לא תאמינו כמה קרובה תל אביב לעזה, ועוד יותר לא תאמינו כמה קרובה שדרות לתל אביב. בשעה וכלום אתה גומא את הנסיעה הזאת, עובר למרגלות גבעת הסוס, שאליה משקיפים בואכה בית חנון וכל הרצועה הזאת, שפעם, בימי אשכול ודיין, כשסופחה אלינו כספחת, היו בה בקושי 200 אלף איש, וגם עקרות הבית של שדרות היו קופצות לשווקים שלה כדי למלא את הסלים בעגבניות ובתפוחים בזול. היו ימים.
אז פחות מקילומטר משם משתרעת לה שדרות, עיר דגל ישראלית על 25 אלף תושביה, ומתעוררת ביום שני השבוע לעוד בוקר של חורף משופר, שממלא במים את הגומות ומוליך אותנו בשביליה בואכה "מרכז העיר". ב־1996 היא הוכרזה כעיר, אבל למרות הפיתוח הניכר בכל מקום, מרכזי הקניות החדשים, מתיחת הפנים בכיכרות ובנייני הרכבת שעברו ניתוח פלסטי מוצלח, כולל ממ"ד לכל משפחה - בתודעה הלאומית היא נותרה עיירת ספר, שהחליפה בתפקיד את קריית שמונה של הקטיושות בשנות ה־70. כמו אחותה הצפונית, שדרות היא כולאת הברקים והקסאמים התורנית, שחיה לה מהפוגה להפוגה. לא כל כך יפָה, לא בת 16, אבל יודעת משהו על העולם הזה.
בבחירות האחרונות ב־2015 הלכו כמעט 11 אלף מתושבי העיר (כ־62.5 אחוזים מבעלי זכות הבחירה) להצביע. כמעט 43 אחוזים מהם שלשלו את הפתק מחל, ובסך הכל 4,614 קולות. אביגדור ליברמן, זה שהבטיח להביא את איסמעיל הנייה לקבורה 48 שעות אחרי שייבחר לשר הביטחון, סיים שני עם 1,275 קולות. עכשיו, כשהנייה חי ובועט, וליברמן הוא כבר במיל', מעניין כמה קולות יקבל כאן.
"המערך", כפי שלעולם ייקרא בעיירות הפיתוח, וזה בוודאי לא מבשר לו טובות, הגיע עם בוז'י הרצוג וציפי לבני רק למקום החמישי, עם 806 קולות, בקושי 7.5 אחוזים. 34 קולות פחות ממה שגרפה ש"ס. וזאת עיר שבה סניף מפלגת העבודה היה פעם אחד ממוקדי ההתרחשות, ואפילו נחגגו בו חתונות ובר מצוות.
היום הסניף חרֵב, לא מזכיר את ימי הזוהר שבהם שלטו כאן המפא"יניקים. אפילו כהונתו של התושב עמיר פרץ, שנבחר לראש המועצה ב־1983 וכיהן חמש שנים, היא אפיזודה נשכחת.
בעיר מסוגה של שדרות אין כיכר עיר אחת שבה נאסף עם, אלא מתחמי מגורים, ובצידם אותו מרכז מסחרי ותיק, שאליו מתנקזות נפשו ונשמתו של המקום, קולם של התושבים. למרות הקניונים הענקיים בכניסה לעיר, עדיין יש תור במכולת הוותיקה של ששון שרה, שמצליח למצוא בה את ידיו ורגליו רק בגלל הבלאגן האדיר ששורר בה.
בסבב הירי האחרון על העיר, ששון ספר 40 קסאמים בתוך 6 דקות באותו יום שני, באחר צהריים של פורענות. אני שואל אותו אם רץ לתפוס מחסה, והוא מסתכל עלי בעיניו החכמות וצוחק: "ומה, אעזוב ככה את העסק פתוח? יש לי 15 שניות לתפוס מחסה מרגע השיגור. כשהייתי חייל בן 18, הייתי מגיע מאיפה שאנחנו עומדים למיגונית בתוך 45 שניות. עכשיו אני בן 65, ולפני זה אני עוד צריך להוריד שני תריסים במכולת ולנעול. אחרת, אם אני משאיר פתוח - מה יישאר פה?"
הוא אחד האנשים היחידים שאני מכיר שמשפחתם עשתה את הדרך ההפוכה - מרעננה לשדרות. ההורים שלו נולדו בעיראק, ולאביו של ששון היה אבא סוחר עשיר. "בסוף אבא שלי בא לישראל והחליף את חליפת הסוחר שלו בחאקי. הוא לא היה כמו אלה שאתה שומע בסיפורים, שרגע לפני שעלו על המשאיות של הסוכנות הבטיחו להם שהם יגורו רבע שעה מתל אביב, ופתאום הורידו אותם במדבר. הוא ידע מצוין מה המרחק בין רעננה לשדרות, אבל נענה לקריאה של בן־גוריון להפריח את הנגב.
"כשאבא הגיע לשדרות, הוא קיבל שלושה פחונים ליד מועצת הפועלים. פחון מגורים, פחון מחסן ופחון מכולת. החיים היו קשים, הוא לא סבל את התנאים, ובנה בית חדש של 32 מ"ר".
היום ששון גר על האדמה הזאת, רק ש־32 המטרים התרחבו ל־300 ומאכלסים שמונה נפשות. "היום זה לא כמו אז, אם לכל ילד אין חדר לבד ומזגן, הוא לא ידבר איתך".
• • •
סביבנו מתקבץ עכשיו פרלמנט מאולתר. כולם גברים, כולם בני המקום, כולם יודעים את התורה. שדרות היא פסיפס מורכב. לליכוד יש כאן תמיכה גורפת, אבל האנשים מבולבלים. רבים מתומכי ראש הממשלה יצאו לצמתים להפגין נגדו כשהאש הומטרה מהרצועה, וממשלת הימין־ימין־ימין הזאת לא מצאה פתרון הולם, ובמילים אחרות - וואו וואו וואו מה היה קורה פה לראש ממשלה מהמערך במצב הזה.
לששון, ליכודניק ותיק, יש ויכוח גדול עם יוסי טימסיט. יוסי בן 61, נשוי ואבא לארבעה. גם יוסי הוא ליכודניק, אבל נשבע לי שידו תישרף אם ישים ליכוד בבחירות הקרובות. ששון מסתכל עליו ומרגיע אותי: "אל תדאג. יבוא התשיעי באפריל, והוא לא יהיה מסוגל. ישים מחל כמו כולם".
המרכז המסחרי. "פעם היה פה בקושי פאב אחד. היום יש ארבעה, והכל תוסס בערב"
טימסיט מנער אותו. "תשכח מזה. וזה לא רק אני. הבית שלי ברחוב משעול ניצנה חטף קסאמים ב־2003, ב־2005 וב־2007. אשתי עמדה במקלחת כשהקסאם פגע בה. יש לה 400 רסיסים בגוף. היא לא יכולה ללכת, 100 אחוז אי־כשירות. העונג היחיד שלה בחיים זה לעמוד מתחת למים קרים כדי לא להרגיש את הגב השרוף שלה.
"את הכסף שאני משלם על כמויות המים שהיא צורכת, אני לא מסוגל לשלם. המדינה נותנת לי 3 קוב מים. זה כלום".
הלכת להפגנות?
"בטח, עם אשתי, על עגלת הנכים שלה. והיו שם המון תושבי שדרות. שלא יספרו לך סיפורים שרק קיבוצניקים הפגינו. איבדנו את יכולת ההרתעה שלנו. טילים נופלים עלינו חופשי, וביבי מזרים כסף לחמאס, 15 מיליון דולר כל חודש. ביבי לא מחפש בלאגן. שילך לתל אביב או לקליקה שלו בסביון. הראש שלו בחקירות, ואין לו זמן לתושבי הדרום. אנחנו בשבילו כושים".
ששון מרגיע את האווירה ונותן פרשנות מלומדת סטייל אהוד יערי. "לפעמים אנשים פה מדברים מהרגש ולא מהראש. אנשים תקפו את צחי הנגבי על מה שהוא אמר, כאילו הוא עשה הבחנה בין תושבי העוטף לתושבי תל אביב, כשאמר שלירי על תל אביב יש משמעות אחרת. צחי צדק, כי אם היה נופל טיל על נתב"ג או על משרד הביטחון, ישראל היתה מגיבה בטוח, אבל כל החיים במדינה היו משתבשים.
"עזוב את כל הדיבורים פה. הליכוד קיבל 42 אחוז ב־2015, ויקבל יותר בעוד שלושה חודשים. תסתכל על שדרות. 4,500 יחידות דיור חדשות, מתוכן 1,500 יחידות שכבר מוכנות. יש חיי תרבות משגשגים, חוגים מסובסדים, מעונות יום. המתנ"ס עובד 24/7.
"פעם היה במתחם פה בקושי פאב אחד. היום יש ארבעה, והכל תוסס בערב ומלא אנשים. אתה יודע איך החיים פה השתנו מאז שיש רכבת? שמעתי שיש בתיאטרון גבעתיים הצגה בעיראקית. עליתי על הרכבת ב־7 בערב, ב־8:15 הייתי בכניסה לתיאטרון".
כתושב שדרות ותיק, מה הפתרון שאתה מציע לביבי בעזה?
"לא בטוח שהאינטרס שלנו זה להוריד את שלטון חמאס, אבל אנחנו צריכים הרתעה. שיוריד כל חודש ראש אחד. פעם הנייה, פעם סינוואר, פעם א־זהאר. אף פעם לא החזקתי מאביגדור ליברמן. הוא אופורטוניסט שבא ממולדובה ולמד להעריץ את הכוח הסובייטי, וחושב שאני צריך לפחד ממנו. אני דמוקרט, והמשפט של קנדי צרוב לי בנשמה: תגיד מה אתה עושה למען המדינה, לא מה היא עושה בשבילך.
"כשהייתי מורה למקצועות טכניים במועצה האזורית שער הנגב, פיטרו אותי כי הייתי חרותניק, אבל לא בכיתי. אני לא בוכה על הקסאמים, אלא על זה שהבן שלי, חייל בצנחנים שרוצה ללמוד רפואה, הוא קורבן של האוניברסיטה, שעל 120 מקומות פנויים משריינת 40 מקומות לערבים שמתקבלים עם הקלות, ועוד 40 לסטודנטים מחו"ל. הבן שלי צריך להילחם על 40 המקומות האחרונים מול ה־1,500 שרוצים ללמוד".
• • •
לשמעון בוסקילה, המכונה שופן, יש בשדרות מספרה. הוא בן 56, וכבר 25 שנה הוא הספר האישי של עמיר פרץ. בוסקילה מספר שיום אחד פרץ הגיע להפגנה של חירשים מול משרד ראש הממשלה. פרץ דיבר מולם, ואחד מהם אמר לו: "עמיר, כל הכבוד שבאת, אבל אנחנו לא מבינים מילה ממה שאתה אומר, כי השפם שלך מסתיר לך את הפה". פרץ הסתכל עליהם ואמר שהוא מוכן אפילו להוריד את השפם, לאות סולידריות.
השמועה פשטה בכל מקום, ותוכניות הטלוויזיה הכי נצפות, זאת של מני פאר בשידור חי, ושל יצפאן, נלחמו על השידור של הרגע המכונן - גזיזת שפמו של פרץ. תוכניתו של מני פאר נבחרה בסוף, אבל ברגע האחרון התרחש פיגוע קשה בקניון בפתח תקווה, והאירוע נגנז.
שופן בוסקילה לא גילח בסוף את שפמו של עמיר, אבל מאז הוא מקצץ אותו ככה שגם החירשים יבינו מה הוא אומר. בוסקילה הוא נאמנו של פרץ, הולך איתו באש ובמים, בגלל האמונה באיש. "הוא איש רציני, חכם. אם הוא יגיד לי שצריך לעשות שלום עם נסראללה, אני אגיד אמן, כי הוא כנראה מבין למה הוא אומר את זה.
יאיר אלבז והשקשוקה. "היום אין לי באמת למי להצביע. כולם גנבים ונוכלים" // צילום: יהונתן שאול
"עברנו פה כבר הרבה ראשי ממשלה. כל אחד חושב שאין לו מחליף. אריק שרון עשה את ההתנתקות, ואמר שאם ייפול טיל אחד מעזה, הוא ימחק אותם. אז אמר. כולם מדברים. בשורה התחתונה אין לנו ביטחון.
"הייתי רוצה שעמיר פרץ יהיה ראש הממשלה, אבל אם הוא לא רץ, אולי ננסה את בני גנץ. יש לי פה שלושה ילדים וארבעה נכדים. הבן שלי חי כמה שנים בארה"ב וחזר, וכל פעם שיש פה בלאגן, הוא רוצה לברוח ולא לחזור יותר. מה אנשים רוצים בסך הכל? קצת שקט בחיים".
• • •
דווקא בימיה הפחות זוהרים כעיירה קטנה, מפוהקת וקצת שכוחת אל, ואולי בגלל זה, צמחה בשדרות סצנה מוזיקלית משמעותית. יעקב אוזן גדל פה, ואחר כך החליף את שמו לקובי אוז. גם להקת שפתיים וכנסיית השכל התחילו את דרכן במקלטי העיר, שהפכו החל משנות ה־2000 לאזורי מחסה מהירי מכיוון הרצועה.
ועל כל אלה משקיף אברהם פאר, קיבוצניק מדורות, כבר בן 84, שלא מפספס בכל בוקר את ההסעה מהקיבוץ למתחם ההסתדרות בואכה המכולת של ששון, שם הוא פוגש על כוס קפה את כל חבריו הטובים. אברהם מאוהב בשדרות ובאנשיה. הוא הגיע מפולין באונייה, על הסיפון הוא צעק, בלי להבין, "בוז בווין" (ארנסט בווין היה שר החוץ הבריטי לאחר מלחמת העולם השנייה והתנגד להגירת יהודים לארץ ישראל), וגורש לקפריסין.
הוא היה מכונאי על אוניית חיל הים האגדית אח"י אילת, כשהותקפה ב־21 באוקטובר 1967 על ידי ספינות טילים מצריות והוטבעה. פאר מצא את עצמו מושלך למים עם בטן פתוחה, מחזיק במשך ארבע שעות את מעיו, כדי שלא ילכו לאיבוד במעמקי הים, עד שחולץ בידי לוחמי הקומנדו הימי. 47 מחבריו מצאו אז את מותם.
הוא עבד כמכונאי בנמל חיפה ושיחק קיצוני ימני בהפועל חיפה עד 1964, והתיישב בקיבוץ דורות ונשא את בת הקיבוץ. יש לו שלושה ילדים - בן שמנהל בית חרושת לקרטונים, בת פסיכולוגית ועוד בן שעובד כטייס באל על.
פאר קיבוצניק, אבל לא אידיאולוג. "שופן הוא ספר מצוין, אני מסתפר אצלו, אבל הוא עמיר פרץ ולא מוכן לשמוע דעה אחרת. אני לא מכור לשום מפלגה. אמרתי לששון שכשיגיע יום הבחירות, נחליט למי להצביע".
אבל אתה קיבוצניק. הקיבוצניקים מצביעים מרכז ושמאלה, לא?
"אני לא פנאט של אף אחד. אני יכול להצביע לכל הכיוונים. יש רק 100 יום עד הבחירות, אבל עד אז יהיו פה עוד הרבה שינויים בפוליטיקה. יהיו חיבורים מעניינים, והרבה אנשים כמוני שלא יודעים עכשיו למי להצביע, יחליטו בשבוע האחרון. אולי אפילו ביום הבחירות עצמו".
• • •
אנחנו עוצרים לבגט עם שקשוקה במסעדה של יאיר אלבז, שהשם שלה, איך לא, "הפגז של אלבז". הוא בן 45, נשוי עם ארבעה ילדים, ויש לו כבר 28 שנה טור קבוע שנקרא "הפגז של אלבז" במקומון "דין וחשבון". אלבז הצביע ש"ס וימשיך להצביע לה אף שהוא לא דתי ואין לו כיפה על הראש. למה? כי "ש"ס זו מחאה, ואני במחאה תמידית, כי היום אין לי באמת למי להצביע. כולם גנבים ונוכלים.
"פעם היו פה אגדות: בגין נגד פרס, רבין. למי אני אתן היום את הקול שלי? ליאיר לפיד, הכתב 'במחנה' הזה? גם גבאי הוא אחלה, אבל נחנח. היום השרים דואגים לכיסאות שלהם. העם בסדר עדיפויות נמוך".
אז מה הפתרון?
"בוא נהיה כנים עם עצמנו. שני הצדדים לא רוצים לעשות שלום, ומה שהיה הוא שיהיה. הממשלה לא רוצה לעשות שלום, אבל גם לא רוצה לעשות מלחמה. ההורים שלי פעם היו נוסעים לעזה לעשות קניות. היה ואיננו".
אני חוזר להגיד שלום לששון שרה. שעתיים קודם, ברגע אפוקליפטי, הוא הציע למחוק את עזה ולבנות תחתיה אצטדיון כדורגל. אבל ששון הוא לא כזה. הוא אחד העם, שלפעמים עולה לו הג'ננה, אבל רוב הזמן הוא בסך הכל רוצה לחיות כמו בן אדם.
אני שואל אותו על הכוכב החדש, בני גנץ. הוא שוב מסתכל עלי ככה, ומחזיק את האצבע שלו מתחת לעין. "אם הוא מקבל פה 100 קולות, אני נותן לך מיליון דולר. מה אני יודע עליו? כלום. המותג הוא ביבי, לא הליכוד. לפני 20 שנה היו מורידים אותו כבר, אבל מה האלטרנטיבה?"
aviadp65@gmail.comשדרות
אוכלוסייה: 25 אלף תושבים; תאריך ייסוד: 1951; הוכרזה כעיר: 1996; מעמד חברתי־כלכלי (אשכול): 5 מתוך 10; בחירות 2015: הליכוד - 42.8%, ישראל ביתנו - 11.8%, הבית היהודי - 11%, ש"ס - 7.8%, המחנה הציוני - 7.5%, כולנו - 6.6%