כש"ידיעות אחרונות" מגייסים את הייגל

איראן נעלמה לנו מהמכ"ם. קצת תמוה, בהתחשב בעובדה שלא השתנה שם דבר. הצנטריפוגות ממשיכות להסתובב בארץ האייתוללות. אין שינוי בחלום הגרעין, בדיוק כמו החלום לראות את ישראל נמחקת מהמפה. המשוואה פשוטה: אם ירושלים שבעת רצון, טהרן מודאגת. גם ההפך נכון. המינוי של צ'אק הייגל למזכיר ההגנה גרם בדיוק ההפך. באיראן מברכים, בירושלים מודאגים.

מינויו של הייגל תואם כמו כפפה ליד את הכיוון שאליו מבקש הנשיא אובאמה להביא את אמריקה: פחות התערבות חיצונית צבאית, איבוד גובה והשפעה בעולם מתוך רצון, ובעיקר קיצוץ משמעותי בתקציב הביטחון. למינוי של הייגל יש לפני הכל משמעות אמריקנית. מאחר שמדובר במעצמה (עדיין) למינוי השלכות ברורות על טהרן וירושלים.

המינוי פורסם בימים של בחירות אצלנו: ב"ידיעות אחרונות" פועלים באופן אובססיבי לחבר כל תקלה לממשלה. במצב עניינים שכזה ברור שמינוי הייגל הוא "העונש של אובאמה". על פי אותו היגיון, אילו נתניהו לא היה "מתערב" בבחירות האמריקניות, אז יכול להיות שניוט גינגריץ' היה מקבל את המינוי. ייתכן שאם אולמרט היה ראש ממשלה, אז דיסקין היה נשלח לפנטגון. קשקוש.

המינוי של הייגל הוא מינוי קלאסי, התואם את מדיניות ממשל אובאמה. בקדנציה השנייה שלו, כשהוא ממנה את הייגל הרפובליקני, מפנה אובאמה סופית גב לעידן בוש. אמריקה משנה פנים. לא מותחת אותן.

אובאמה לא אוהב מלחמות. הוא ביקש והצליח לשים סוף למלחמה בעיראק ובקרוב באפגניסטן. הוא גם איפשר לבריטניה ולצרפת להוביל את המערכה בלוב. הוא לא רוצה להיכנס לסוריה. בעידן הצמד אובאמה-הייגל אין הרבה סיכוי להרפתקאות צבאיות. המושג "מלחמת אין ברירה" עתיד להתרחב כמו אקורדיון.

הייגל שידר אחרי המינוי שהוא אינו אנטי ישראלי ואנחנו רוצים להאמין לו. אמנם הרקורד שלו בהתבטאויות ובהצבעות הקשורות לישראל אינו מעודד, הבעיה היא שאנשים כמו הייגל רואים את האינטרסים האמריקניים במקומות אחרים בעולם. ישראל, גם אם לא יודה, הופכת לנטל.

אלן דרשוביץ פירסם בחודש שעבר מאמר שבו הסביר כי הייגל הוא "המועמד הלא נכון". דרשוביץ, תומך נלהב של אובאמה, סבור כי המינוי רק יחזק את ההערכות כי ארה"ב לא תתקוף באיראן.

הייגל צריך עוד לעבור שימוע בסנאט. אם המינוי לא יעבור את המשוכה האחרונה, באיראן יוכלו להגיד תראו, צדקנו: הלובי היהודי בארה"ב כל כך חזק עד שהצליח לשנות החלטה נשיאותית. כשאיראן מדברת על "לובי יהודי" זה כמעט טבעי, כשמזכיר הגנה אמריקני עושה זאת זה חריג מאוד ומדאיג. המערב משתנה ואיתו ארה"ב. הציפיות והאינטרסים הישראליים אינם בהכרח תואמים את השינוי. הוועידה הדמוקרטית בשארלוט הקיץ והתוכנית של המועמד הרפובליקני הליברטני רון פול מבטאות את השינוי המדאיג.

אלא שהעולם עצמו, ואיראן בתוכו, אינו באמת משתנה. יש לקוות כי המאמר אתמול ב"ידיעות אחרונות" לא תורגם לאנגלית. אובאמה במינויו של הייגל רוצה לתת לעולם לא "עונש", אלא, לשיטתו, מתנה. בינתיים מסקרן לדעת מי בבזאר בטהרן יארוג ראשון שטיח עם דמותו של הייגל.

* * *

השלדים של הייגל: ידיד או יריב-

הוא הכריז כי הוא ידיד ישראל, אבל התבטאויותיו והצבעותיו הצליחו להרגיז את הלובי היהודי

מינויו המתוכנן של צ'אק הייגל סופג קיתונות של ביקורת, הרבה בגלל עמדותיו בנושאים הקשורים לישראל, ונראה כי לאובאמה צפוי קרב לא פשוט על אישור מועמדותו בסנאט. אז למה בעצם המחוקק בדימוס, גיבור מלחמה מעוטר, גורר התנגדות רבה כל כך?

הייגל אמר שלשום כי מי שיבחן בצורה מדויקת את עברו יגלה "תמיכה חד-משמעית ובלתי מעורערת בישראל". האומנם? אחת ההתבטאויות המכעיסות ביותר את הארגונים היהודיים ואת תומכי ישראל בארה"ב מתייחסת לקשר שלו איתם. בראיון ב-2006 כינה הייגל את הלובי הפרו-ישראלי בוושינגטון "הלובי היהודי" ואמר כי הוא "מפחיד רבים". "תמיד טענתי נגד חלק מהדברים המטופשים שהם עושים מכיוון שאני לא חושב שהם באינטרס של ישראל", הסביר הסנאטור דאז. "אני לא סנאטור ישראלי, אני סנאטור אמריקני. אני תומך בישראל, אבל האינטרס הראשון שלי הוא שנשבעתי אמונים לחוקה של ארה"ב. לא לנשיא, לא למפלגה ולא לישראל".

בכלל, בניגוד לרוב חבריו בסנאט ובגבעת הקפיטול, הייגל שמר במשך השנים על יחס אמביוולנטי לארגונים יהודיים ולתומכי ישראל. הוא נמנע פעם אחר פעם מלחתום על מכתבים שהופצו בסנאט למען אינטרסים ישראליים, ובכלל זה מכתב תמיכה עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, והביע לא פעם ביקורת על המדיניות הישראלית. "ישראל היא חברה ובעלת ברית, ואנחנו חייבים להמשיך במחויבות שלנו אליה, אך לא על חשבון העם הפלשתיני", הצהיר הייגל בכמה הזדמנויות שונות.

מעבר להצהרות, הייגל שם עצמו פעמים רבות בצד הנגדי למדיניות שבה תומכת ישראל. הוא הביע לא פעם התנגדות לסנקציות אמריקניות על איראן והסביר כי רק סנקציות בינלאומיות יהיו מועילות. בשנת 2001, למשל, הוא היה אחד משני סנאטורים בודדים שהצביעו נגד חוק סנקציות על איראן ועל לוב, והוא הוסיף להצביע נגד מהלכים דומים גם בשנים מאוחרות יותר. ובשעה שחבריו לסנאט מקדמים לחץ על איראן, הייגל בכלל האמין בהידברות וקרא לא פעם לפתוח במגעים ישירים עם טהרן.

במהלך מלחמת לבנון השנייה דחק הייגל בנשיא דאז בוש לפתוח במשא ומתן עם סוריה ועם איראן, וחודש לאחר מכן סירב לחתום על מכתב לאיחוד האירופי ובו דרישה להכריז על חיזבאללה כעל ארגון טרור. נראה כי באופן כללי שר ההגנה המיועד לא ממש מאמין ביעילותה של מלחמה, והוא הביע התנגדות חוזרת ונשנית לפעולה צבאית באיראן. "זה לא בר ביצוע, זה לא אפשרי וזה לא אחראי", הצהיר הייגל ב-2006. וכאילו לא די בכך, הייגל הביע לא פעם תמיכה בקיצוצים נרחבים במערכת הביטחון האמריקנית.

אלא שמינויו של הייגל גורר ביקורת לא רק מצד אלה החוששים למדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב. מועמדותו הכעיסה גם רבים מבני קהילת הלהט"ב בארה"ב, ששומרים לו טינה מ-1998, אז הוא התנגד למינוי של ג'יימס הורמל, דיפלומט הומוסקסואל, לשגריר ארה"ב בלוקסמבורג. ב-1999 הביע שר ההגנה המיועד התנגדות לביטול החוק "אל תשאל, אל תספר", שהכריח הומואים ולסביות בצבא לשמור את דבר זהותם המינית בסוד, ואשר בוטל לא מכבר על ידי הנשיא אובאמה.

תומכיו של הייגל מתגאים בעובדה כי הוא לא מפחד ללכת "נגד הזרם" ומציינים את התנגדותו הקולנית למלחמה בעיראק. מה שבמחנהו של הסנאטור לשעבר פחות אוהבים להזכיר הוא כי ב-2002, זמן קצר לאחר פיגועי 11 בספטמבר וכשרוב אזרחי ארה"ב תמכו במהלך, הצביע הייגל בסנאט בעד הצעה שאישרה לנשיא בוש להשתמש בכוח צבאי נגד עיראק.

יוני הרש, כתבנו בארה"ב

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו