שנים רבות אחורה, לאירוע ששינה את חייו. הלומי הקרב מתהלכים ביננו, משדרים עסקים כרגיל. הם אמנם השתחררו מהצבא אבל לא מהפוסט טראומה".
"הכנס מיועד עבור הלומי קרב", מדגיש לב-ארי, "אבל מוזמנים להגיע אנשים הסובלים מפוסט טראומה על כל רקע. הבעיות, ההתמודדות והפתרונות זהים. אז כולם יכולים לבוא. בישראל קיימת חשיפה גבוהה לאירועים מסכני חיים – מחלות, תאונות דרכים, תקיפה מינית, לחימה וטרור. לאירועים אלו עלולות להיות מגוון השלכות על התפקוד הנפשי, הזוגי והחברתי. תוצאה נפוצה היא הפרעת הדחק הפוסט טראומטית, המאופיינת בהופעתם החוזרת של זיכרונות מהאירוע הטראומטי בימים ובלילות. מלבד הופעת הזיכרונות הבלתי נשלטת, הסובלים מההפרעה חווים אי-שקט וחרדה גבוהה, ומעדיפים להימנע ממקומות ומאנשים הקשורים לאירוע הטראומטי שחוו. הכנס יכלול מתן כלים בתחומי הנפש, התייחסות לסוגיות שמעסיקות את המתמודדים עם פוסט טראומה בחיי היומיום, מיצוי הזכויות המשפטיות. בסיום הכנס יתקיים פאנל מומחים לשאלות ותשובות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו