תאונת עבודה: הטרגדיה של אבי גבאי

בעצם ימים אלה כשאבי גבאי חותם, כך לפי הסקרים, על תעודת הסיום של המחנה הציוני ומפלגת העבודה, הרגשות מעורבים. רגשות של שמחה ועצב בערבוביה. כבן למשפחה רוויזיוניסטית שאבי ז"ל לא יכול היה לקבל יום עבודה מכיוון שלא היה לו פנקס אדום, אני שמח על התגשמות נבואותיהם של זאב ז'בוטינסקי בשירו "כולה שלי" ואורי צבי גרינברג ב"ספר הקיטרוג והאמונה". מי היה מאמין שיבוא יום ואנשי שמאל רבים יתביישו להגיד שהם כאלה, רק משום שחזון השמאל הסוציאליסטי הפך לבלתי רלוונטי בעליל.

מי יכול היה לשער שמפא"י ההיסטורית, בגלגולה האחרון כמפלגת העבודה, עומדת על מספר מנדטים חד־ספרתי. המפלגה שראשיה הקימו את המדינה הפכה להיות מפלגת שוליים.

תחושת העצב נובעת ההכרה שראשי מפלגת העבודה לאורך עשרות שנים התנערו מהחזון הציוני הגדול שהיה לעיני דור המייסדים, והתמכרו לדיבורים ריקים על שלום עם הפלשתינים, שהתבררו ככזבנים מדופלמים. בדרך נשכחו ערכי ההתיישבות, הביטחון, גאולת האדמה והשיבה להיסטוריה.

על פי מקורות היהדות, המלאכה נקראת על שם גומרה. מכאן שאבי גבאי הוא האחראי לסיום דרכו של מחנה שהיה פעם גדול, מוביל וחשוב. אבי גבאי קיבל מיצחק הרצוג מפלגה עם 24 מנדטים והוא מותיר אותה מקרטעת, מפולגת וזניחה. מסופקני אם אבי גבאי, לפני שנבחר ב־2017 לראשות המפלגה, הצביע אי פעם למפלגת העבודה. הוא היה בין מקימי מפלגת כולנו, וגם שר מטעמה, זיהה הזדמנות עסקית להשתלט על מפלגה והתחבר אליה ב־2016. ההבדל בינו לבין ציפי לבני הוא רק במספר המעברים בין מפלגה למפלגה, השיטה היא אותה שיטה.

הציבור בישראל, גם מיעוטו הנחשב חלש, לא יכול לקבל מנהיג שמתאר לעיני האומה כמה עשרות מיליונים הוא עשה בעבודתו בחברה ציבורית, ולאחר שעשה לביתו בא להושיע את "המסכנים". הפטרנליזם הזה מזוהה עם מפא"י של שנות ה־50, והשנאה כלפיו תהומית ובלתי נשכחת גם בעבור דורות. פטרנליזם שיצר את ישראל השנייה ותרם רבות לעליית הליכוד לשלטון.

לאבי גבאי היתה הזדמנות לנסות להציג אלטרנטיבה חזונית ומשמעותית לתפיסת העולם של הימין. משום מה, הוא בחר בדרך הקלה והצטרף ללהקת הרוק הכבד "רק לא ביבי". במקום להוכיח שיש לו דרך, מצפן וכיוון חדש לחברה הישראלית, הוא בחר להכפיש ולהשתלח. לצערו, בנימין נתניהו איננו ציפי לבני שאפשר לסלק במחי תפריט קולינרי מביך ושני משפטים בשידור בטלוויזיה.

לקראת סוף דרכו הפוליטית של אבי גבאי, כמקובל במפלגת העבודה, אני מציע לו לקרוא את ספרו האחרון של עמוס עוז, "הבשורה על פי יהודה". בספר הוא יגלה מהי ההתמחות הייחודית של חבריו שנוטשים אותו לאנחות ומחפשים גואל אחר.