ברוך שפטרנו מאונסק"ו

ברוך שפטרנו:עם סוף השנה האזרחית נכנסה לתוקףפרישתה של ישראלמאונסק"ו - ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם. אל תצטערו על כך. בתנאים הקיימים לא היה מקום להמשיך לשבת סביב שולחן אחד עם חבורת הצבועים והשקרנים, שבכל כמה חודשים שכתבו מחדש עוד פרק בהיסטוריה של ארץ ישראל ועם ישראל וניכסו אותו לפלשתינים. במקום להיתרם מהמורשת המפוארת - התרבותית, הדתית, ההיסטורית והארכיאולוגית - של העם היהודי בארץ ישראל, בחר הארגון פעם אחר פעם לאמץ עוד ועוד "פייק היסטורי" ולהעניק הכשר משלו לעוד ועוד בדיות מילקוט הכזבים הפלשתיני.

אונסק"ו ערער על הקשר ועלהזיקה היהודיתלהר הבית ולכותל המערבי. הוא התייחס אלינו כאל כובש בבירתנו, אף שירושלים על קודשיה מעולם לא שימשה בירה תודעתית או פוליטית של איזושהי התהוות ממלכתית ערבית או אסלאמית. אפילו הירדנים - שיחד עם הפלשתינים הניעו את אונסק"ו להחלטות העוינות נגדנו - מעולם לא עשו את ירושלים בירתם בשנים שבהן החזיקו בה ככובש. הם חיללו את המקומות הקדושים ליהודים, ובניגוד להסכמים חתומים עימם, אף מנעו מאיתנו גישה אליהם. באותם ימים הירדנים והפלשתינים - קודם שהמציאו עצמם כעם - ציינו במפותיהם ובכתביהם הדתיים את מקום הר הבית כמקום מקדש שלמה. היום הם מתכחשים לכך בעזות מצח, ואונסק"ו סייע להם בכך כשאימץ חלקית את ההתכחשות הזאת.

אבל לא רק את ירושלים העלה אונסק"ו "על ראש שמחתו" ושקריו. קבר רחל, שאונסק"ו החליט לכנותו - כדרך הפלשתינים - בשם מסגד "בלאל אבן רבאח", מעולם לא נקרא כך קודם לכן. אבו רבאח, אתיופי־חבשי במוצאו, היה שמו של אחד המואזינים הראשונים, ששירת את הנביא מוחמד. הוא נהרג בסוריה ונקבר בחלב או בדמשק. רק משנוכחה הרשות הפלשתינית בכישלונה לכבוש את מתחם הקבר מידי ישראל באינתיפאדה השנייה; רק כאשר עלו בתוהו מאמציה לעשות בקבר רחל "מעשה קבר יוסף" ולבצע גם בפאתי בית לחם לינץ' המוני, כפי שחוללה ב־1996 בשכם - רק אז נעשה החיבור בין אבן רבאח החבשי לבין "קובת רחל". קובת רחל היה שמו הערבי של האתר, כפי שהמוסלמים נהגו לכנותו מדורי דורות עד אז. במקרה של קבר רחל, ניסיון הכיבוש התודעתי שבו תמך אונסק"ו בא במקום ניסיון הכיבוש הגיאוגרפי, שנכשל.

באותה דרך הוטה אונסק"ו על ידי הפלשתינים בכל הנוגע למערת המכפלה. המערה, שנקנתה על ידי אברהם מעפרון החיתי, נגזלה מאיתנו על ידי המוסלמים לאורך שנים ארוכות. החזקה המשותפת בה כיום על ידי שתי הדתות היא פשרה נדיבה שכפינו על המוסלמים לפני כיובל שנים. ישראל, בסיועו של שר ההיסטוריה, תיקנה אז כמה אבסורדים קולוסאליים, שהמוסלמים סברו שייכונו שם לנצח. הפלשתינים פנו לאונסק"ו כדי שלפחות במערכה התודעתית הם ישיבו לעצמם באופן בלעדי את מערת המכפלה, וגם כאן אונסק"ו סייע להם.

עם כל החלטה הזויה נוספת הגחיך עצמו אונסק"ו והפך עצמו לפחות ופחות רלוונטי, אלא שקוץ ואליה בה ואין רע ללא טוב: למרות המופרכות המוחלטת של החלטות הארגון, היה בהן יתרון מרכזי אחד: הן הציבו מול עינינו מראה. הן אילצו אותנו לשוב אל שורשינו, ללמוד עליהם, להעמיק בהם ולהבין שאיננו עוברי אורח בארץ הזאת. לא סתם נולדנו כאן או עלינו לכאן. הן תרמו להכרה הכה נחוצה שארץ ישראל אינה רק ארץ מקלט, אלא גם ארץ ייעוד; שאתרים קדושים ומקומות רבים לאורכה ולרוחבה הם ערש הולדתנו כעם; שאתרים אלה מתכתבים עד היום עם ההווה ועם העתיד שלנו כאן, שאינו מושתת רק על "צורכי ביטחון".

עתה, ללא אונסק"ו, נצטרך להזכיר לעצמנו זאת מפעם לפעם בעצמנו.