בדרך לבחירות, לאן נעלמו "שתי המדינות"?

נאום בר-אילן לא הסיג לאחור אפילו יישוב אחד ביהודה ושומרון, ולא מנע בנייה בגושי ההתיישבות, אבל ניפק טיעונים לידידי ישראל המגוננים עליה בעולם. כל עוד ישראל מוכנה לפתרון כזה אין לאבו מאזן תירוץ משכנע להדיר את רגליו מהמשא ומתן עימה. אך אם ישראל עצמה מדוממת ומדממת את מה שהבטיח ראש הממשלה - מי יוכל לטעון כלפי הפלשתינים ברמאללה שהם סרבני שלום-

נוסחת בר-אילן מעולם לא נכללה במצע הליכוד או בהחלטת ממשלה. אבל היא חייבה את ישראל מתוקף הצהרה מפי נתניהו. התעלמות ממנה עתה היא טעות, שיהיה קשה לתקנה אחרי הבחירות, שכן כל בר דעת בעולם יבין מעיתוי ההשמטה כי בישראל יש רוב נגד כינון פלשתין לצד ישראל, ולכן מסתירים את תפיסת "שתי המדינות" לקראת ההליכה לקלפי.

מה גם שבכך מוותר נתניהו על תקוותו לשכנע חלק מבוחרי מפלגת העבודה, התנועה ויש עתיד לתמוך בתוכניתו המדינית ולהצביע לליכוד. ראש הממשלה אינו מתחרה בהם אלא בסיעות הימין בלבד. חבל.

לגופו של עניין, כל מי שעוקב אחרי ההתרחשות בארצות שמסביב יודע כי הפלשתינים ממשיכים בקו השולל את תפיסת "שתי המדינות". ציפי לבני עמדה סמוך למוקדי ההכרעה ויודעת כי שום הצעה - אפילו לא הקיצונית מכולן מאת אהוד אולמרט - אינה משביעה את רעבונו של הזאב הפלשתיני.

בנתונים אלה היה נבון לתמוך ב"שתי מדינות לשני עמים" ככלי מדיני במסגרת ההתנהלות אשר הוצעה על ידי השר משה (בוגי) יעלון בספרו "דרך ארוכה קצרה". יעלון - איש ליכוד עם ניחוח מובהק של דור שלישי לממשיכי דרכו של דוד בן-גוריון - "עשה חושבים" והגיע למסקנה כי בעתיד הנראה לעין לא ייכון שלום, ומה שהצדדים צריכים לו הוא מיומנות בניהול משברים מתוך ידיעה כי אין להם פתרון קבע בקרוב.

אין בפלשתין נכונות לשלום המבוסס על פשרה של אמת. זאת ידע אפילו האידיאולוג החשוב מכל שקם לשמאל הקיצוני אחרי מלחמת ששת הימים, ישעיהו ליבוביץ. בניגוד לדימויו, הפרופסור הסגפן לא הבטיח לממש חלומות שווא כאילו עם הנסיגה תשקוט הארץ ארבעים שנה (הוא הכיר את המקור לשירו של נתן אלתרמן "חלומות - שווא ידברו").

בהשיבו ב-1970 לתלמיד צעיר כתב ליבוביץ כי הוא מצדד ביציאה מהשטחים, ולאחר מכן "עלינו להתבצר במדינתנו היהודית ולהגן עליה... אינני מאמין שיש סיכוי לשלום של ממש בינינו ובין הערבים בעתיד הנראה לעין, ולפיכך אין גם סיכוי לביטחון. אנו נידונים להתקיים זמן ממושך ללא שלום וללא ביטחון" (מובא בספר "רציתי לשאול אותך פרופסור ליבוביץ").

ברור שליבוביץ ויעלון לא היו מגיעים להסכמה מה הם הגבולות שמהם תצא ישראל למלחמה הבאה. אבל ברור לשניהם כי אין שלום באופק. שניהם שותפים לדעה כי בהיעדרו יש בפועל "ניהול משברים" או מלחמה.

לצורך ניהול משברים צריך לקרוע את מסך הכזבים של הפלשתינים, שסירבו ליוזמות שלום מובהקות מאת אהוד ברק ואהוד אולמרט. אך הכלי של "שתי מדינות לשני עמים" יעיל לניהול משברים. הליכוד איבד אותו במערכת הבחירות הנוכחית בעימותו עם הימין הקיצוני, והוא יחסר לנתניהו ולשר החוץ שלו בהתייצבם בעוד כחודשיים לדיון עם מזכיר המדינה האמריקני החדש ג'ון קרי. הפסד נטו.

התקווה שהוכתמה

כתב האישום נגד אביגדור ליברמן אינו זניח. אופיו חמור לפי גירסה א' וגירסה ב' כאחת. נכון שהוא נראה כמו מסטיק בזוקה - לשונה של השדרנית גאולה אבן - בהשוואה לתיק הגדול נגד ליברמן שנגנז על ידי יהודה וינשטיין. אבל התיק הקיים עומד מלוא תפארתו בפני עצמו.

ביסודו של דבר היתה לליברמן סיבה טובה לצהול. וינשטיין פטר אותו מהתיק הכבד באמת, ועניין שיבוש הליכי החקירה המאכלס את כתב האישום הנוכחי נראה לו כ"זוטי דברים". הוא חלם לסיים את הפרשה עד פיזור הכנסת ולשוב לממשלה הבאה בטענה כי "נשא את עונשו" ו"שילם את חובו לחברה".

אך האיטיות של וינשטיין - זו אשר שירתה את ליברמן שלוש שנים - שינתה כיוון. עתה איטיותו היא לרועץ לנאשם. איך שגלגל מסתובב לו.

ליברמן וחברו אריה דרעי הם חוויה טראומטית בזירה הציבורית. הם ייצגו קבוצות מקופחות. תבעו למענן תיקונים שטרם בוצעו. היו נקודות אור ותקווה כי הנה, אפשר להגיח מפרברי החברה בישראל אל צמרתה. מדינת היהודים נתפסה כארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לעולים החדשים שבקרבה. לכן יותר משאנשים שמחו לאידו של דרעי, אשר הורשע בקבלת שוחד ונשלח לכלא, הם הצטערו על שהכתים את הצלחתו הציבורית בעבירות פליליות.

ליברמן לא הורשע. הוא רק הוצג בצלליות מבעיתות אפילו בדו"ח של וינשטיין שעסק באי העמדתו לדין, ואלו בוודאי התעצמו עם כתב האישום בפרשת מינוי השגריר זאב בן-אריה. עוד תקווה הוכתמה.

רעש אדמה

מייד לאחר שיושב הראש הנמרץ של הוועדה לביקורת המדינה, ח"כ אורי אריאל (הבית הלאומי), הודיע לאריה אבנרי מתנועת אומץ ולנחי אייל מהפורום המשפטי כי בכוונתו להקים ועדת חקירה ממלכתית לבירור פרשת המסמך של בועז הרפז, ניעורו מרבצם כמה מתומכיו של גבי אשכנזי. הם ניסו לגמד את משמעות העניין, אך ב-14 בינואר 2013 יפורסם סוף סוף דו"ח מבקר המדינה, והציבור הרדום יבין כי אריאל אינו מגזים בכנותו את הפרשה "רעש אדמה". מה שאירע בצה"ל ובהתנהלותו של אשכנזי מול לשכת אהוד ברק תואם את התיאור המבעית שבפי אריאל.

לכאורה נחוצה ועדת חקירה מפני שהיועץ המשפטי יהודה וינשטיין נוקט סחבת של שמונה חודשים בפניית המבקר בדימוס מיכה לינדנשטראוס ואריאל ותנועת אומ"ץ ופורום המשפטנים לפתוח בחקירה פלילית בנדון. בפועל הדברים סבוכים יותר. ברור לגמרי כי מה שהיה ידוע לעיתונאים בשנתיים וחצי שחלפו מאז הניסיון הנואל להדביק את "מסמך הרפז" לאלוף יואב גלנט; ומה שנכתב ונמחק ושוב נכתב בשלוש הטיוטות של מבקר המדינה - הוא רק חלק מהמידע המצוי בידי המשטרה ומשרד מבקר המדינה.

התמונה קודרת יותר מאשר התמונה הקודרת, שתפורסם בעוד שבועיים. לא כל העובדות הגיעו לח"כ אריאל. אפשר שלאחר היוודען, יהיה אפשר לומר כי רעש האדמה שמדובר בו הפך לצונאמי פוליטי ומוסרי. בתנאי שהציבור יצא מאדישותו לגבי הנעשה בצה"ל ובלשכת הרמטכ"ל לשעבר, וההשלכה שיש להתנהלות מגונה זו על שליטת הממשלה האזרחית במטכ"ל.

עם כאלה תירוצים

הסרט "ג'נין ג'נין" הוא גירסה שקרית המכפישה את חיילי צה"ל שלחמו בשומרון במבצע חומת מגן. הדבר לא הפריע לד"ר מיכל חכם ממכללת בית ברל להקרינו לתלמידיה. הסטודנטית איריס אלמוג לא יכלה לשאת בנטל הנפשי. רבים מבני משפחתה נרצחו במסעדת מקסים בחיפה. אבל המרצה חכם לא גילתה רגישות ולא ויתרה. זה נגמר בדמעות ובנטישת הכיתה על ידי הסטודנטים.

עמרי מניב הזכיר שלשום לקוראי "מעריב" כי חכם חתמה על כל דבר רע - החל בתמיכה בטלי פחימה וכלה בהגנה על העבריין הנמלט עזמי בשארה. אין ציפיות ממנה. אבל מתמיהה ומקוממת תגובת הנהלת המוסד הנקרא על שמו של ברל כצנלסון - מגדולי הציונים של תנועת העבודה בדור המייסדים: "אין בהקרנת הסרט משום הזדהות אידיאולוגית מסוג זה או אחר של המרצה בקורס ולא של המכללה האקדמית בית ברל כארגון".

לא? הסרט נבחר במקרה? המרצה חכם נטולת עמדה? הנהלת מוסד אקדמי הרוצה להגן על הקרנת שקרי "ג'נין ג'נין" חייבת למצוא ניסוחים יותר אינטליגנטיים. עם תירוץ המנוסח כך אי אפשר לקבל B.A אפילו בבית ברל.

העולם שנעלם

בט"ו בשבט לפני כ-64 שנים התכנסו בקולנוע קסם על שפת הים בתל אביב 120 חברי הכנסת הראשונה, המיתולוגית. אנחנו הילדים עמדנו בכניסה ואספנו את חתימותיהם של הנבחרים. איבדתי עניין לאחר איסוף של כ-40-30 חתימות, אבל הילד עמנואל עדני התמיד, ומקץ 64 שנים הוא אחד מגיבורי סרטה בן שלושת הפרקים של הדס לוי-סצמסקי, "משתחווה ומודה", המוצג מהשבוע בערוץ הכנסת.

מנחם בגין שאל פעם אם נכון הוא ששבע חתימות שלו נמכרות תמורת אחת של יריבו דוד בן-גוריון. שכן בגין נענה לציידי החתימות ברצון, ואילו בן-גוריון חמק. באחד הימים הדף את עדני באומרו כי יחתום לו בפעם הבאה. מקץ שבוע שוב הבטיח לו שיחתום בפעם הבאה. "אבל זאת אמרת לי כבר בשבוע שעבר", התעקש הילד ונמלט מפני השוטר. בן-גוריון עצר והורה לשוטר להחזיר את עדני. "הבטחות צריך לקיים", אמר - וחתם לו.

הכנסת היתה תמימה. כמה מחבריה סברו שכמעט אין צורך במשכורת. גם לא היה כסף בקופה. ד"ר עוזי לנדאו - בנו של ח"כ חיים לנדאו - סיפר כי יום אחד הביא ד"ר יוחנן בדר חמש לירות לאמו, מפני שבמשפחתם נולדו ילדים, ואילו בדר היה חשוך בנים. לא היה כסף לשלם משכורות לכולם, וח"כים שהם גם הורים זכו לקדימות.

המשכורת גם לא הספיקה לגולדה מאיר, שפירנסה שני ילדים כאם חד-הורית. את השלמת ההכנסה שלה עשתה ככובסת בגן הילדים של בנה מנחם, לימים צ'לן נודע. מזלה שלא היתה אז חובת דיווח למבקר המדינה.

זהו סרט מעולם אחר. אליהו לנקין שאל חליפה מחבר כדי להצהיר אמונים, אבל בדרך הרטיבה את הבגד מכונית שדהרה בשלולית, ולא היה אחר. לגולדה שנודעה כקשוחה וכ"גבר היחיד בממשלה" היה רומן קסום עם דוד רמז. היא כתבה בלשון רומנטית כתלמידת תיכון מאוהבת. אבל כשכתבה לו, "תרחם על בן-גוריון ונהל את הישיבה", דחה אותה רמז בתקיפות נטולת חיבה: "אסור לרחם". הכל בכתובים.

בכנסת של אז ביצבץ גם מאבק פמיניסטי. לאחר מעשה אונס מסעיר בגן מאיר בתל אביב הציע הרב יהודה ליב הכהן מיימון להטיל עוצר לילה על נשים המשוטטות לבדן, ומאיר השיבה כי זה רעיון טוב, וכדאי להטילו על גברים דווקא. עולם שנעלם, חלף עם הרוח.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו