האריות פשטו עם שחר

מארק בו-ל היה באמצע שיחה עם הסי.איי.אי. זה היה יום שישי, 29 באפריל 2011, ארבעה-עשר חודשים לאחר שבול קטף שני פרסי אוסקר על התסריט וההפקה של הסרט "מטען הכאב". מאז אסון התאומים הירבה העיתונאי לנסוע לאזורי קרבות, והוא הצטרף לחיילים בחזית וסיקר את המלחמה בטרור. באפריל 2011 הוא היה בעיצומו של פרויקט חדש עם שותפתו ליצירת "מטען הכאב", הבמאית קתרין ביגלו: סיפור מלחמה מסוג אחר, על הניסיון הכושל לתפוס את אוסאמה בן לאדן בפשיטה על מערות טורה בורה שבאפגניסטן, באמצע דצמבר 2001.

צפו בקדימון הסרט

"זו היתה אמורה להיות דרמה של מזרח פוגש במערב", אומר בול, וביגלו מוסיפה: "של הבדלים בין תרבויות...", "שאי אפשר לגשר עליהם", הוא אומר. הם עובדים יחד כבר יותר מעשר שנים, מאז שביגלו הכניסה את בול לעסקי הקולנוע, והשיח האינטימי ביניהם, כשהם משלימים זה את משפטיו של זה ומשכתבים אותם, הוא דרך הדיבור שלהם. לפחות עם עיתונאים.

בול (39) עדיין מחשיב את עצמו כעיתונאי, ולא כתסריטאי בלבד. הוא השקיע יותר משנה במחקר ובכתיבה של הסרט על טורה בורה, והתסריט שכתב היה קרוב לסיום. "עוד לא הייתי מוכן לצילומים, אבל כבר התקדמתי מספיק כדי לשלוח צוות הכנה לקזחסטן, שהיתה אמורה להחליף את אפגניסטן כאתר הצילומים". היה בידיו גם די חומר כדי לומר לאנשי הסי.איי.אי שהם לא יוכלו למנוע ממנו "לספר את הסיפור האמיתי על הכישלון הצבאי והמודיעיני בטורה בורה", אבל גם להבטיח שאם יעבירו לו מידע שיעזור לו להבין טוב יותר מה באמת קרה שם, הוא וביגלו יטפלו בנושא באחריות ובהגינות.

"ביום שישי בערב דיברתי איתם בטלפון וניסיתי לקבוע פגישה לאימות העובדות", הוא מספר. "אמרתי להם, 'אני מבטיח שנהיה הוגנים, אבל יש לי כמה שאלות בשבילכם'. והם אמרו: 'נהדר, אבל אפשר לדחות את זה לשבוע הבא-'"

כעבור יומיים, ביום ראשון בערב, 1 במאי 2011, עבדו בול וביגלו במשרדו של בול בלוס אנג'לס, כשהטלפונים הסלולריים שלהם החלו להתמלא בהודעות מחברים: יש שמועה שצפויות חדשות מרעישות, אולי על בן לאדן. בסביבות 11 בלילה נכנס הנשיא אובאמה לחדר המזרחי בבית הלבן והודיע ש"אריות הים" הרגו את אוסאמה בן לאדן בפשיטה על מתחם מגורים בעיר אבוטאבאד שבפקיסטן. בהתרוממות הרוח של הרגע, בול וביגלו לא חשבו כלל על כך שהסרט שלהם עומד ליפול.

הסרט על טורה בורה אכן בוטל, לטובת "Zero Dark Thirty" ("כוננות עם שחר"), סרט קשה וחסר רחמים על המבצע ללכידתו של בן לאדן. לעומת הסרט שתוכנן תחילה, ושהיה אמור להתמקד בסיפור מצומצם ולהסתיים ללא הכרעה, "כוננות עם שחר" הוא אפוס שמשתרע על פני עשר שנים, שבמהלכן המודיעין האמריקני התקדם ונעצר לסירוגין, ולעיתים גם נסוג לאחור. כשהסרט מגיע לקראת סיומו לרגעי השחזור הווירטואוזיים של החיסול באבוטאבאד, מבינים הצופים את המחיר ששילמה ארה"ב על ההישג הזה, ואת המחיר שעוד תצטרך לשלם.

הסרט הזה, שייצא לאקרנים בסוף החודש, מבסס את מעמדם של ביגלו ובול בתור היוצרים הכי בולטים והכי פחות סנטימנטליים בעידן המלחמה בטרור שאחרי אסון התאומים. בטקס גלובוס הזהב, שייערך מחרתיים, הסרט מועמד לארבעה פרסים - לסרט הטוב ביותר, לבמאית (ביגלו), לשחקנית הראשית (ג'סיקה צ'סטיין) ולתסריטאי (בול). גם ברשימת המועמדויות לאוסקר יהיה לו מקום מרכזי.

חגיגות הן לא הסטייל שלה

בליל האוסקרים בתחילת 2010 נשמע משק כנפי ההיסטוריה. קתרין ביגלו היתה לאישה הראשונה שקיבלה את פרס הבמאית הטובה ביותר. זה היה יותר מפרס גרידא: היתה שם הכתרה שהתאחרה זמן רב.

"עד אותו רגע היא היתה במאית שהתעלמו ממנה ושזכתה להערכה פחותה ביחס לבמאים אחרים", אומרת איימי פסקל, יו"ר סרטי סוני, המפיצה של "כוננות עם שחר". ביגלו מעולם לא ביטאה בפומבי את התסכול שחשה כשהיתה לסמל המאבק בתקרת הזכוכית ההוליוודית; היא מעולם לא אמרה שמתעלמים ממנה או שהיא זוכה להערכה פחותה, אף שאין ספק שזה היה המצב. זה בלט במיוחד כשאנשים דיברו על שתי שנות נישואיה לג'יימס קמרון בסוף שנות ה-90 יותר משדיברו על הישגיה כבמאית. אבל ביגלו לא חגגה את הניצחון. חגיגות, כמו שיבין מי שיצפה ב"כוננות עם שחר", אינן הסטייל שלה.

היא בת 61, אם כי כשפוגשים אותה חושבים שמישהו טעה בהקלדה של המספר. מצד שני, יש מאחוריה רזומה של סוס קרבות ותיק: הקריירה הארוכה שלה לפני "מטען הכאב" כללה 25 שנים של הצלחות, סרטי קאלט ובהם "נקודת פריצה" (1991), פשרות, וגם הזדמנויות שהיתה ראויה לקבל, אבל לא ניתנו לה.

את בול היא פגשה לפני כעשר שנים, כששאלה אותו על כתבה שכתב ל"פלייבוי". השותפות ביניהם לקחה אותה למקומות חדשים, והאמינות העיתונאית שלו השלימה את האסתטיקה הריאליסטית שלה, נטולת הסנטימנטים. הקשר ביניהם - ביגלו מעידה על עצמה שהיא זו שמעבירה לעולם את מחשבותיו - אינטנסיבי כל כך, שרבים חושבים שהוא רומנטי. השניים מעולם לא הודו בכך, אבל מעולם גם לא הכחישו. בעת שיחה איתם, האינטנסיביות הזאת היא משהו ששווה לראות.

ששת האוסקרים של "מטען הכאב" (הסרט הטוב ביותר, הבימוי, התסריט, העריכה, עריכת הקול ועיבוד הקול) נתנו להם סיכוי לעשות את מה שבול מכנה "סרט האולפנים הגדול שעושים אחרי שזוכים, אחרי שמקבלים גושפנקה רשמית וכאלה". פרויקט טורה בורה העסיק אותם זמן מה, אבל הם לא הצליחו למכור אותו לשום אולפן; נושאים מהסוג הזה נחשבים לכאלו שלא מבטיחים הצלחה בקופות. גם "מטען הכאב", למרות כל התשבחות, הכניס פחות מכל סרט אחר שזכה באוסקר מאז שנות ה-50.

משלא הצליחו למצוא מישהו שיקנה את פרויקט טורה בורה, מכרו בול וביגלו את התסריט של "Triple Frontier", דרמה רחבת ממדים על מלחמות סמים. השמועות היו לוהטות, ודיברו על כך שטום הנקס וג'וני דפ ישחקו בתפקידים הראשיים. "ואז זה נעצר", אומרת ביגלו, "ובגלל זה קפצנו חזרה לבן לאדן".

בסופו של דבר, הצליחו השניים להשיג 45 מיליון דולר למימון הסרט באופן עצמאי, מחברה קטנה השייכת למייגן אליסון, בתו בת ה-26 של מנכ"ל "אורקל", לארי אליסון. היא אוהבת קולנוע, משקיעה בסרטים ובהפקתם וגם עשירה כקורח. היא הסכימה לתת לביגלו שליטה מוחלטת על היצירה ועל הפן העסקי. נראה היה שהדברים מסתדרים.

הסרט מת, יחי הסרט החדש

ביגלו ובול תמיד ידעו שבן לאדן עשוי להילכד או להיהרג. אפילו כשבול כבר עסק בכתיבת התסריט וביגלו שברה את הראש כיצד לשחזר את נופיה המיוחדים של אפגניסטן, הם שוחחו על האפשרות הזאת פעמים רבות. "בעצם, דיברנו על זה גם זמן קצר לפני החיסול", היא אומרת, והוא מוסיף: "אני הייתי די משוכנע שעוד עשר שנים עומדות לעבור להן, ושימצאו אותו בסוף בקראקס או באיזה מקום אחר כשהוא כבר זקן. זו היתה הערכה די סבירה אצל מי שהכיר את המצב המודיעיני. העקבות שבן לאדן השאיר כבר היטשטשו מרוב הזמן שעבר. לכן אני לא חושב שהייתי היחיד שהופתע. חצי מהקונגרס הופתע".

בתחילה חשבו ביגלו ובול שאפשר להציל את הסרט על טורה בורה, ושכל מה שעשה החיסול הוא לתת לסיפור שלהם קליימקס חדש. יתר על כן, הפרויקט שאף אחד לא רצה לגעת בו חודש לפני כן הפך פתאום לסחורה חמה. "לא נעים לי להודות", אומרת איימי פסקל מסוני, "אבל מייד אחרי החיסול צילצלנו לביגלו. ידענו שהיא ומארק עובדים על הדבר הזה, ואמרנו להם מייד: 'הי, אתם עדיין עושים את הסרט הזה? בואו ניפגש!'"

סוני התחייבה להפיץ את הסרט בלי לעיין כלל בתסריט. פסקל אומרת שתיארה לעצמה שהסרט יתמקד במשימת החיסול וימחיש שוב את יכולותיה הפנומנליות של ביגלו כבמאית של סרטי פעולה.

"יכולתי להציע את הסרט למכירה במצב שהוא היה", אומר בול במבוכה קלה. "נראה לי שבחודש שאחרי החיסול עוד התאמצתי מאוד להכניס את שני האירועים האלה - ניסיון החיסול ב-2001 והחיסול ב-2011 - למסגרת של נרטיב אחד".

"דיברנו על זה הרבה", אומרת ביגלו.

"היית יותר עקשנית ממני", אומר בול.

"רציתי מאוד לשמור את הגירסה הראשונה", אומרת ביגלו. "אפילו לעשות תקציר של הסרט ההוא, כפתיחה או כפרולוג".

אבל חודשיים לאחר החיסול הגיעו שניהם לאותה מסקנה: "לנסות לשווק סרט שמספר איך לא הצלחנו לתפוס את בן לאדן כשהאיש כבר חוסל זה להתעקש לעשות את הדבר הלא נכון", כדברי ביגלו. בסופו של דבר, האלמנט היחיד ששרד מהפרויקט המקורי הוא קולאז' של קולות מאסון התאומים - מגישי עזרה ראשונה, מוקדנים בשירותי החירום, בני משפחה מודאגים, נפגעים מבוהלים - שתופס את שתי הדקות הראשונות ב"כוננות עם שחר". כל הדברים האחרים, שנתיים של עבודה, ירדו לטמיון. "אין בעולם דבר עצוב יותר מתסריט שלא הפך לסרט", אומר בול.

בקיץ שעבר, לפני החשיבה המחודשת על הפרויקט, הפציר בול באנשי הקשר שלו בסי.איי.אי שייתנו לו גישה לפרטים חדשים על החיסול באבוטאבאד ועל השגת המודיעין למבצע. הוא טען בלהט שמבין כל הסרטים החדשים שצפויים על בן לאדן, לזה שלו יש הסבירות הגבוהה ביותר להגיע לקו הסיום. מאמציו נשאו פרי. על פי מסמכים שפורסמו לבקשת הקבוצה השמרנית Judicial Watch, סוכנות הביון המרכזית החליטה לשתף פעולה לאחר שהגיעה למסקנה ש"הסרט של בול וביגלו יהיה הגדול ביותר, המימון שיקבל הוא הגדול ביותר, ועושים אותו שני אנשים שזכו באוסקר". במסמכים צוין כי "ראש הסוכנות, ליאון פאנטה (לימים שר ההגנה; בסרט מגלם את דמותו ג'יימס גנדולפיני), מודע לפרויקט ותומך בו לחלוטין".

אנשי Judicial Watch וחברי קונגרס רפובליקנים ניסו למצוא ראיות לכך שהסי.איי.אי חשף בפני בול חומר מסו-וג, כדי שהסרט יסייע לבחירתו מחדש של אובאמה. אבל לרוע מזלם, השערוריות החמורות ביותר שנחשפו במסמכי הסי.איי.אי היו שבסוכנות מתלהבים מאוד מתעשיית הסרטים האמריקנית, ושהם משתמשים בסמיילים. "שים לב איזה אדם טוב אני, לא אמרתי אף מילה על כרטיסים לפרמיירה :-)", כתב לבול ג'ורג' ליטל, ששימש אז מנהל יחסי הציבור של הסי.איי.אי.

במהלך התחקיר בוושינגטון התחיל בול לשמוע ממקורות בסוכנות על אישה אחת, "מסמנת מטרות", שעבדה עשר שנים אך ורק על מציאת בן לאדן. כשהוא חזר ללוס אנג'לס כבר הבינו הוא וביגלו שהם מצאו את עמוד השדרה של הסרט: הדמות שהם כינו "מאיה".

השניים מתעקשים לא להסגיר עליה פרטים, מאחר שהיא עדיין סוכנת פעילה. בול מסרב לומר אם פגש אותה פנים אל פנים ("נראה לי שלעולם לא נוכל לומר את מי פגשנו או לא פגשנו"), אבל ברור שמאיה היתה החתיכה החסרה - היסוד שיכול להוציא את הסרט מההגדרות המוכרות של דרמה תיעודית ולהעביר אותו לז'אנר שבול מכנה "הכלאה בין קולנוע לעיתונאות" - יצירה בידורית שלא רק משחזרת סיפור, כמו "כל אנשי הנשיא" או "יונייטד 93", אלא גם נותנת משהו מעבר לזה.

"הפרט העסיסי בקשר למאיה היה ההפתעה שבאמת היה אדם אחד שעשה את זה", מסבירה ביגלו. "אבל אני לא רוצה שתחשוב שהתלהבתי לעשות את זה כי מדובר באישה. התלהבתי כי היא דמות מרכזית בסיפור".

בול: "אני חושב שמה שאת אומרת זה שאם הייתי אומר לך 'הי, זה בחור', היית מרוצה בדיוק באותה המידה".

ביגלו: "בדיוק. בהקרנת הבכורה בניו יורק, אישה אחת יצאה מהאולם בוכה ורועדת. היא ניגשה אלי ואמרה: 'אבל זו לא היתה באמת אישה, נכון-' אמרתי לה: 'כן, זו היתה לגמרי אישה'. בתור קולנוענית, יש משהו שמלהיב אותי בעבודה עם הנתונים בשטח. במקרה של מאיה, קיבלנו שטח שהוא מכרה זהב".

דמויות בזמן אמת

השם הזמני לסרט היה "Killing Bin Laden", שם קולע, אבל בסופו של דבר החליטו בול וביגלו על השם הקליט "Zero Dark Thirty" (הם התכוונו כנראה לשעה חצות ושלושים, שבה התרחש החיסול). ב-20 הדקות הראשונות של הסרט החליטו השניים לעמת את הקהל עם רצף מכאיב וממושך של סצנות עינויים - התעללויות, הטבעה והשפלות, וכבר התעורר הוויכוח אם הסרט תומך בעינויים או מתנגד להם. ביגלו ובול לא בחרו כוכבי קולנוע לגילום תפקידים בסרט; את התפקיד הגברי הראשי, חוקר הסי.איי.אי דן, מגלם השחקן האוסטרלי ג'ייסון קלארק, וג'סיקה צ'סטיין ("עץ החיים", "העזרה") האלמונית יחסית היא מאיה. "אל תטעה, אני אוהבת כוכבי קולנוע", אומרת ביגלו, "אבל ביצירה כזאת, שבה רוצים שהאסתטיקה תיתן תחושה ריאליסטית ככל האפשר, צריך שהקהל יוכל להתחבר לאדם המופיע על המסך ללא דעה מוקדמת כלשהי".

בול וביגלו רצו שהסרט יעסוק רק במתרחש בזמן אמת: למעשה, כל מה שיודעים על מאיה ועל דן הוא מה שרואים אותם עושים על המסך. הרקע שלהם, חייהם הפרטיים, ההחלטות שהובילו אותם למקום שבו אנו פוגשים אותם לראשונה - הכלא באיסלאמבאד - את כל זה הניחו לצופים, שימלאו את הפרטים או שיפטרו אותם כלא רלוונטיים. "כולם אומרים תמיד שאם אין סיפור רקע אז חסר לך עמוד בבניין", אומר בול. "אבל אני לא מעריץ גדול של פרויד. כשאני פוגש מישהו, לא מעניין אותי מה הוא עשה כשהיה בן 6. אני אוהב דמויות שמוגדרות בהווה הקיומי".

"הסרט הזה הוא מסוג שונה מאוד", מאשרת איימי פסקל. "אין בו שלוש מערכות. הוא לא מספר את הסיפור בצורה הרגילה. חשבנו שאם בסופו של דבר מרגישים את הרגש שכיוונו אליו - שאחרי האפוס הזה העולם השתנה - אז אין חשיבות לשאלה אם הדמויות מתפתחות על פי מיטב המסורת או לא".

הסרט צולם במשך 14 שבועות לחוצים מאוד באביב האחרון, בהודו ובירדן. אנשים שנכחו בצילומים מספרים על רוח צוות, אבל האווירה לא היתה קלילה. "שמע, אני בחורה היפית טבעונית מקליפורניה", צוחקת ג'סיקה צ'סטיין, "ולא היה לי קל עם העלילה של הסרט". צ'סטיין הקדישה מאמצים נלהבים למחקר הדמות ונעזרה בבול, שמילא על הסט תפקיד כפול ולא שגרתי: תסריטאי ומפיק בפועל.

ובכל זאת, אחרי שבוע של צילומי סצנות חקירה ועינויים, "יום אחד הייתי חייבת ללכת משם ופשוט התחלתי לבכות. מה שהיקשה עלי עוד יותר היה העובדה שהבכי כלל לא התאים לדמות ששיחקתי. כשאני צופה בסצנה, אני יכולה לראות שהעיניים שלי עדיין קצת אדומות".

"ההפקה היתה קטנה וממוקדת", אומר ג'ייסון קלארק, "בלי שומן מיותר. לא היתה סיבה לבנות סט צילומים ענק, ולא השתמשנו בקרונות מגורים וכאלה".

אחד מימי הצילומים, בכלא אמיתי בירדן, היה קשה במיוחד עבור צ'סטיין. "נסענו עד לשערי הכלא, והשומרים לא נתנו לנו להיכנס. שאלתי 'מה קורה-' והנהג אמר לי: 'את חייבת לצאת מהמכונית, השומרים רוצים לראות אותך הולכת'. כעסתי מאוד. חשבתי, טוב, אפשר פשוט להסתובב אחורה ולחזור למלון, ואז לא יעשו את הסרט. ואפשר לצאת מהמכונית ולעבור ליד השומרים, שכבר הרבה זמן לא ראו אישה. אני לא יכולה לומר שהרגשתי שם בטוחה לגמרי".

"קתרין היתה המנהיגה"

לאורך כל הפקת הסרט היה בול מודאג ממחאות הימין בארה"ב. הסרט עצמו בקושי עוסק בפוליטיקה: יש בדיחה מתחכמת אחת על חשבונו של שר ההגנה דונלד רמספלד, ועבור הדמויות הראשיות, המעבר מבוש לאובאמה הוא רק אייטם חדשותי שבקושי נוגע להן. "ידעתי שכאשר הסרט יושלם הוא ידבר בעד עצמו, אבל במהלך ההפקה חששתי מאוד שעוצמת השיח הפוליטי תגדל עד כדי הפרעה לסרט. מעבר לזה, צילומים בהודו ובירדן כרוכים באינטראקציה עם הממשלות שם, וגם זה לא תמיד פשוט".

"כשלוקחים רחובות בהודו והופכים אותם לרחובות בפקיסטן בעזרת תפאורה ותלבושות, זה בהחלט לא פשוט", מוסיפה ביגלו.

הם צילמו שישה ימים בשבוע, וביום הנותר תירגלה ביגלו את השחקנים ואת הצוות ברצף המורכב המסיים את הסרט. שחזור החיסול באבוטאבאד הצריך בניית העתק מדויק של הבניין התלת-קומתי שבו הסתתר בן לאדן, "ולא תפאורה רגילה שעשויה מקרשים ומבדים צבועים", כדבריה. "בנינו את הבניין באמת - תקענו עמודים מאסיביים באדמה כדי שהמבנה לא יתמוטט מהרוח שתנשב כשנקרב אליו את מסוקי הבלאק-הוק של כוח הפשיטה". אה, כן, הם גם השתמשו בשני מסוקים, לאחר שהתייעצו עם מומחים איך נראים המסוקים החמקנים ששימשו בחיסול ולא צולמו מעולם.

"הכנתי את רצף הסיום חודשים מראש", אומרת ביגלו. "המטרה היתה לדייק ככל האפשר, בלי שהיינו שם. לכן, למשל, היינו חייבים לצלם בלילה בלי ירח, זאת אומרת להשתמש בתאורה מעטה ככל האפשר, ומצאתי צלם שהסכים לעשות את זה". ביגלו רצתה לתאר את החיסול בטייקים ארוכים: לעקוב אחר הלוחמים בדרכם מהמסוקים אל פאתי המתחם, לעבור איתם את הדלתות, ואחר כך לעלות בשני גרמי מדרגות. "בצילומים רגילים, הייתי לוקחת כל קומה ושמה אותה על במה אחרת. אבל רציתי צילומים רצופים, ולכן לא היה אפשר לעשות זאת".

היא גם רצתה לצלם את החיסול משתי נקודות מבט: אחת מהצד, ואחת מבעד למשקפי ראיית לילה של "אריות הים". בסרטי פעולה נהוג להוסיף את האפקט של משקפי ראיית לילה - שחור על ירוק - בשלב הפוסט-פרודקשן. ב"כוננות עם שחר" צולמה הסצנה מבעד לדבר האמיתי.

"אי אפשר ליצור את זה בצורה מלאכותית", אומרת ביגלו. "כשאני מסתכלת דרך משקפי ראיית לילה אני רואה איך האור מנצנץ ומוחזר מחלקיקי אבק באוויר, ויוצר מין אובך קולנועי נהדר".

בסט הצילומים שדימה את אבוטאבאד לא היה אפילו קיר בר הסרה, שמאפשר למצלמה לצלם חדר שלם. "לא התפתיתי לבנות קיר כזה, למרות רצונם העז של אנשי מחלקת העיצוב", אומרת ביגלו בחיוך. "מעצב ההפקה בנה קיר כזה ואמר לי, 'הכנתי, אני יודע שתרצי אותו בסוף'. אמרתי לו, 'איזה קיר? זה? בסדר, לא נשתמש בו אף פעם'. ולא הסרתי אותו בכלל".

"התמקדנו בלוודא שאנחנו נראים נכון, זזים נכון ונשמעים נכון", אומר השחקן כריס פראט, שעבר מהפך משכנע לאיש "אריות הים". "זה לא היה קל. היינו 20 שחקנים בצילומי לילה לאורך כל הרצף. ידענו שקתרין ומארק נמצאים לידינו ועובדים יחד כדי להשיג את מה שהם רוצים. היו אנשים שנכנסו לתסכול, היו כאלה שהתעצבנו, אבל לאורך כל הצילומים קתרין היתה המנהיגה - היא התמקדה בדרך שבה נקבל את מה שהיינו צריכים להשיג".

"היא היתה כמו קפטן של קבוצה", אומרת צ'סטיין. "הביטחון שלה היה חשוב לי מאוד, כי שיחקתי אישה שצריכה להיות בטוחה בעצמה, אבל בעצם הייתי רחוקה מאוד מלהרגיש ביטחון. היו פעמים ששיחקתי בסצנה, ומייד אחר כך, אם עשיתי משהו שהיא אהבה, היא היתה צועקת 'וו-הו-!', כאילו היא במשחק פוטבול. משהו כמו 'ניצחנו!'. זה מאוד עזר לי".

18 החודשים שחלפו מהרגע שבו הוחלט לעשות את הסרט ועד לפרמיירה הם זמן קצר מאוד במונחים קולנועיים, אבל הנוף התרבותי בזמן הזה השתנה במהירות רבה עוד יותר: החיסול הפך למוצר. הספר "No Easy Day" - תיאור ממקור ראשון, שכתב איש "אריות הים" לשעבר, נמצא ברשימת רבי המכר זה שלושה חודשים; גם פיטר ברג'ן ומארק באודן פירסמו ספרים על המשימה. בספרו של ברג'ן מופיעה "מאיה" בכינוי "רוז", ומתוארת כ"מנתחת מודיעין באמצע שנות השלושים לחייה, בעלת ידע מעמיק על אל-קאעידה"; ב"No Easy Day" היא מכונה "ג'ן" ומתוארת כמי שהשקיעה חמש שנים במעקב אחר בן לאדן.

כולם רוצים לגזור קופון מ"אריות הים". באביב שעבר זכו כמה מאנשי היחידה לככב בסרט התעמולה "Act of Valor" ("מעשה גבורה"), שיזם הצי האמריקני ושהפך ללהיט מפתיע. לפני חודשיים שידר ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק דרמה תיעודית קצת מרושלת על החיסול. מעניין לציין שדמותה של מאיה, בעלת המוטיבציה העצומה, שמשימתה ממלאת את כל חייה והיא מוכנה לספוג את הנזק שעבודתה עלולה לגרום, מזכירה את דמותה של קרי מתיסון מ"הומלנד" - סידרה שעדיין היתה בשלבי תכנון מוקדמים בעת החיסול.

"מעולם לא חשבתי שנהיה הראשונים", אומר בול, "אבל אני מנסה להיות הראשון שמביא את הסיפור הזה למסכים בצורה איכותית, עם במאית גאונה".

כשביגלו מדברת על האתגרים בעשיית "כוננות עם שחר", אפשר להתרשם שהיא נהנית מכך שהסרטים לא באים לה בקלות. "זה לא שאני אוהבת שזה בא קשה, אבל כן, אני אוהבת שצריך לחדור לסצנות, לפריימים, לביצועים. אני חושבת שעבודה עם סיפור אמין ואמיתי, לא מומצא, היא הדבר שמדליק אותי. זאת עבודה שדומה לאבן משחזת, שאת משחיזה עליה את עצמך".

אבל כשאת מצלמת בכלא בירדן או מביימת מסוקים של היחידות החשאיות, את בכלל אומרת לעצמך "הסרט הבא שאעשה יהיה קל יותר"-

"בטח, אני אומרת את זה כל הזמן", היא אומרת בחיוך. "כל הזמן. אני פשוט לא מתכוונת לזה".

shishabat@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו