"העונש שהוטל על המפקדים האחראים היה עלוב, מעליב ולא מכבד"

לעיתים, ברגעים נדירים של שקט, צופה מיכל שעָר בסרטון שפרסם חמאס לפני כחודשיים, ובו תיעוד של פגיעת הטיל באוטובוס שהסיע חיילים, ליד גבול הרצועה. בטנה מתכווצת בכאב כשהיא רואה את בנה, שובל מיכאל, אז לוחם במסלול לנהיגה מבצעית, מסתובב ליד האוטובוס, ובשבריר של שנייה נעטף בפטריית אש עצומה. 

"מחריד לראות את התקרית בצורה מוחשית כל כך ולחשוב שרק במזל החיים שלו לא נגדעו", היא אומרת בשקט. "זה אולי לא רציונלי, אבל בכל פעם חסר לי לראות מה קרה שם בהמשך. לראות את הבן שלי יוצא מתוך הלהבות ופוסע בעצמו לעבר שאר החיילים, כאילו זה ישנה במשהו את התוצאה.

"שובל איבד עין ונפגע מרסיסים בכל הגוף. הוא עובר תהליך שיקום ארוך, שבסיומו יישאר נכה לצמיתות, והכל בגלל מחדל של קצינים בכירים. לוחמים שטרם סיימו מסלול לא אמורים להיכנס לאזור כזה". 

ממצאי התחקיר הצבאי שנערך בנושא העלו גישה סלחנית כלפי המפקדים האחראים; הערות פיקודיות נרשמו לארבעה קצינים: מפקד החטיבה הצפונית ברצועת עזה, אל"מ אבי רוזנפלד; קצין בדרגת סא"ל ששימש מפקד הגזרה; ושני מ"פים בדרגת סרן.

"כששמענו על העונש למפקדים, לא האמנו עד כמה הוא עלוב, מעליב ולא מכבד", אומרת מיכל בכעס. "אם חלילה היה שם הרוג, המפקדים היו מודחים מתפקידם או מורדים בדרגה. פצוע זה לא נחשב. כולי תקווה שלא ניאלץ לומר בקרוב 'אמרנו לכם', כי המשמעות תהיה אובדן בנפש". 

•  •  •

ביום רביעי שעבר, כמעט חודש אחרי שנפצע באורח קשה, שוחרר רב"ט שובל שער מאשפוז שיקומי. הוא הכניס לתוך הצ'ימידן הצבאי את התפילין, מכנסי הטרנינג הכחולים ונעלי הספורט, ששימשו אותו בחודש וחצי האחרונים במרכז לשיקום ראש בבית החולים שיבא בתל השומר. כשהוא נעזר בקביים עשה את הדרך למכוניתה של אמו, שבאה לקחת אותו הביתה. 

הצעיר בן ה־19, המכונה על ידי חבריו בשם רונאלדו בשל דמיונו המפתיע לכוכב, התכרבל במושב שליד הנהג והביט בשדות המוריקים הניבטים מבחוץ. מהשמשה השתקפה אליו דמותו, השונה מזו של החייל שהתגייס לצה"ל לפני כעשרה חודשים.

פניו וצווארו התמלאו בצלקות אדומות ובסימני כוויות, תשע משיניו נשברו, ורסיס קטן עדיין נשאר באפו, וכנראה יוּצא בהמשך. מבטו התמקד בעינו השמאלית, שבה כבר לא יראה, ועטופה כעת במגן פלסטיק שקוף כדי להגן על התפרים הפנימיים. צלקת גדולה חוצה את לחיו.

שובל נולד באשדוד כבנם הבכור של מיכל (44), העוסקת בעמילות מכס בנמל אשדוד, ויגאל (45), חשמלאי בבית החולים אסותא בעיר. אחריו נולדו אליה (בן 16) והאחיות מורל (14) וטליה (11).

"מגיל אפס הוא מבלה איתי בים", מספר יגאל. "התחלנו לגלוש יחד מאז היה בן 5, והשעות על הגלים היו הזמן האינטימי שלנו יחד. גם בחורף, גם בקור ובגשם. כשהוא גדל קצת, התאהב גם בסקי, ובכל פעם שיכולנו, נסענו לגלוש בחרמון. בקיץ עשינו סקי מים באילת". 

הוא למד בבית ספר דתי, וקצת לפני בר המצווה עבר לישיבה התיכונית נווה הרצוג שבמושב ניר גלים. מגיל 15 שהה שם בתנאי פנימייה, ובכל סוף שבוע, כשחזר הביתה לאשדוד, ולאחר מכן לגן יבנה, היה לוקח תחילה את הגלשן ונוסע עם חבריו לים. בחופשות מהלימודים עבד כמדריך גלישה וכמלצר בבתי קפה.

כשהגיע הצו הראשון, לא היה ספק לאן יתגייס. "היה ברור לכולם שהוא הולך לחיל הים", מספרת מיכל. "הוא רצה לשרת בשייטת סנפיר, שעוסקת באבטחת נמלים. אבל אחרי הלימודים נותרו לו כמעט עשרה חודשים עד לגיוס. הוא החליט להירשם למכינה קדם־צבאית".

שם, במכינת עוז שלמה שליד קריית מלאכי, שינה שובל את דעתו והחליט להתגייס ליחידת המסתערבים דובדבן. תאריך הגיוס שלו נקבע למארס 2018. ניסיונותיו לדחות אותו בכמה חודשים, כדי להשתתף ביום סיירות, נתקלו בסירוב. הוא נסע לחופשת סקי בבולגריה, וכשחזר התייצב בבקו"ם ונשלח לטירונות בתותחנים. 

"זה היה משבר", אומרת מיכל. "הוא סירב לעלות על האוטובוס שלקח טירונים למחנה שבטה, ונשאר בבקו"ם. המפקדים שם הכניסו אותו למעצר, עם סרבני גיוס, וזה היה נורא מבחינתו, כי הוא ההפך מהם. כשהגיע למשפט בפני קצינה בדרגת סגן אלוף, הבין שאם ימשיך לעשות בעיות, ימצא את עצמו בכלא.

"הוא אמר לקצינה שחשוב לו לשרת בתפקיד בעל משמעות, שהוא רוצה להיות לוחם חי"ר, ואין סיכוי שישתמט מהשירות. היא הציעה שילך לתותחנים, ואולי יהיה מרוצה. למחרת הגיע לשבטה ונשלח לגיבוש של היחידות המיוחדות בחיל".

לאחר שלושה ימי גיבוש נדרש שובל לבחור במסלול השירות שלו. הוא התלבט בין "רוכב שמיים", היחידה שמפעילה מל"טים, לבין בלנ"מ - בית הספר לנהיגה מבצעית, שאחראי להכשרת מדריכי נהיגת שטח בג'יפים. בעיתות חירום משמשים המדריכים נהגים טקטיים, העוסקים בחילוץ ובפינוי פצועים בתנאי קרקע קשים. 

"מה שהכריע היה האהבה שלו לאקסטרים", מחייכת מיכל. "הוא התלהב מהריינג'רים, אבל לאורך המסלול בצאלים אמר שהשאיפה שלו היא לשמש מדריך האמרים. לא דאגתי מהאימונים, אלא רק מהטרמפיאדות ומפיגועים. ידעתי שהוא ישן במדבר, נוהג בשטח, אבל יש מעליו מפקדים ששומרים עליו, קצינים שקיבלו את הדרגות שלהם בזכות.

"בשבתות, כשהגיע הביתה, ניכר עליו שהוא מאושר. המסלול היה עמוס ואינטנסיבי, אבל שובל עשה את מה שאהב". 

הראיון עם ההורים מתקיים בביתם, באחת השכונות הוותיקות בגן יבנה. חצר פורחת ודלת עץ ענקית מקבלות את פני הבאים. בסלון רחב הידיים, מול ספת העור הלבנה, יושב שובל ובידו שלט. אחיו אליה עומד לידו, ושניהם שקועים במשחק "פיפ"א 2019" על גבי מסך הטלוויזיה העצום. מדי פעם נשמעת שאגת ניצחון מפי אחד מהם.

כשהם מסיימים, מופיעה על המסך תמונה גדולה של כריסטיאנו רונאלדו, האווטאר של שובל בעולם הווירטואלי. הוא מתרומם לאיטו מהכורסה וצולע לעבר פינת האוכל. יגאל מתיישב לידו ומביט בו בדאגה.

מיכל נזכרת שבשבת שובל הרגיש לא טוב. "יגאל ואני הצענו שיישאר בבית ולא יחזור למחרת לצבא, אבל שובל סירב, כי רצה להצטרף לשבוע של אימונים ברכבי 'סוואנה'. הוא חזר לבסיס, ולאף אחד משנינו לא היתה תחושה רעה או מחשבה שהחיים שלנו עומדים להתהפך". 

ביום ראשון, 11 בנובמבר, נהרג בפעולה ברצועה סא"ל מ', וקצין אחר נפצע. חמאס הגיב בירי של עשרות רקטות ופצמ"רים לשטח ישראל. לנוכח ההסלמה הוחלט לבטל למחרת את הלימודים באזור, ואילו צה"ל סימן כמה נקודות תורפה לאורך הגבול והציב בהן שוטרים צבאיים. אחד האתרים, שהוכרז כשטח צבאי סגור, היה אנדרטת חץ שחור שליד קיבוץ מפלסים.

"לא ייכנס אדם לשטח הסגור ולא ייצא ממנו אלא אם בידיו היתר בכתב", נכתב בצו שהוציא אלוף פיקוד דרום, הרצי הלוי. "צו זה לא יחול על חייל או על שוטר הנדרש להיכנס לשטח לשם מילוי תפקידו". 

ביום שני בצהריים היתה הגִזרה שקטה, אולם סגירות הצירים נותרו בתוקף, בגלל המצב השברירי. מיכל: "בסביבות 14:00 שובל התקשר ושאל איך עברנו את הלילה ואם היו אזעקות. הוא היה בדרך לתדריך לקראת אימון בגזרת יהודה ושומרון, ולא דאגתי.

"אמרתי לו בהצלחה וביקשתי שיתקשר כשיוכל. לרגע לא חשבתי שלוחמים שעדיין במסלול יגיעו לעוטף עזה אחרי לילה של פצמ"רים, בלי שאף אחד ימנע מהם מלהפוך לברווזים במטווח". 

•  •  •

הראשונים להתייצב בשטח הכינוס ליד האנדרטה היו 30 לוחמי גבעתי, שהגיעו באוטובוס כדי לאבטח את האזור. כמה דקות אחריהם נכנסו חניכי הבלנ"מ, שבאו בשבעה רכבי שברולט סוואנה. בדרכם הם עברו את המחסום שהוצב בירידה מהכביש הראשי, ולאחר מכן גם את המחסום השני בכניסה לאנדרטה.

לחניכי הבלנ"מ לא היה תפקיד רשמי במתחם, והם נכנסו בשיירה כדי לקבל תדריך להמשך פעילות. שובל ולוחם נוסף, ששימש נהג מבצעי, ישבו במכונית האחרונה בטור. כשעצרו, ירד שובל לחפש אבן גדולה כדי להניח מתחת לגלגלים, למנוע את הידרדרות הרכב - כפי שמחייבות ההוראות הצבאיות. אף אחד מהחניכים ומלוחמי גבעתי לא ידע כי באותן דקות צופים בהם אנשי חמאס מבעד לכוונת של משגר הקורנט - טיל נגד טנקים, הנחשב מדויק מאוד. 

את הדקות הבאות זוכר שובל בבהירות. הוא ראה שרוב הצוות שלו כבר יצא מהמכוניות ונעמד בצורת ח', בהמתנה למפקד הצוות. האוטובוס של גבעתי ירד מהאנדרטה ריק מנוסעים, וכשחלף על פניו של שובל נשמעה שריקה חזקה. "זה כאילו ש־F-16 עבר לי ליד האוזן", סיפר להוריו. "פתאום היה פיצוץ אדיר. הכל מסביב היה שחור וחם".

שובל נפל על ברכיו. הוא היה מסוחרר ומבולבל, וכל גופו כאב. מתוך העשן ראה שנהג האוטובוס נמלט דרך השמשה הקדמית השבורה. חבריו מהבלנ"מ כיוונו אליו את נשקם, כי ברגע הראשון, עד שזיהו אותו, חששו שהוא מחבל מתאבד.

"הבנתי שאף אחד לא יודע שאני שם, אז ידעתי שאני צריך לחלץ את עצמי", תיאר בפני הוריו. "קראתי לחובש וצעקתי שאני פצוע, ורק אז כולם רצו אלי. שמו אותי על אלונקה ורצו איתי אל מאחורי המיגוניות, עד שהגיע האמבולנס". 

כשהטיל פגע באוטובוס, היה הפרמדיק אלכס קוסינוב בדרכו משדרות לאשקלון. הוא הבחין בעשן השחור המיתמר מאזור האנדרטה ופנה לשם.

"כשהגענו, האוטובוס עדיין בער", הוא מספר. "העלינו את שובל לאמבולנס, ומייד התחיל מטח של פצמ"רים. הרכב רעד בגלל ההדף. זו לא היתה רק מלחמה בחוץ, אלא גם על החיים של שובל. הוא היה בהכרה אבל דימם מהפנים ומהרגליים, עם כוויות קשות בחזה ובצוואר. נתתי לו משככי כאבים. מצבו היה קריטי. בדרך לבית החולים התפללתי שיישאר בחיים, חששתי שהוא לא ישרוד יותר מכמה שעות". 

לשובל לא קל לשמוע את התיאורים על מצבו הקשה, ולמרות זאת הוא מציע לפתע להקרין את הסרטון של חמאס בטלוויזיה בסלון.

קשה שלא להצטמרר כשדמותו ניבטת בבירור מהמסך הגדול. הוא נראה פוסע בשלווה בשדה ירוק, פניו מורכנות אל הקרקע, ובשבריר שנייה הופך המראה הפסטורלי לגיהינום. הלהבות פורצות בעוצמה, וחלקי מתכת של האוטובוס מתרוממים לאוויר. השמשה הקדמית הגדולה מועפת קדימה בהדף עצום. כדי להעצים את האפקט, חזר חמאס על הצילום בהילוך איטי.

"כשרואים דבר כזה, בא לך למות בעצמך", לוחש יגאל. "אני עדיין לא מבין איך הוא יצא מהתופת הזו בחיים. זה נס, אין לי הסבר אחר". 

אליה מביט באחיו בדממה. עוד בטרם נפצע, היתה לו תחושה שמשהו רע עומד לקרות לשובל. "התקשרתי לאמא ושאלתי מה שלומו", הוא מספר. "חברים שאלו אותי היכן הוא נמצא, אחרי ששמענו שהדרום מתחמם.

"אחרי השיחה עם אמא צלצלתי לשובל, והוא לא ענה. נכנסתי לשיעור מתמטיקה, ולא הצלחתי להתרכז. בהפסקה התקשר אלי פתאום חבר של שובל מהצבא, שמשרת קרוב לעזה. כשהוא שאל 'איפה אח שלך?', הלב שלי נפל. לא העזתי להתקשר להורים כדי לא להדאיג אותם". 

•  •  •

בשעה ששובל נפצע, סיים יגאל את עבודתו ונסע הביתה. מיכל יצאה מנמל אשדוד ונסעה לאסוף את הילדות מבית הוריה לחוג הריקוד שלהן.

"הטלוויזיה אצל הוריי דלקה, והתחילו דיווחים ראשונים על תקרית בגבול עזה, בלי פרטים. לקחתי את הבנות לחוג, וכשחזרתי להורים שמעתי שמדברים על פצוע. לרגע לא חשבתי שמדובר בשובל, אבל בכל זאת שלחתי לו הודעה שיעדכן אותי אם הכל בסדר, בלי לדעת שברגעים האלה הוא נלחם על חייו.

"חצי שעה אחר כך הודיעו מהחוג שאבוא לקחת את הבנות, כי נורו רקטות על נתיבות ואשקלון, והיה חשש שיגיעו גם לאשדוד. לקחתי אותן, חזרתי לבית של הוריי, ובדיוק הטלפון בבית צלצל. מורל ענתה, ומישהו בשם עודד חקר אותה אם אני שם ואם אנחנו מגן יבנה. היא ענתה בחיוב והעבירה לי את השפופרת, אבל הוא ניתק.

"נלחצתי. לא חשבתי על שובל, אבל הייתי מוטרדת מזה שמישהו יודע היכן אנחנו גרים. אחרי שתי דקות שוב צלצל הטלפון, ואבא שלי ענה. שאלו אותו אם זה הבית של משפחת שער, והוא ענה בשלילה. שוב ניתקו את השיחה". 

באותו זמן התדפקו על דלת ביתה של משפחת שער בגן יבנה שני קציני נפגעים. יגאל, ששהה בקומה העליונה, התעלם. "חשבתי שזה חבר של הילדים, והם לא היו בבית. אחרי כמה דקות שוב שמעתי דפיקות ופתחתי את הדלת. ראיתי שני קצינים, אבל לא קלטתי במה מדובר.

"הם אמרו ששובל נפצע בתקרית עם האוטובוס, ואני הייתי בטוח שמדובר בטעות. מה לבן שלי ולרצועת עזה? הוא עדיין לא סיים מסלול. הם ביקשו ממני שאבוא איתם לסורוקה, אבל הייתי בסוג של הלם קרב. התקשרתי למיכל, ואז יצאתי לעשן סיגריה והחלפתי בגדים. רק אחרי דקות ארוכות נפל לי האסימון. הרגשתי שהנשמה יוצאת לי מהגוף". 

מיכל כבר היתה בדרכה הביתה, והופתעה כשיגאל דחק בה להגיע בהקדם. "אולי עודד הגיע אליו", אמרה מורל בבדיחות הדעת, בלי לשער עד כמה צדקה. כשמיכל יצאה מהרכב ליד הבית, היא הבחינה בקצינים וביגאל, שחיכו לה מחוץ לבית, והחלה לזעוק בהיסטריה.

"השקיות שהיא החזיקה נפלו לה מהידיים מרוב בהלה", נזכר יגאל. "היא התפרצה ובכתה, והבנות נבהלו. חיבקתי אותה ואמרתי לה ששובל רק פצוע, ושלדעתי זו בכלל טעות".

מיכל: "אני הייתי בטוחה שהוא לא בחיים. השתוללתי, כי חשבתי שמסתירים ממני את האמת. הקצינים הזמינו לנו מונית שתיקח אותנו לבית החולים, ואז נזכרתי שאליה נמצא עדיין בישיבה בניר גלים ולא יודע כלום. הם שלחו אליו קצין נוסף. בינתיים הצטופפנו במונית - יגאל, אני והבנות, כשאחד הקצינים יושב מקדימה. כל הדרך בכיתי".

ב־19:30, שעתיים לאחר ששובל הוכנס לניתוח, הגיעו ההורים לבית החולים. "הרופאים הסבירו לנו שהקיבה והכבד של שובל נקרעו מעשרות רסיסים וצריך לתפור את הקיבה", אומר יגאל בקול רועד. "הודיעו שבסביבות חצות יעבירו אותו לחדר ניתוח אחר כדי לטפל בעין, ויהיו לנו כמה שניות להציץ בו.

"בסביבות חצות באמת הצלחנו להציץ בו לרגע, כשהעבירו אותו בין החדרים. הסתכלתי עליו ונשברתי. הוא היה נפוח וחבוש ומסביבו המון צינורות".

במשך ארבע שעות וחצי עמלו הרופאים על עינו השמאלית של שובל. רק לפנות בוקר הוא הועבר למחלקת טיפול נמרץ, מורדם ומונשם.

"כבר בהתחלה הרופאים הבהירו שהסיכוי להציל את העין קלוש", העצב מתפשט על פניה של מיכל. "כששובל התעורר אחרי 24 שעות, הוא זכר הכל. סיפר שלמרות שהוא לא הולך עם ציצית מכיתה י"א, בבוקר של התקרית הוא ראה אותה בתרמיל והתחשק לו ללבוש אותה. אנחנו בטוחים שהיא ששמרה עליו, ומאז הוא לא מוריד אותה. כשיצאנו מסורוקה אחרי שבועיים של אשפוז, הוא אמר את ברכת הגומל". 

•  •  •

אני פוגשת אותו יממה לפני שהוא עוזב את השיקום. סדר יומו עמוס לעייפה. פותח את הבוקר בריפוי בעיסוק, ממשיך לקלינאית תקשורת, נח כמה דקות ואז נכנס לטיפול פיזיותרפיה. אחר כך הוא עובר לחדר הכושר ועובד על שרירי פלג הגוף העליון. 

מיכל יושבת על כיסא בכניסה לאולם הספורט ומשגיחה מרחוק. בשבועות הראשונים ישנה ליד מיטת בנה בכל לילה, ליטפה את ידו בכל פעם שהיו לו סיוטים. יגאל ישן בבית עם שאר הילדים. בסופי שבוע הם התחלפו בתפקידים. 

"בעוד שבועיים אני חוזרת לעבודה", היא מצהירה בחיוך מהול בדאגה. "אני פחות מוטרדת עכשיו מההתקדמות הפיזית של שובל, חשוב לי יותר שהנפש שלו תחלים לגמרי. בהתחלה מאוד הפריע לו שהוא לא מסוגל לראות בעין אחת, והוא נכנס לדיכאון.

"שוחחתי עם מש"קית נפגעים, שהפגישה אותו עם קצין מחטיבת הקומנדו שנפצע בצוק איתן ואיבד את עינו. כששובל ראה אותו עם הנשק עליו ושמע שהוא חזר לנהוג, הוא נרגע. עכשיו הוא מאמין שגם עם עין אחת יוכל לגלוש ולעשות סקי". 

הוא רוצה לחזור לצבא? 

"לפני שלושה שבועות התקיים טקס סיום מסלול, ושובל הלך לשם במדים, למרות שהיה עדיין בשיקום. זו היתה הפעם הראשונה מאז הפציעה שראיתי אותו נרגש. הוא התעקש לעמוד על מגרש המסדרים בלי הקביים, וקיבל כמו כולם סיכה ותעודה של מדריך נהיגה מבצעית.

"בסיום הטקס הוא אמר ליגאל ולי שהוא רוצה לסיים את השירות, בתנאי שיחזור לאותו תפקיד. אין לנו מושג אם זה בכלל אפשרי, רק הוועדה הרפואית תיתן לנו את התשובה בעוד כחודש". 

אתם מסכימים לכך?

"אנחנו מוצפים עדיין ברגשות. מצד אחד, מאוד מעריכים את מפקדי הבלנ"מ, שהתנהלו מולנו באנושיות ובמקצועיות. מצד שני, יש לנו המון ביקורת על העונשים המגוחכים שקיבלו המפקדים האחראים בגזרת עזה".

מייד לאחר פציעתו של שובל מינה הרמטכ"ל צוות לבדיקת האירוע, שאותו הוביל מפקד מערך הגבולות, תא"ל אמיר אבשטיין. צה"ל בחן מדוע פתחו לחניכים את המחסומים, ואם לנוכח צו האלוף מותר היה להם להיכנס לאנדרטה שנשלטת על ידי תצפיות של חמאס.

ב־17 בדצמבר פורסמו מסקנות הוועדה. בהודעה לקונית שהוציא דובר צה"ל נכתב כי "בתחקיר שהתבצע באוגדת עזה, בזרוע היבשה ובפיקוד הדרום והוצג לראש המטה הכללי, נמצאו פערים מבצעיים בהתנהלות הכוחות בשטח בתחום שליטה, בידוד המרחב ובמשמעת המבצעית.

"בעקבות ממצאי התחקיר הוחלט להעיר פיקודית למפקד החטיבה המרחבית, למפקד הגדוד הגזרתי, וכן לשני מפקדי פלוגות. לקחי האירוע הופקו וייושמו".

מיכל: "דיברנו עם אנשי צבא, שהסבירו לנו שכדי להכניס למתחם חניכים שאינם בתפקיד רשמי, השוטרים הצבאיים ליד המחסומים היו צריכים לקבל אישור מהחמ"ל של פיקוד דרום. נהג האוטובוס היה אמור להוריד את לוחמי גבעתי מחוץ לאזור האנדרטה ולא לנסוע סביבה, דבר שהפך אותו למטרה להפגנת כוח של חמאס".

מיכל נזכרת בזעם שעוד בבית החולים טענו היא ובעלה שמדובר בכשל. "היתה בעיה בהעברת הנהלים באוגדת עזה ובחטיבה הצפונית, ואי אפשר להפיל הכל על הש"ג. היו שם שני מחסומים שאמורים למנוע ממי שאינו בתפקיד להגיע לאנדרטה, אבל בדרך שאינה ברורה, השוטרים הצבאיים הבינו שהכניסה אסורה רק לאזרחים.

"תפקידם של מפקדים הוא לוודא שחיילים מבינים את הפקודות, בוודאי כשמדובר בגזרה מועדת לפורענות. הם אלה שאמונים על הביטחון שלנו. מבחינתי, לא משנה מי בשרשרת הפיקוד כשל - האחריות היא על הראש.

"זה מזכיר לי שעכשיו מאשימים את אביתר יוספי ז"ל, לוחם סיירת צנחנים שנהרג באסון בנחל חילזון, במה שקרה. כאילו לא היו מעליו מפקדים, ששלחו אותו לאימון ניווט בלילה סוער. ממתי הצבא המוסרי שלנו עסוק בהתנערות מאחריות? 

"מהסרטון של הפגיעה באוטובוס רואים עד כמה המחבלים קרובים ולא שאננים כמונו. לא להאמין שנתנו לאוטובוס גדול לתמרן שם. מדי פעם אני חושבת איזה אסון נמנע שם. 30 חיילים לפחות, ובהם שובל, יכלו לאבד את חייהם בקלות. בשנייה אחת היינו אבלים על מחצית ממספר החללים של מבצע צוק איתן". 

היא משוכנעת שלו האירוע היה מסתיים באבידות בנפש, העונשים היו אחרים. "אם יש פצוע אחד, לא נורא. יאללה, ניתן נזיפה ונסיים את העניין. למה להוריד מפקד בדרגה, או חלילה להדיח אותו מתפקידו, אם אפשר להמשיך הלאה? מזל שהאירוע צולם, אחרת עוד היו מטייחים אותו.

"לא פחות הרגיז אותי שלפני שבועיים בערך הגיעו למקום הורים של חיילים מהבלנ"מ והופתעו לראות שהמקום פתוח, שכל אחד יכול להיכנס, ושיש אנשים שעושים פיקניק, לא רחוק מהזכוכיות המנופצות של האוטובוס". 

חשבתם לנסוע ולראות איפה הכל קרה? 

"רציתי, אבל יגאל לא מסכים. הוא אומר שמספיק שאדם אחד מהמשפחה כמעט שילם בחייו.

"תראי, יש לנו צבא חכם ואיכותי, אבל אני חושבת שאסון במקום הזה הוא באמת עניין של זמן. אני מקווה שבפעם הבאה שהגזרה תתחמם, הסגירות במחסומים יהיו הרמטיות יותר".

יגאל מקשיב לאשתו בשקט. מצית סיגריה ויונק ממנה מלוא הריאות. "שובל והחברים שלו הגיעו למקום בלי קסדות ובלי שכפ"צים", הוא אומר. "הלב שלי נקרע כשאני חושב עד כמה הוא לא היה מוגן שם, וגם עכשיו חיילים מסתובבים שם למרות שהמקום לא ממוגן.

"ברור לי שהמחאה שלנו נגד המסקנות של התחקיר לא תעזור. אם אצא נגד הקצינים, ראשים יעופו? היתה רשלנות, והייתי רוצה שמי שנתן את ההוראה יתנהג כמו קצין וג'נטלמן ויסיק את המסקנות בעצמו. אבל זה לא יקרה. 

"חשוב לי עכשיו להסתכל קדימה, להתרכז בשיקום של שובל ובחזרה שלו לצבא, כי זו תהיה סגירת מעגל. הוא אומר שמתאים לו רק תפקיד של מדריך נהיגה מבצעית, אבל כשנגיע לרגע שבו יאפשרו לו לחזור לשרת, אשכנע אותו שלא חשוב מה הוא יעשה, העיקר שימלא את חובתו למדינה". 

מיכל: "אני מסכימה עם יגאל, טובי בנינו משרתים בצבא. אני רק רוצה לדעת שהמפקדים יעשו הכל כדי למנוע את הפגיעה הבאה. חיים של מאות חיילים נמצאים בידיים שלהם, ומדי יום הם מקבלים החלטות קריטיות שונות. המפקדים צריכים להבין שכל תקלה רובצת על כתפיהם, גם אם היא לא כרוכה באובדן חיים".