שנה אחרי התיכון שבתי ובאתי בשערי האולפנה, להשלים בחינה פנימית בספורט. הייתי סרבנית ספורט מאז היסודי. המורות להתעמלות הרימו ידיים (זה מה שמורות להתעמלות עושות) ובסוף עשו שרירים (סליחה): כדי לקבל את תעודת הבגרות המצוינת שלי הייתי חייבת לחזור לתיכון בעיצומו של השירות הלאומי, לעשות תנועות של אלפקה כ"תרגיל בהתעמלות אמנותית", שהגשתי, ולהיבחן בריצת 100 מטרים. ריחמו עלי והעבירו אותי. הציון בחינוך גופני: 56.
גם היום אני מקפידה להימנע מספורט, כולל המינימום ההכרחי. מאז המסלול במורד תעלת הלידה ויציאתי הדרמטית לאוויר העולם, לא התקרבתי למסלולים. אני שורפת קלוריות בשופינג, מלווה בידי חבריי, בן וג'רי. בקלסר יקר לליבי אני מתייקת ידיעות על אנשים מן היישוב שנפצעו במהלך פעילות ספורטיבית: דום לב בריצת מרתון, שבץ בתחרויות טריאתלון. שהשם ישמור כמה הטרנד הזה מסוכן. אנשים לא מודעים לסכנות. שברי מאמץ, קרע במניסקוס, דלקת בגידים. כל חבר עם שחיקת סחוס נכנס לפנתיאון ההוכחות.
זה הולך ונעשה קשה להישמר מפני פעילות גופנית. ראשית, כי כולם מסביב מתאמנים, מותחים ומדוושים. שנית, כי העליתי חלודה. צחצוח שיניים מותיר אותי עם גב תפוס, הנפת פומלית היא עבורי ענף אולימפי, והשריר היחיד שעוד עובד אצלי הוא הלשון. גופים זקופים רצים־מרחפים בטייץ ברחובות. הם מייאשים אותי. אחרי שנים מול מחשב ומול הגה, אני לא בטוחה שהברכיים שלי מסוגלות להתיישר. אין לי זמן, אין לי כוח, אין לי חשק, קר לי, חם לי, השכונה שלי מוקפת עליות וירידות, יש צואת כלבים על המדרכות.
• • •
עטופה באמונה שהשלד החורק הזה עוד יזוז, התחלתי לראות בעבודות הבית ספורט. במקום הלו"ז המלחיץ של חדרי הכושר אני עושה זומבה־ארוחת ערב. שמה מוזיקה למרק ולחביתות. בחלוקת הכביסה לארונות, מד הצעדים דופק. במקום ספינינג - ספונג'ינג.
וכך אחרי הצהריים שלי מתבזבזים בהליכה מהמטבח לפינת האוכל לאזור הכביסה למטבח. מגישה, מפנה, מכבסת, מקפלת, מבשלת, מקלפת, קוצצת, שוטפת, מגהצת, והכל לא בסדרות של עשר־עשר כמו שעושים באירובי, אלא אינסוף. זה כנראה שורף קצת קלוריות. אבל, ברצינות, שורף לי גם את הזמן לילדים. כמעט לא נותר לי זמן לשבת לידם, ללמוד למבחן עם הגדול, להקשיב למספר שתיים, לנשק את הבטן הילדית של הבת שלי לפני שלא תרשה, לשחק בפאזל עם הקטן.
• • •
אני מכירה נשים שיש להן "בחורה" בבית. מישהי שמגיעה בעשר בבוקר ומטפלת בשני הכיורים ובכל הברדק. יש לי ויכוח קבוע עם החברות. הן מביטות במי שיש לה "פתרון" כזה בפליאה של פרולטריון באחוזת דאונטון. אני לא סולדת מזה. פשוט אין לי כסף כרגע.
פעם גרתי בבית גדול ועבדתי סביב השעון. למשך תקופה של פחות משנה גרה אצלי מישהי. היא היתה נדירה, ונתתי לה רישיון להציץ בכל מגירות הבית, אבל היא הלכה בעקבות האהבה שלה ועד היום לא חזרה.
היום, הלוואי שהיה לי. אם היה לי קצת כסף מיותר, הייתי שמה אותו על כוח עזר ביתי. במקום הראשון: מבשלת. כל יום שעתיים, כולל שטיפת כלים. ואם לא זה, אז שעתיים ביום לכל מה שצריך. כביסה, תחזוקת כיורים, וויש על הרצפה. שעתיים ביום זה הזהב.
• • •
לרבים מאיתנו יש אכזבה מכך שהגענו לאמצע החיים ולא נעשינו גביר או גבירה. במקום להתקשר לחברת הסלולר, לבזבז חצי שעה בנבכי נתב השיחות ואחר כך בהמתנה צלילית מחרידה, להתווכח על 13 שקל שחייבו אותי בטעות בחבילה לאתיופיה, ולקבל אותם בחזרה - בשלב הזה של חיי הייתי צריכה מישהו שיעשה את זה במקומי! מזכירה או עוזרת אישית או מנהל אישי או יועץ אסטרטגי.
שיפתחו לי את הדלת של המכונית, ואת בקבוק המים, ויחזיקו לי את התיק, ויתקשרו בשבילי לעירייה ולחברת החשמל, ויכינו לי אוכל ביתי טעים, וישטפו את הסיר של המטבוחה. במקום זה אני רודפת בעצמי אחרי עכברים בבית, ורודפת אחרי הדקות באחר צהריים של סמרטוט על השיש והרתחת מים לפסטה.
• • •
כל העניין הזה של טיפול בבית היה חייב לצאת מזמן לאאוט־סורסינג. יופי שהחלטתי שזו הפעילות הגופנית שאני עושה. סלי הכביסה של סיזיפוס לוקחים ממני את הימים שבהם הילדים גדלים מתחת לידיים שלי. אני דורשת מהם להיות שותפים בעבודות הבית, כמובן, אבל כשיעור כלכלת בית ושעת מחנך. לא בונה על זה כעזרה אמיתית.
החלפת מצעים. טאטוא. קרצוף תבניות. כמה יכולתי ליצור ולהספיק בזמן הזה, איזו אמא מרהיבה יכולתי להיות. צריך להאציל את כל זוללי הזמן הללו לאישה זרה וצעירה. אני כבר אצא לעשות ספורט אמיתי בערב.
לקפל כביסה למשל, זה בקטנה. אפשר לקחת את הבת של השכנה לעשות את זה. למה אני לא לוקחת אותה?
יש לי חברות שפינוק כזה נראה להם המותר האסור, מותרות שאין לגעת בהם. תודעתית, הן מרגישות פשע להשתמש באדם אחר שינקה את הלכלוך שלהן. אני גבירה מפוספסת ולכן זה פחות מטריד אותי.
אז למה אני לא מכניסה עזרה הביתה? כי גם להביא מישהי זו עבודה. למצוא אחת מתאימה. לסמוך עליה. להרגיל אותה להרגלים שלנו. למיקום הלא־הגיוני של קעריות הקורנפלקס, לאופן שבו אני מקפלת חולצות, לשיטת התלייה על החבל. אחר כך צריך לתאם איתה זמן נוח. שלא אהיה בבית, אבל שאהיה בבית. ולהשאיר לה משימות, להפעיל אותה כשהיא מגיעה. אחרת מה, תסתכל על התקרה?
ולארגן לכבודה את הבית. צריך לקבל את פניה במצב מסוים. מסודר למחצה ונקי למחצה. שלא תגלה כמה מביכה אני יכולה להיות, אבל שתיתן תמורה לאגרה. אי אפשר להשאיר ככה את הצלחות על השולחן, את הגרביים זרוקים בחדר, והדפים המבולגנים בשולחן העבודה. להכין את הבית לעוזרת שווה זמן עבודה.
ובכלל, מאיפה אגייס סבלנות ויחס לאדם נוסף בעולם הזה. שתעזוב אותי ואת הלכלוך שלי בשקט. ושלא תתקרב לכיריים שלי. או לתחתונים שלי בכביסה. אני כבר אסתדר.
emilya@israelhayom.co.il