מבין כל הרופאים, היחיד שיכול לדעת הכל במבט זריז הוא רופא השיניים. בניגוד לבטן המסתורית או לגב הבוגדני, חלל הפה הוא פשוט, גלוי, ואין בו סודות. רופא השיניים שלך מכיר ואוהב כל כתר שפוסל על ידו כאילו היה תומרקין, והוא מסוגל לזהות כל פולש זר שחדר לטריטוריה שלו. זו גם הסיבה שהוא מרבה לשלוח אותך לצילומי נשך. זו הדרך שלו לבדוק שלא רעית בשדות זרים. כבר שנים אני מטופל אצל אותו רופא שיניים, שמו ד"ר... הממ. למה להסתבך? נקרא לו דוקטור סטימצקי (סתימה-צקי. הבנתם-). מדובר באדם יסודי, שקנאי לשיניים של מטופליו ברמות קשות, ובצאתם ממנו דואג תמיד לציידם בצעקה האחרונה של התעשיות הדנטליות: מברשות דו-צדדיות, מי פה ללא אלכוהול, חוטים דנטליים מסיבי קוקוס, קיסמים בטעמים, מגרדי לשון, סדי לילה ותרסיסים מחטאים. לפני כמה חודשים פרץ אצלי כאב שיניים מרגיז. זה היה יום חמישי אחר הצהריים, וברגע של עצלות וחוסר ריכוז הלכתי לקבל טיפול בקופת החולים הקרובה למקום מגוריי ולא אצל דוקטור סטימצקי. נכון, הביקור במרפאת הקופה היה קצת פחות פמיליארי ממה שהורגלתי לו, אבל למה כבר אפשר לצפות מטיפול שיניים? זה אף פעם לא כיף גדול. כבר כשיצאתי מקופת החולים הרגשתי שעשיתי משהו שלא ייעשה. הסברתי לעצמי שאין פה בלעדיות, וכמו שסטימצקי רואה עוד המון אנשים, גם לי יש זכות לבקר עוד רופאים. נשמע משכנע, על פניו, אבל בתוכי ידעתי שזה בולשיט. עשיתי טעות, ואני עוד אשלם עליה. חודש אחרי, התחילה השן הטורדנית לשלוח לי שוב סימני מצוקה. כשהכאבים גברו הבנתי שאין ברירה ואני חייב לסור למרפאתו של סטימצקי. אבל כיוון שפחדתי שהוא יעלה עלי, דחיתי שוב ושוב את הביקור. אלא שהמצב הפך להיות בלתי נסבל. הסתובבתי בבית כואב ודואב, ייבבתי ועליתי לכולם על העצבים, עד שאשתי דחפה אותי (פיזית) לצלצל ולקבוע תור. סטימצקי ענה שמזמן לא שמע את קולי, ומייד העביר אותי לדינה המזכירה. זה היה צעד מפתיע. אמרתי לאשתי שהוא בטח כועס עלי, כי תמיד הוא בעצמו קובע לי את התור וגם מנהל איתי צ'יט-צ'אט בענייני דיומא. היא אמרה שהוא כנראה עסוק, שאפסיק להיות פרנואיד ושאין לו דרך לדעת שפגשתי רופא אחר. ביום הטיפול הייתי לחוץ, וכדי להירגע קניתי בפיצוצייה שוקולדים. נשכבתי פרקדן על המיטה של סטימצקי, ובמחווה של רצון טוב פתחתי פה יותר גדול מהרגיל. סטימצקי תחב לי כמה טמפונים בצדדים, ובלי לדבר התחיל לתת עבודה. בשלב הקידוחים עוד הרגשתי שהצלחתי להערים עליו. אבל לפתע משהו בעדינות המלטפת שלו נעלם, והמרצע יצא מן הסאקשן. "נו, ניצני, אתה רוצה להגיד לי משהו או שאני צריך לעקור את זה ממך בכוח-" הוא הטיח בי. "אחרי 25 שנים שאני מטפל בך, כולל עזרה ראשונה ב-12 בלילה, אתה הולך להיפגש עם אחרים? מה חשבת, שאני לא אראה שמישהו היה כאן ועשה מה שעשה? מה קרה, נתקעת בחו"ל עם כאב שיניים? כי לפי העבודה זו כנראה היתה ארץ אויב. מה אתה אומר-" מה כבר אפשר להגיד עם פה מלא טמפונים. "אאעעאאקקקממממ", זה מה שיצא. אבל הדוקטור לא השתכנע. "תראה, יאיר, אם אתה רוצה בזול, יש בקלקיליה אחד שעוקר עם פלאייר אצלך באוטו תמורת 50 שקל. אני לא נוהג להעביר ביקורת על עבודה של אחרים, אבל אני לא אתן לאף אחד שיקלקל לי את מה שעשיתי ב-25 שנה. אז תחליט: נשארים יחד או מתגרשים". "מההרררמהמה", ניסיתי לענות. "אתה לא חייב לתת תשובה עכשיו", אמר הדוקטור. "תחשוב על זה עד שאני גומר עם העקירה". בסיום הטיפול, אחרי שירקתי, גירגרתי וניגבתי, גם התנצלתי. "אני מצטער, אני לא יודע מה קרה לי. אני מבקש סליחה". סטימצקי טפח לי על השכם וליווה אותי החוצה. בחדר ההמתנה הוא עוד הספיק להשפיל אותי לפני מטופלים אחרים. "נו, ניצני, ספר לגברת שוורץ כמה שנים אנחנו יחד". "אה, הרבה שנים". "נו, ואתה מרוצה-" "מאוד". "אז למה הלכת לרופא אחר-" עיני האנשים ננעצו בי כמו סכינים. "בוגד", הם סיננו, ולפני שהספיקו לסקול אותי בעיתוני "לאשה" ישנים ברחתי משם. בבית סיפרתי לאשתי על הזובור מסטימצקי. "היה לי פעם מקרה דומה עם הס-פר שלי", היא אמרה. "ס-פרים נורא רגישים לעבודה שלהם. לפחות את הדאגה הזאת אין לך". אני וסילבסטר כבר לא בעיניי, ראש השנה שלנו מוצלח הרבה יותר מאשר זה האזרחי. שלנו מגיע עם תפוח בדבש, ארוחה טובה, סכסוך משפחתי קטן שמתחזק ריב של שנה שלמה. אין מה להשוות. ראש השנה האזרחי תמיד נראה לי קצת מתאמץ וטכני מדי. מה בדיוק חוגגים? את סוף שנת המס? את לוח השנה החדש שקיבלנו מסוכן הביטוח, אם לא קיבלנו אחד בראש השנה- הסימנים הראשונים לסוף השנה מגיעים כמה שבועות לפני. מודעות ענק מבשרות לנו על מבצעים מדהימים, מרהיטים ועד מכוניות, מסולמות מתקפלים ועד ספות הנקה. עכשיו אומרים שגם "עמוד ענן" היה סוג של מבצע לסוף השנה, תוצרת צה"ל. פתאום מגיעים גם טלפונים מקרנות ההשתלמות. אדווה מ"תשואה לחסכן" מתעקשת ש"המומחים שלנו רוצים לעניין אותך בהפקדות". אני מסביר לה שאחרי השנה הזאת, אם היה לי שקל פנוי, הייתי קונה טוסטר במבצע. הריטואל זהה בכל מסיבות הסילבסטר. שניות לפני חצות מכבים את האור ומתחילים לספור. תאמינו לי שבשביל לעמוד בחושך לא צריך לחכות ל-31 בדצמבר, אפשר לסמוך על חברת החשמל שתספק לנו בחורף הזה עוד הרבה רגעים של חושך. אני גם לא מת על הנשיקות האלה בחצות. זה מרגיש מאולץ. אני גבר-גבר שמנשק כשמתאים לי, ולא על פי סימן מוסכם עם עוד 500 מסטולים לצלילי "I Got a Feeling". אז איך אני חוגג את סוף השנה? בבית. שם מוסיקה טובה, מכין לי ולאשתי כוס תה, מוסיף עוגה, ומנדנד לבנות שלי שייזהרו הלילה כשהן נוהגות בכביש, כי יש שם כל מיני פסיכים הלומי שמפניה. בחצות אני נותן לה נשיקה ונרדם עם עין אחת פקוחה עד שאחרונת הבנות חוזרת הביתה. שנה טובה.
