בלי עין הרע

על מה חושבים הורים כשהם חובקים את התינוק הרך שזה עתה נולד?

לא הרבה. הם כל כך מוצפים רגשית, כל כך מותשים. הם לא יודעים מימינם ומשמאלם מרוב שמחה, ודאגה, ובלבול מתוק. הם כמעט וא חושבים בכלל.

עם ההתאוששות, מתחילות להתגנב מחשבות ראשונות. הן בוסריות לחלוטין. והן נוגעות לעניינים חגיגיים ונשגבים כמו בחירת שם. עיצוב החדר. קניות. השאלה הנצחית: למי היא דומה? לאמא או לאבא? (רמז: לכל יתר התינוקות מאחורי הזכוכית).

לצד המחשבות מתחיל להתערב גם כוח הדמיון, שמנסה להציץ אל העתיד ולשער איך ייראו החיים מעכשיו (הם לא). אלה הם הרהורים די פוטוגניים - אנחנו חיים בתקופה שבה לא מעט אנשים מביאים לעולם ילדים בעיקר כדי להצטלם איתם - ואפשר להרהר כבר עם הלידה בלוקיישנים מגניבים, זוויות צילום, מסיבות בגן עם נר על הראש או עציץ ביד, בגדים ותחפושות ואינספור הדברים שאפשר לעשות עם השיער.

אפשר, אם כן, לסכם ולומר שילד מביא איתו גל אדיר של אופטימיות, שצובעת את החיים בגוונים נהדרים. ובמילים אחרות, וקצת יותר קונקרטיות, הדבר האחרון שהורים טריים מעלים בדעתם הוא הרגע הבלתי נמנע שבו הפצפונת חוטפת דלקת עיניים.

מכיוון שאני אב לחמישה (להלן, אבו חמסה), ומאחר שרק השבוע נחלצנו מדלקת העיניים של החמודה החמישית, אני מבקש להכריז בזאת שדלקת עיניים אינה מחלה. דלקת עיניים היא שלב הכרחי בהתפתחות הילד. היא שלב הכרחי לא פחות גם במסלול החתחתים של התפתחות ההורים.

במשפחה שבאתי ממנה, המספר חמש נחשב לסגולה אולטימטיבית. כל מי שמאמין בכוח העתיק והנורא של עין הרע, יודע שהמספר חמש הוא התשובה המוחצת לעין. החמסה עושה לעין הרע בדיוק את מה שהלבנדר עושה לעש, המלח לחשופיות והג'אז לערסים.

לפי האמונה הזאת, החמישית שלי לא היתה אמורה להתעורר עם דלקת בעין. בטח שלא 50 יום אחרי יום הולדתי ה־55! ובכל זאת זה קרה, ואני יודע היטב שאילו היו לי 500 ילדים הייתי עובר את זה 500 פעם, ולא אחת פחות.

שום דבר לא מכין אותנו לבוקר שבו הילד מתעורר בבהלה עם פרצוף מוזר. למשך כמה רגעים קשה להבין מה בדיוק הבעיה, ובכל זאת, משהו בהבעה מזכיר פרצוף מוכר... כן! זהו קישטא! חתול האשפתות העלוב ביותר בשכונת ילדותי. אותן עיניים שתומות בדיוק! במבט מקרוב נדמה לכם שמישהו מרח דבק אפוקסי על העפעפיים של העולל. בשלב הזה, שהוא מערבולת של חוסר אונים, חמלה קיצונית, ולא פעם גם איבוד עשתונות מסוים, רוב ההורים ניגשים לאינטרנט. האינטרנט, כמה מוזר, לא אומר להם ללכת לרופא, אלא ממליץ להם על רשימה של תרופות סבתא.

מתי בדיוק זה קרה? מתי הפכנו את האינטרנט לא רק לספק בידור, אנציקלופדיה שימושית ומורה לבישול, אלא גם ליועץ רפואי? לא ברור. בכל אופן, למרות שבסוף זה ייגמר בסינטומיצין, כמעט כולם עוברים בדרך את שלל השיטות האלטרנטיביות. חלב עז וחלב אם, מלפפון, אלוורה, שום, שמן מקבר רבי מאיר בעל הנס, ושקית תה.

כתר הפתרונות הסבתאיים לענייני עיניים שייך, ללא ספק, לשקית התה, למרות שאין שום קשר בין התה של הסבתא שלנו לבין השקיקים המתוחכמים עם המעטפה הטקסטואלית להחריד, שיושבים היום בתוך תיבות עץ מפונפנות ותכולתם הזערורית מפגישה קמומיל וג'ינג'ר, או פריחת אפרסק ואניצי קינמון. ובכל זאת, אנחנו מניחים אחד על העין של הקטנה. למה? כי אין לנו לב להגיע לשלב הטיפות.

אלא ששלב הטיפות בוא יבוא. אין שום דרך נעימה או עדינה לומר את זה. כמו שהיה ברור שהכנסת הנוכחית תפורק ותתקפל בטרם עת. כמו שברור מטיפת הגשם הראשונה שנשרה על שמשת הרכב, שתכף הווייז יודיע על עיכוב של רבע שעה.

מהרגע שבו הילד התעורר והעיניים שלו סירבו להיפקח, הכתובת על הקיר קבעה שבסוף הסיבוב נגיע לטיפות. שזה באמת לא עניין גדול. בסך הכל צריך מלחציים טובים. שפיץ פלאייר. חגורה שחורה בג'ודו. ג'אבקה, ושני הורים קהי חושים ונמרצים. כי אחד צריך לרתק את הפספוס ארצה, להרגיע את גפיו המשתוללות, ולפתוח את העפעפיים שננעלו כמו חלון ממ"ד, בזמן שהשני צריך לבדוק שאיש מהשכנים לא ראה או שמע את ההתרחשות - ראו הוזהרתם: קל מאוד לפרש לא נכון את הסיטואציה הזאת.

ואז, רק אז, אחרי שווידאנו מעל לכל ספק שאיש לא פתח לנו תיק במועצה לשלום הילד, אנחנו מקרבים את הבקבוקון - בודקים פעם נוספת שזה באמת טיפות עיניים - ומטפטפים פנימה. פשוט וקל. פרוסת עוגה, כמו שאומרים באנגלית. רק שעכשיו אתה זקוק לשבוע נופש והרגעה ביערות הכרמל.

השבוע ציין העולם הנוצרי את יום הולדתו ה־2018 של היהודי המשפיע ביותר בהיסטוריה. הנצרות מעולם לא היתה עבורנו סתם עוד דת אחרת. היא כנראה גם לא תהיה. בישיבה החרדית שבשכונה שלי הקרינו סרט קולנוע (ביידיש!) בערב החג, שהרי אסור ללמוד תורה ביום הזה ונהוג לעשות הכל הפוך.

היו ימים שבהם החג הזה בישר צרות ליהודים, ודרבן רגשות שנאה אפלים כלפי העם שהנצרות האמינה שהיא באה במקומו. היום, כמובן, זה הכל בעיקר הזדמנות לשופינג, ומן הסתם עדיף ככה. המומחה לדתות פרופ' אביעד קליינברג אמר לי השבוע בשידור רדיו שמי שאחראי להפצת מנהג עץ האשוח וכל המתנות שסביבו זה לא הכנסייה, אלא דווקא עולם השיווק והפרסומות. מייד נזכרתי בסיפור קטן.

לפני שנים הגיעו אלינו בפסח כמה קרובי משפחה להתארח. ידעתי שהם מקפידים הרבה יותר ממני על הלכות החג, ושברתי את הראש מה לעשות כדי להימנע מפדיחות. הגיע חבר מומחה, בדק את המטבח שלי ואמר שהכל בסדר גמור, רק מה? חייבים לשים משהו על השולחן. אי אפשר באמת להכשיר עץ. אמרתי לו שאצלנו בבית פשוט ניקו טוב־טוב את השולחן, פרשו מפה, וזהו זה.

החבר גיחך: "אל תגיד זהו זה, ואל תחשוף את החובבנות שלך! פשוט תלך ותקנה מפת שעוונית עבה ורצינית, שיכולה לשבת על השולחן ולאטום אותו". רצתי, אם כן, לחנות כלי הבית החרדית ביותר שהכרתי, וביקשתי מפת שעוונית לפסח. המוכר ליטף את זקנו ונתן בי מבט מלא הערכה. "זה הכי טוב שיש", אמר לי ונתן בידי חבילה.

רק בערב ליל הסדר פתחתי את החבילה. ריח דחוס האופייני לשעווניות בקע ממנה, אבל רק כשפרשנו אותה על השולחן גילינו שהדוגמה שמודפסת לאורך כל המפה, וגם לכל הרוחב, היא תמונתו של ידידנו סנטה קלאוס, דוהר ביער אשוחים מושלג על מזחלת האיילים העליזה שלו. אין ספק שזה עשה לכולנו את החג.