נותנים את הכל

יום לפני ניתוח תרומת הכליה שעבר קובי קרנצברג, אשתו רעות נכנסה לחרדה. במשך כמה חודשים הם התכוננו ליום שבו הוא יתרום כליה לאדם אחר שאינו מכיר, תרומה אלטרואיסטית טהורה, פשוט בשביל לעזור. היא היתה שם לצידו כשעבר את הבדיקות הנדרשות ואת ועדות משרד הבריאות, הם כבר קבעו עם אמא שלה שתשמור על הילדים בזמן שהם יהיו בבית החולים, והכל לכאורה היה ברור ומוכן. 

אבל פתאום, רגע לפני, החשש מהלא נודע כמעט הכניע אותה, והיא פרצה בדמעות. "לא סתם דמעות, על גבול ההיסטריה", היא מניחה את ידה על זו של קובי. "היינו כל כך עסוקים בהתרגשות של הנתינה, שלא עלתה אצלי המחשבה שמשהו רע עלול לקרות. ופתאום הרגשתי שאני נחנקת. 

"הניתוח נקבע ליום שאחרי ראש השנה, ובמשך כל החג קובי היה עם הילדים. הוא בנה משהו יחד עם גיא, הבן הבכור שלנו, ארגן את הילדים במקלחות, נתן להם נשיקת לילה טוב, ואני כל הזמן חושבת, אולי זאת הפעם האחרונה שהוא עושה את זה. הוא אף פעם לא עבר ניתוח בהרדמה מלאה, מאיפה לנו לדעת איך הוא יגיב לזה. פחדתי להוציא את המילים האלה מהפה, כדי שהילדים לא ישמעו משהו.

"אחרי שהם נרדמו פרצתי בבכי, כדי להוריד את כל הלחץ מהלב. ישבתי עם קובי, והוא אמר לי שזה ניתוח פשוט, בטוח, בבית חולים טוב. ידענו שאנחנו בידיים טובות. ככה הוא הרגיע אותי, ויצאנו למחרת לניתוח. מובן שהוא עבר אותו בהצלחה, והכל בסדר". 

קובי הלך לניתוח המדובר מתוך בחירה. בחירה להפקיד גוף בריא בידיהם של מנתחים, שיוציאו את הכליה שלו כדי שתוכל להציל את חייו של אדם אחר. הכל בשביל לדעת שעשה את המעשה העילאי שלו בעולם הזה. גם רעות היתה במקום הזה לפני שלוש שנים, כשהרתה וילדה בת עבור בני זוג, כאם פונדקאית. עכשיו היא שוב עוברת טיפולים כדי לשמש בשנית אם פונדקאית עבור זוג אחר. הניסיון להשוות בין התרומה שלה לתרומה שלו הוא בלתי נמנע. שניהם עברו ניתוחים בבטן, שניהם עשו את זה כדי לעזור למישהו זר. אבל קובי אומר שהיא נתנה יותר ממנו.

"מבחינתי היא הגיבורה פה. התהליך שהיא עברה ארוך יותר, תובעני יותר. היא מקבלת הורמונים, עוברת טיפולים, וכל זה עוד לפני שנכנסה להיריון לתשעה חודשים. גם היו לה הפלות לאורך התהליך, שזאת עוד טראומה לגוף ולנפש. אני עברתי כמה בדיקות פשוטות, ניתוח, וזהו, אחרי חודש חזרתי לתפקד כמעט כרגיל".

ואם לא די בכך, גם הילדים גדלים על ערכי הנתינה. גיא (9 וחצי) כבר תורם צעצועים לילדים נזקקים. מיכל (7) תרמה כבר פעמיים שיער לחולות סרטן. משפחת סופר־על, שמנסה, בדרכה, להפוך את העולם לטיפה יותר טוב. ואל תבלבלו אותם במחשבות טורדניות כמו סיכונים שהם לוקחים על עצמם כדי שלמישהו אחר יהיה טוב.

"תמיד שואלים אותנו למה לעשות את זה", אומר קובי, "ואני עונה: למה לא? הרי נתינה היא אחד הערכים החשובים ביותר, שעליו אנחנו גם מחנכים את הילדים שלנו. אנחנו לא יכולים לתת תרומה כספית גדולה, לא יכולים לתרום מכשיר CT או לשפץ מחלקה בבית חולים, אז מצאנו דרכים אחרות לתת לזולת. ואם הילדים ירצו בעתיד לתרום כמו שאנחנו תרמנו, זה ישמח אותנו".

הם הכירו בירושלים לפני 12 שנים. קובי (39) למד חשבונאות ומדעי המדינה באוניברסיטה. רעות (37) עבדה כמזכירה במשרד עורכי דין. השותפה שלה, שהיתה ידידה של קובי, הכירה ביניהם, ומהר מאוד הם הפכו לזוג. כשלושה חודשים אחרי ההיכרות התארסו, וכמה חודשים לאחר מכן התחתנו. 

כשרעות היתה בהיריון הראשון, היא חזרה עם קובי למקום שבו גדלה, קיבוץ נען. היא החלה לעבוד כמטפלת בגיל הרך בקיבוץ, ועם השנים עברה להיות מנהלת אדמיניסטרטיבית בחברה למערכות בקרה להשקיה ולחקלאות. קובי עבד במפעל ההשקיה. היום הוא מהנדס ייצור במפעל. 

הם גרים בבית קטן ונעים שמתאים לארבעתם, וגם לכלב המעורב מקס, שמקבל את פניי במדרגות הכניסה. דגמי לגו ופליימוביל שבנו הילדים מסודרים בסלון. מלבד העבודה, היומן של רעות וקובי עמוס באינספור התנדבויות. 

רעות אומרת שתמיד חלמה להיות פונדקאית. "משהו תמיד משך אותי בדבר הזה. במהלך השנים קרובי משפחה שלי אימצו ילד בשל קשיים להיכנס להיריון, אז גם הכרתי את המצוקה הזו מקרוב. אני זוכרת שמאוד קומם אותי שפעם רק נשים לא נשואות, אימהות עם ילד עד שלושה ילדים, יכלו להיות פונדקאיות. הרי יש כל כך הרבה נשים שצריכות את העזרה הזאת. ואני לא ממש תכננתי להיות גרושה או אלמנה, אבל ידעתי שאני רוצה".

גיא נולד בלידת מכשירים בגלל מצוקה עוברית. מיכל היתה במנח בעייתי, שמאריך את זמן הלידה וגורם לכאבים רבים. אבל שום דבר לא עצר את השאיפה של רעות ללדת עבור אישה אחרת. "אף פעם לא אמרתי שלידות זו חוויה טובה, אבל אם אני יכולה לעזור למישהי אחרת, אני מוכנה גם ללדת". 

כשמיכל היתה בת שנתיים, רעות ישבה עם קובי בסלון והעלתה בפניו את הרצון להיות פונדקאית. קובי לא הופתע. "היה לי חשוב לדעת מה נספר לילדים. רעות אמרה שהיא תסביר שהרחם של חברה שלה מקולקל, ולכן היא צריכה לשמור אצלה את התינוק של החברה. כשהוא ייוולד, נחזיר לחברה את התינוק. כמו לחמניות בתנור. 

"בדקנו באינטרנט, וקפץ באנר של 'מירב פונדקאות חובקת', מרכז שמקשר בין הורים מיועדים לפונדקאיות. אמרתי לה, 'סבבה, תבדקי'. הרי להתעניין זה לא מחייב. שאלתי אותה אם היא בטוחה שהיא רוצה לעשות את זה, והיא אמרה שכן. אז אמרתי שאפשר לנסות".

רעות זוכרת את ההתרגשות שאחזה בה כשהתקשרו אליה כדי לתת לה יותר פרטים. "שלחו לי רשימה של בדיקות שצריך לעשות, כמו בדיקות דם, שד, וכדומה, והייתי כל כך נלהבת, שהבטחתי שאעשה את זה כמה שיותר מהר. ממש שמחתי שאפשר להתחיל בתהליך.

"לקראת סוף ההסברים המזכירה אמרה לי את הסכום שנקבל, והייתי בשוק. אני וקובי חשבנו שמדובר בכמה עשרות אלפי שקלים, 40-30 אלף שקלים, ופתאום היא אמרה שמקבלים 160 אלף שקלים. אני קיבוצניקית, מה 160 אלף שקלים? זה המון כסף.

"לא אגיד שלא נהנינו מהכסף. קנינו רכב, שילמנו מקדמה על הבית, החזרנו הלוואה. זה בהחלט סוגר פינות תקציביות. אבל הייתי עושה את זה גם בשביל פחות".

רעות החלה לעבור את התהליך לאישור פונדקאית. ראיון עם פסיכולוג, בדיקות גינקולוגיות, בדיקה של כירורג שד, בדיקות דם. קובי התבקש לעבור בדיקת דם למחלות מידבקות ובדיקה פסיכולוגית, שמטרתה בין השאר לאשר שאינו אלים כלפי אשתו ושלא לחץ עליה לעבור את התהליך ממניעים כלכליים. אחרי שקיבלו את אישור הוועדה לנשיאת עוברים של משרד הבריאות, הכירה רעות זוג והחלה לקבל זריקות הורמונים להכנת הרחם לקליטת העוברים. בד בבד, הוכנו העוברים של זוג ההורים במעבדה. לאחר כמה ימים נקראה רעות לביה"ח בילינסון להחזרת העוברים לרחמה.

"אני זוכרת את עצמי שוכבת שם על המיטה, מסתכלת על המסך של האולטרה־סאונד שבו רואים את הרחם שלי. הרופא מסביר על הליך החזרת העוברים, רואים במסך איך הוא מכניס את הצינורית, מעביר דרכה שתי ביציות מופרות, ומוציא את הצינורית.

"ושתי הביציות נשארות שם, נראות כמו שני דובוני אכפת לי על עננים בתוך הרחם, והוא אומר, 'הנה, את בהיריון'. זה כל כך מטורף, כל כך אמוציונלי, שצחקתי עם האחות שאני בהיריון עד שלא יוכח אחרת".

אבל העוברים לא נקלטו. רעות עברה את התהליך שוב, אבל הוא שוב לא צלח. כחצי שנה לאחר שהחלו בתהליך עם רעות, החליטו בני הזוג להתגרש. 

"כאב לי על הסיטואציה שאליה הם הגיעו, על הפרידה. אבל כשמירב אמרה שאעדכן אותה מתי אני רוצה להתחיל עם זוג אחר, אמרתי לה שמייד. הרי יש מטרה, להביא חיים לעולם, לעשות משהו בעל משמעות בעולם. באנגלית זה נשמע יותר טוב, I want to make a difference. זה כל מה שראיתי לנגד עיניי". 

•  •  •

אחרי כשבוע הכירו להם זוג אחר. מעט מבוגרים מהם, שלפני עשור נפטר בנם התינוק ממחלה. במשך השנים הם ניסו להביא לעולם עוד ילדים, וכשראו שהם לא מצליחים, החליטו להיעזר בפונדקאית. רעות שוב קיבלה זריקות הורמונים, שוב נקראה לבית החולים, הפעם למאיר בכפר סבא, שם טופלה האישה - ושוב שכבה נרגשת על המיטה, בעוד העוברים של בני הזוג מוחדרים לרחמה.

ההיריון נקלט כבר בפעם הראשונה. רעות מניחה יד על בטנה, ועיניה מוצפות דמעות. "זה היה מדהים. כל ההיריון האמא אמרה לי שהיא מעריצה אותי, ואני אמרתי לה שאני מעריצה אותה שהיא בכלל עומדת על הרגליים, אחרי שהיא איבדה ילד". 

כשבטנה של רעות החלה לתפוח, היא וקובי היו צריכים להתחיל לתת הסברים לסביבה. "זה דווקא היה מצחיק", אומר קובי, "אנשים היו אומרים לנו, 'איזה יופי, אתם בהיריון', ואנחנו היינו אומרים, 'אה, זה לא שלנו'. היה מאוד משעשע לראות את התגובות. כי לך תתחיל להסביר את זה".

"היו אומרים לגיא שתהיה לו אחות", היא אומרת, "אבל הוא כבר היה מספיק גדול כדי להגיד שלא, התינוקת תצא ותחזור להוריה. היינו צריכים להסביר את העניין הזה די הרבה. אבל בסופו של דבר, כולם תמכו בי. כששאלו אותי מה קובי חושב על העניין, אמרתי שאם הוא היה יכול, הוא היה עושה זאת בעצמו".

כמה מבני המשפחה דאגו שהיא תיקשר לתינוק ותיפגע מכך שצריך למסור אותו. "אבל לאורך כל ההיריון לא נתתי לעצמי להיקשר לעובר. הייתי נתקלת עם הבטן בשולחן בעבודה, ונזכרת שהתינוקת שם. כשהיא היתה בועטת, הייתי צוחקת ואומרת לה, 'תפסיקי, אני אגיד לאמא שלך'".

גם קובי הקפיד להתנתק. "בכלל לא הלכתי עם רעות לבדיקות, זה הרי לא ילד שלי. עם הילדים שלי ידעתי תמיד באיזה שבוע היא, אילו בדיקות עושים, מה קורה בכל שלב. כאן היה איזה ניתוק. מעבר לעובדה שדאגתי לה כי היא בהיריון, לא התעסקתי בעובר. אני לא חתום על חוזה, אני לא עושה כלום. מבחינת המדינה אני לא צד בפונדקאות".

רגע לפני הלידה, בשבוע ה־35 של ההיריון, עלה באחת הבדיקות חשד למום בכליה של התינוקת. רעות: "התחילו להעביר אותי המון בדיקות נוספות, כולל מי שפיר בשבוע 37, למרות שכבר עברתי בדיקת דם של מי שפיר בשבוע העשירי, שיצאה תקינה. אבל הם רצו להיות בטוחים במאה אחוז שהכל בסדר.

"מבחינת כולם זה היה היריון יקר מאוד, והיתה לנו חרדה גדולה. אני בעיקר דאגתי לבני הזוג, הרי הם כבר איבדו ילד. חוקית, ההורים יכולים להחליט לבצע הפלה גם בשבוע מתקדם כזה. אבל בסוף הכל היה בסדר".

"תמיד שואלים אותנו למה לעשות את זה", אומר קובי, "ואני עונה: למה לא?". קובי ורעות // צילום: אפרת אשל

רעות ילדה ב־30 בדצמבר 2015, בניתוח קיסרי שנקבע מראש בביה"ח אסף הרופא. האם המיועדת ישבה לצידה, הגברים חיכו בחוץ. אב נרגש שמצפה ללידת בתו, וקובי, הבעל שדואג לשלומה של אשתו.

"ההורים כל כך רצו שהכל יהיה בסדר, שהם לא סיפרו לאף אחד על התהליך עד רגע הלידה", מספרת רעות. "אחרי שהתינוקת נולדה, האמא רצתה להישאר איתי. אמרתי לה 'אני כאן, אני בסדר, יש לך ילדה, לכי להיות איתה'. העבירו אותי להתאוששות, וקובי בא אלי לשם. הרגשתי שלמה סוף־סוף. הרגשתי שהגשמתי חלום".

בפוסט שכתבה יום לאחר הלידה, כתבה רעות: "אתמול הבאתי לעולם תינוקת יפהפייה עבור משפחה מקסימה! אני יכולה לומר זאת בגאווה! האושר בעיניהם, שחודר לך לתוך הלב וממלא את הבטן, שכבר התרוקנה, גורם להתרגשות כל כך עצומה, שהכובד בחודש האחרון וכאבי הלידה מתגמדים לעומתה".

גם היום היא עדיין נרגשת כשהיא נזכרת ברגעים ההם. "ואז את מתאשפזת במחלקת נשים, כדי לא להיות עם יולדות, והתחושה היא שמעלים אותך על נס. חדר לבד, ליד עמדת האחיות, ובסך הכל הייתי שם 48 שעות, ואחר כך חופשת לידה כמו כולן, רק בלי תינוק". היא מוציאה את הטלפון הסלולרי ומראה לי תמונה של הילדה מחייכת, מספרת שהיא וההורים עדיין שומרים על קשר טוב.

•  •  •

גם קובי רצה להעניק לאחר, וניסה למצוא את הדרך הנכונה עבורו. לפני כשנה וחצי, כשרעות החלה שוב תהליך של פונדקאות עם זוג אחר, התברר שהאם המיועדת לא יכולה להיכנס להיריון בשל היותה מושתלת כליה, והעובדה שהגוף שלה עדיין לא מאוזן כדי לשאת היריון. כשקובי שמע את הסיפור שלה וראה שהיא עוקבת בפייסבוק אחרי עמותת "תורמים חיים", הוא הבין שמצא את הדרך לעשות טוב בעצמו. 

"את קוראת כל הזמן על אנשים שתורמים כליה. אומרת, 'איזה יופי, זה מעשה יפה למען החברה', ועוברת הלאה. אצלי ניקרה כל הזמן מחשבה אולי לעשות את זה פעם, אבל לא התקדמתי איתה יותר מדי. כשנכנסתי לעמוד של 'תורמים חיים', נתפסתי על הרעיון של לתרום כליה. הבנתי שזאת ההזדמנות שלי, שזה מה שאני רוצה לעשות. בסוף יוני השנה השארתי את הפרטים שלי וחיכיתי שיחזרו אלי".

ימים ספורים לאחר שרעות חתמה עם הזוג החדש על הליך הפונדקאות, קיבל קובי את הטלפון המיוחל. הוא התבקש לעבור בדיקות דם, בדיקות לסיווג רקמות, שתן ואולטרה־סאונד בטן. בהמשך עבר בדיקות נוספות, ובהן אקו לב, CT כליות ואק"ג, ובמקביל שיחות עם פסיכולוגית ועם עובדת סוציאלית. 

"רוב הבדיקות שלי יצאו תקינות, מלבד לחץ דם גבוה. בגלל שאמא שלי נפטרה אחרי סיבוכים מלחץ דם, שלחו אותי לבדיקות נוספות, שיצאו תקינות".

איך המשפחה הגיבה לרעיון שתתרום כליה?

"כשסיפרתי לאבא שלי, שידע שרעות נמצאת בתהליך שני של פונדקאות, הוא הסתכל על שנינו ולא הבין מה נסגר איתנו. אמרתי לו שאני רוצה לתת משהו לעולם, שקראתי על התהליך ושזה בטוח לחלוטין. הרגעתי אותו שמעבר לסכנות שיש בכל ניתוח, אין שום בעיה לחיות עם כליה אחת. אבא שלי הוא מסוג האנשים שגם אם הוא חושב שאני עושה טעות, הוא יהיה איתי. הוא שאל אותי אם אני בטוח, וברגע שאמרתי כן - הוא תמך בי לאורך כל הדרך".

בסוף מארס נשלח קובי לוועדת הערכה מרכזית של משרד הבריאות, המאשרת את התרומה האלטרואיסטית: "זו היתה ועדה בסגנון זו שעברתי כשרעות החלה את תהליך הפונדקאות. ידעתי שישאלו קצת על הרקע שלי, למה אני עושה את זה ומה המשפחה אומרת. הסברתי להם שזאת הדרך שלי לעשות טוב לעולם, ושאני מודע לסיכונים. אחד הרופאים בוועדה התלבט בהתחלה אם לאשר אותי, כי היה לי כולסטרול קצת גבוה. שלחו אותי לעוד בדיקות, לראות שאין לי טרשת עורקים. רק אחר כך קיבלתי את האישור".

במקביל, מתאמי השתלות ברחבי הארץ החלו לחפש את האדם שיקבל את הכליה של קובי. קובי נמצא מתאים לכמה נתרמים, עד שהודיעו לו שההתאמה המרבית נמצאה אצל חולה כליות שמטופל בבילינסון. "לא ידעתי עליו כלום, מלבד זה שהוא בערך בגילי, ושהוא במצב קשה אחרי שלוש שנים של דיאליזה".

לילדים הם סיפרו בהדרגה. תחילה הסבירו על תרומת איברים באופן כללי. אחרי כמה חודשים, כשתאריך הניתוח התקרב, הם הושיבו את הילדים בסלון וסיפרו להם שאבא הולך לתרום כליה. כדי להסביר יותר מה תפקיד הכליה ומשמעות התרומה, הראו להם את הפרק על כליות בסדרת האנימציה "החיים".

רעות: "שבוע לפני הניתוח אמרנו להם שאבא הולך להציל למישהו את החיים. דיברנו על זה שאבא עושה מעשה מאוד יפה, וכמה אנחנו תומכים בו, ואז מיכל שאלה אותי למה גם אני לא תורמת כליה. שאלתי אותה בצחוק, ברפלקס כזה, 'פונדקאות לא מספיק?' והיא אמרה שלא. ואז עניתי לה ברצינות שאני לא יכולה לתרום כליה בגלל בעיה כרונית של עודף כדוריות דם אדומות, ושגם אבא היה נכנס להיריון פונדקאי אם היה יכול".

ניתוח הוצאת הכליה נקבע ליום שאחרי ראש השנה. באותו בוקר קמו רעות וקובי יחד והתארגנו. העירו את הילדים ב־6:30 בבוקר והשאירו אותם עם אמא של רעות, שארגנה אותם לבית הספר. ב־7:30 כבר נכנסו בשערי ביה"ח בילינסון, נרגשים. 

"פתאום הבנתי את הצד שלו בכל התהליך שאני עברתי", אומרת רעות. "אחרי הלידה שלי בפונדקאות התרגשתי מאוד, ולא ממש חשבתי מה עבר על קובי בזמן הזה. ופתאום הבנתי את ההרגשה הזאת, של דאגה, של גאווה, הכל מעורבב יחד". 

קובי פגש את הנתרם, דודו בוטראשווילי, בבוקר הניתוח בבית החולים: "הוא ניגש אלי, כולו נרגש, ואני - אני לא יודע איך לבטא את ההתרגשות שלי. זה מצחיק. אתה יודע שאתה הולך לשנות לבן אדם את החיים, הוא לא מפסיק להגיד תודה, ואתה לא יודע איך לקבל את התודה שלו". 

קובי עבר שוב בדיקות ועוד הסבר של הרופאים על הליך הניתוח. "הרופא הסביר לי שבחרו בכליה השמאלית, כי הימנית יותר טובה ותשרת אותי טוב יותר. היה נחמד לדעת שדאגו לי", הוא צוחק.

רעות חיכתה מחוץ לחדר הניתוח יחד עם אביו של קובי ובת זוגו של האב. כעבור שעתיים, כשהניתוח הסתיים וקובי הועבר להתאוששות, היא קיבלה אישור לראותו. הוא קם עם כאבים, והיה רדום לסירוגין, עד שבלילה הועבר לחדר במחלקת ההשתלות. באותו לילה כתב פוסט על תרומת האיברים.

"אתמול תרמתי כליה לאדם זר, שפגשתי לראשונה כמה שעות לפני הניתוח. תרומה ללא תמורה, רק מרצון לעזור למישהו אחר. הרצון לתרום לא מגיע פתאום. זה היה תהליך ארוך שהתבשלתי איתו כמה שנים. רק אחרי שפגשתי מישהי, מושתלת כליה מתרומה אלטרואיסטית, נשאבתי לזה...

"עכשיו אני בבית החולים, מרגיש קצת אי נוחות, אבל היא תעבור, ואני אשאר עם התחושה שהצלתי בן אדם שלא יהיה תלוי יותר במכשיר דיאליזה בשביל לחיות. אדם שיוכל לעבוד, לטייל ולשחק עם הילד שלו. זאת התרומה שלי מהניתוח, וזאת התרומה הקטנה שלי לעולם".

•  •  •

קובי נשאר באשפוז במשך שלושה ימים, וזכה מהסגל הרפואי לכינוי "האלטרואיסט".

"זה היה מאוד מביך, שקראו לי ככה", הוא מחייך. "היו אנשי צוות שבאו לחדר שלי במיוחד כדי לפגוש אותי, את 'האלטרואיסט', ואני הייתי בעיקר נבוך ורציתי לחזור הביתה. 

"בשבועיים הראשונים מאוד כאב לי, ובאמת שכבתי בלי לזוז, עם משככי כאבים. רעות צחקה שזה כמו אחרי ניתוח קיסרי, שיש חלק רדום בבטן בגלל תפרים. היא היתה מצחיקה אותי, וזה היה כואב לי בבטן. ביקשתי ממנה להפסיק, והיא, עם ההורמונים, היתה נעלבת. 

"אבל לאט־לאט חזרתי לתפקד, ואחרי חודש חזרתי לעבודה כמו חדש. אני רק צריך לשים לב אילו משככי כאבים אני לוקח, כי יש כאלה שבמינון גבוה עלולים לגרום לפגיעה בכליות. חוץ מזה, אסור לי להרים משאות כבדים בחודשים הקרובים".

"ארץ ישראל היפה מתבטאת בסיפור הזה במלוא תפארתה", אומר פרופ' איתן מור, מנהל מחלקת ההשתלות בבילינסון, "השתלה מתורם חי עדיפה על פני המתנה לתרומת כליה מתורם מת, שעלולה להימשך כמה שנים. כיום השתלות מאדם חי מהוות כ־60 אחוזים מכלל השתלות הכליה בארץ, והמודעוּת עולה כל הזמן.

"הניתוח מבוצע כניתוח לפרוסקופי (מכניסים מצלמה ומכשור מיוחד דרך חורים זעירים בבטן; ב"א), כך שהתורם מתאושש ומשתחרר מהמחלקה בתוך ימים ספורים, ויכול לחזור לתפקוד מלא בתוך כחודש".

עכשיו קובי מנסה להעלות את המודעות לתרומות אלטרואיסטיות. "רוב תורמי הכליות כיום הם מהמגזר הדתי, תורמים בשביל המצווה. אבל אני, כחילוני, רואה את זה כתרומה בשביל בן אדם. פשוט נתינה. אם שיעור התורמים באוכלוסייה החילונית היה גבוה, היינו יכולים לבטל מחלקות דיאליזה שלמות.

"אין פה תמורה כספית, מלבד החזרי נסיעות וימי מחלה, שמחושבים כמו 40 ימי מילואים. יש הטבות, כמו אפשרות לחופשת הבראה של שבוע, כניסה חינם לאתרי מורשת וגנים לאומיים וקדימות בתור לתורם ולבני משפחתו, אם הם יזדקקו בעצמם להשתלה. אבל התמורה הכי גדולה לא נמדדת בכסף. יש סיפוק גדול בהצלת חיים".

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו