כבר חודש שבשכונה שלנו תלויות מודעות המבשרות על עוד אחד מאותם מופעי ילדים שיש לו פוטנציאל לבזבוז זמן וכסף. ניצן הליצן, עודד השודד, ערן המחורפן או משהו בסגנון. לא ממש זוכר. כחלק ממתקפת השיווק חזרה גם הילדה הקטנה מבית הספר עם גלויות מעוטרות בפרצוף המחייך והמרגיז של הטאלנט. את הגלויות גרסתי מייד עד לרמת קונפטי, וקיוויתי שהמודעות יחמקו מעיני אשתי, אבל עיני הלייזר שלה קלטו אחת מהן. "צריך לקחת את הקטנה למתנ"ס לראות את הערן הטרחן הזה", היא הודיעה לי בוקר אחד. "תקשיבי", אמרתי לה, "אין לי כוח לזה יותר". "אבל היא כל היום בטלוויזיה והיא נורא תיהנה", המשיכה האישה בשלה. "אבל אני לא", עניתי בפסקנות. זה הצליח לשרוף לה פיוז. "סליחה? מתי בפעם האחרונה לקחת אותה למשהו-" פישפשתי מהר בהארד דיסק שבראשי, אבל הדבר היחיד שמצאתי זה זיכרון מעומעם של איזו מסיבת יום הולדת. המפעילה הסתובבה על סמי מרץ, עם כובע פונפון ובגדי ליצן, וצרחה על הילדים במיקרופון: "יותר חזק! לא שומעים!" אני ישבתי בצד, טחנתי עוגות, מרשמלו ו"שטוחים", וניסיתי להתערות בין האמהות שדיברו על גננות ועוזרות בית ועל זה שהילדים לא מוכנים לאכול אפונה. אשתי הזכירה לי שהאירוע הנ"ל התקיים לפני תשע שנים, עם הילדה האמצעית, שעכשיו היא בת 16. "אנחנו מדברים עכשיו על הקטנה. מתי היית איתה בג'ימבורי או בגן שעשועים-" הזכרתי לה איך לא מזמן, כשהיא היתה עסוקה בשופינג בקניון, אני ניסיתי לא לטבוע בבריכת כדורים. שעה זחלתי יחף במשחקייה, כשילדים מצוננים מנגבים עלי נזלת וקופצים לי על הראש במטרה להרוג. בקושי הצלחתי לקום מרוב כאבי גב, שלא לדבר על הברכיים שהייתי צריך להחליף ביציאה. בחיי, אחרי שנתקעתי על מתקן החבלים והטבעות הייתי זקוק לחילוץ של 669. האישה הערמומית חייכה. גם זה לא היה עם הקטנה אלא עם הגדולה, וזה היה בסוף שנות ה-90. "אבל נגיד שהיית בגן שעשועים, מתי היית בפינת ליטוף-" הממ... ניסיתי להיזכר, והזיכרון לא בא לי טוב. בפעם האחרונה שבאתי במגע עם חיות משק זה נגמר במיני אסון. הפוני בעט בי, תוכי נתן לי נשיכה כשניסיתי להאכיל אותו, וחטפתי כווייה כשניסיתי לשחק אותה בדואי ולהכין פיתה בטאבון. שלא לדבר על ניג'וסים נוסח "אבא, אני צריכה פיפי, אני רעבה, בא לי במבה, בא לי פופקורן, בא לי ארטיק, בא לי פינת יצירה", והכל במחיר מבצע, רק 200 שקל. אז נכון, לפינת ליטוף לא לקחתי אותה. אבל רבאק, יש לי נסיבות מקילות, לא? הלכנו, כמובן, להצגה של ערן המחורפן. בזמן שנימנמתי, תהיתי אם באמת יכול להיות שהבת השלישית שלנו מופלית לרעה. זה לא שיצחק קדמן צריך לבוא אלינו לביקור. הילדה אוכלת יפה, מתרחצת פעם ביום, יש לה קורת גג, מיטה חמה, ודמי כיס בגובה משכורת של עובד בנמל אשדוד. היא גם משתתפת בחוגים, יש לה מחשב, יש לה מסרק צפוף כמו לכולם, והשבוע היא אפילו היתה אצל שיננית! אבל זה נכון שבגדולות השקענו יותר. איתן פשוט היינו הורים היסטריים. יצאנו מהבית עם עגלה מצוידת בשלושה בקבוקים, ארבעה מוצצים, מכשיר לחיטוי בקבוקים, תיק טיטולים, מטליות לחות, קרם לטוסיק, מדחום, פלחי תפוחים, מים, שמיכת צמר (גם באוגוסט), תיק עזרה ראשונה, פנקס חיסונים, אקמולי וספר הרופאים של קופת חולים (לכל מקרה שלא יבוא). לטיול עם הקטנה לקחנו מוצץ, ואם הוא נפל על הרצפה עשינו "פוו", ניגבנו בג'ינס והחזרנו לה לפה. תודה לאל, היא בריאה, חמסה חמסה. כמה צילמנו את שתי הגדולות. האצבע כאבה מללחוץ. בחגים ובימי הולדת, בתור נר שלישי, בתור סופגניות, מחופשות לדוכן פלאפל, בתפקיד ברוש בט"ו בשבט וכעבדים עבריים בפסח. צילמנו בווידיאו, בסטילס, ברנטגן, וסידרנו בעשרות אלבומים, שמעולם לא פתחנו. את הקטנה, לעומת זאת, אנחנו מצלמים בנייד, כשיש סוללה, וכשהוא שובק חיים נעלמות איתו כל התמונות. עם הגדולות בנינו ארמונות בים, נסענו ליער, קטפנו פרחים ופטריות, הלכנו להצגות בשבת, קפצנו בקיפצובה, חלמנו בבית חלומותיי, ג'ומברנו בג'ימבורי והתפרקנו בלונה פארק, וכל זה בחודש אחד! הקטנה יוצאת אמנם לטיולים ולים, אבל בצורה מבוקרת. רקפת היא עוד לא פגשה בחייה, ופטריות היא ראתה רק בסופר, אבל גם זה יגיע. לגדולות היה סניף של בלוקבאסטר בבית. 100 שירים עם דטנר וציפי, הכלב פינוקי, הבובה חיבוקי, שירים עם עוזי וסבא טוביה. וכל זה בבוקר. אחר הצהריים חיכו להן דץ ודצה, דץ והכבשה שושנה, דיג דיג דוג, פים פם פום וכל כתבי דתיה והשטוזים. הקטנה הסתפקה בשידורי הופ. היום היא מבלה בערוצי הילדים השונים. בזמן האחרון היא מבקשת שנקליט לה "צינור לילה", אבל אין לי מושג מה זה אומר. האמת היא שהיום יש לנו הרבה יותר סבלנות וזמן. אנחנו מרגישים גם שפויים יותר. חסכנו מהקטנה שלנו את כל השטויות והטעויות של הורים צעירים ומבולבלים עם אפס ניסיון ועודף תשומת לב. היא לא חוותה את כאב הלב על מותם בטרם עת של דגים, אוגרים, עכברים, תוכים וארנבות. גם הסבתות, שאוהבות אותה מאוד, שומרות על איפוק מבורך ולא קופצות עליה באטרף כמו שקפצו על אחיותיה. אולי בעוד 20 שנה היא תכתוב ספר שייקרא "להיות שלישית: סיפורה של ילדה שגדלה בלי אוגר", ובו היא תתאר את ילדותה המוזנחת, אך כרגע היא דווקא עושה סימנים של ילדה מתוקה, רגילה, נורמלית ונהדרת. אז למרות ייסורי המצפון, כנראה בכל זאת אנחנו עושים משהו בסדר. ומכיוון שגם עבדכם הנאמן הוא שלישי בסידרה - נצעק כאן בקול גדול: הידד לשלישיים! לכל הטורים של יאיר ניצני, היכנסו לכתובת: www.yairnitzani.com
אתה שלישי, יא קאזה!
קיוויתי שהמודעות - ניצן הליצן, עודד השודד, ערן המחורפן - יחמקו מעיני אשתי, אבל היא קלטה • "צריך לקחת את הקטנה למתנ"ס לראות את הערן הטרחן הזה"
Load more...