אישה מטופחת. שמלה שקטה ויפה, צבע חאקי בהיר, לרגליה נעליים ששווה לחלום עליהן בלילה. לא יפהפייה מהסוג של אינסטגרם, אבל פניה עדינות והיא לבושה נכון. השקט שלבשה הסתיים באזור הצוואר בצעקה מחרישת עין. מעצמות הבריח ומטה השתלשל ענק חרוזי פלסטיק שהיה, ובכן, ענק. העגילים היו מוגזמים ומאותו חומר פולימרי. ייתכן שהגברת שמעה מאיזו סטייליסטית שצריך להוסיף "כתם צבע". הסטייליסטיות נראות בדרך כלל כמו כתם באופן כללי. והאישה הזאת צייתה.
נשים דתיות (אני ביניהן) נוטות להחריד את השקט בהופעה שלהן באלמנט מיותר. אולי כמענה לדרישות הצניעות. חנקו את הנשיות בהלכות? הנשיות, כמו מים, תמצא נתיב אחר לצאת ממנו. דרשו להתחבא, לסגור, לא לבלוט. זה יפקע מאיפשהו. יעלה היכן שמותר. יצוץ במטפחת עצומת ממדים או יקרקש בשרשרת בלתי אלגנטית, ילדותית, צבעונית.
בגן השעשועים אני רואה אימהות שאפשר לכנות בגסות סטריאוטיפית "ש"סניקיות". חלקן גדלו בבית מסורתי ו"התחזקו". לעיתים הן חנוטות בחצאית צרה וצמודה, גרבונים, חולצה רכוסה עד גרוגרת. ואז זה מתפוצץ. התוחם של האודם כהה יותר מהאודם. עגילי זהב ענקיים. עקבים מוגזמים. מטפחת מבד כסוף ביום חול. משהו מושך את העין.
דתיות "כמוני" נוהגות בחוק פינוי־פיצוי (ביטוי שלי, הזכויות שמורות). סנטימטר אחד צריך לגנוב, אבל אי אפשר משני הצדדים, אז מנהלים איזון משאבים: אם החצאית קצרה, הזרועות יהיו מכוסות. אם הולכת במכנסיים, מפתח הצוואר בחולצה יהיה צנוע. אם השרוולים קצרים, נחפה בחצאית ארוכה יותר. את מכסת הבד שהוקצבה לכל אחת אנחנו מושכות לפה ולפה כמו שמיכה קצרה, עד שמסתדרים הפינויים והפיצויים אלה מול אלה.
ועדיין אני וחברותיי תוקעות את הכתם צבע הזה על הצוואר, כאילו אנחנו מטבח בהיר והשרשרת היא מתקן מים צבעוני.
אני מדפדפת בתמונות בפיד ואין מנוס מהקביעה שהמגזימות הן הדתיות. הלוק המתאמץ, האובר־לוק, הניסיון לבלוט, שכולל שמלות בוורוד פוקסיה וטורקיז עז, או השילוב הקלאסו־קיטש חרדל־סגול, הוא בעיקר נחלת יראות השמיים.
תוסיפו לזה את קבוצת המתפיחות. אלו ששמות על הראש שלהן עוד ראש בגודל של שרק. אופנת כיסויי הראש מידרדרת במחוזות מסוימים אל פגיעה בסדר הציבורי.
מתחת למטפחת מתחבא הבובו. הבובו הוא סוד מקצועי של דתיות מקצועיות (יש עוד סודות: סרט נגד החלקה, מגביה סירים לפלטה, מקווה־גרושות, מתכון לקינוח פרווה הורס, ותיאדנט. תעזבו. אין לכם סיכוי להשלים את הפער בתוך טור אחד). הן לא מרימות משקולות על הגולגולת ואין להן שיער של מארג' סימפסון שמעניק נפח לצעיף המלופף על ראשן. יש בובו. ספוג מעוצב לפי מידות, שנדחף מתחת למטפחת כדי ליצור את הגובה הדרוש להפרעה בתיאטרון.
ההלכה הביאה לעולם חוקים חכמים, שברבות השנים והחכמים הגיעו לרמות מופרכות. התגובה היא התפרצויות שמנסות לעקוף את החוקים. כל זה בעיקר מעייף, וגם מוביל בסוף לבובו.
על עצמי אני רואה כיצד מאז הסרת המטפחת בנסיבות מצערות, אני יותר צנועה בלבוש שלי במובן הרחב של צניעות. פחות אלמנטים שמושכים את העין. ועדיין, דתייה הנני. כל אחת צריכה לשמור לה חרך אחד לפרוץ בעדו. בהיעדר בובו, אני מתפרעת בציפורניים. כבר שנים אני מגדלת ציפורניים אדומות ארוכות בחממה של ליטל־ציפורניים, שמושחת עליהן "לק גרושות" עוד מהימים שהייתי נשואה. ואולי כל נשואה היא גרושה בארון, יעידו השאלות המתעניינות בחיי האישיים מצידן של נשואות־לנצח. תגידו שציפורניים אדומות זה פרחי? אז זו הפרחה שאני מרשה לעצמי להיות. לא ייקחו את זה ממני, לא הלכה ולא סטיילינג.
חייב להיות עוד הסבר לפריט גס והמוני שמונח ככה על אישה אלגנטית. לגדלים הלא הגיוניים של שרשראות זולות שמונחות על לבוש מוקפד.
עוד צעד אחורה מהתמונה, מדובר בעצם בקיטש. דת ודתיים כרוכים אינהרנטית בקיטש. כשמבינים את זה, האופנה מקבלת הקשר אחר. דתיים אינם ציניים. חוץ מכמה יקים במניין של שש בבוקר, דתיים בנויים על רגש. כשמחברים קיטש לרגש שומעים קליק. יש לזה שורשים פילוסופיים. דתיים גם אינם נוטים לאוונגרד. וההפך של אוונגרד אמיתי הוא קיטש.
מילן קונדרה עשה לנו סדר כשכתב שקיטש מעלה שתי דמעות: הראשונה אומרת, "כמה נחמד לראות ילדים רצים על הדשא!". השנייה אומרת, "כמה נחמד שכמו כל האנושות, גם אני מתרגש מילדים שרצים על הדשא!". הדמעה השנייה היא שעושה את הקיטש.
האישה שעונדת צמיד עבה מדי ובולט מדי היא ציטוט לא מוצלח של מישהי אחרת. היא הדמעה השנייה. היא ניסיון לזהות את הבעלים של הצמיד עם סטטוס חברתי מסוים, יותר מאשר להביא לתגובה אסתטית. היא היעדר אותנטיות.
• • •
רותי אמרה שהחילונים יפים ורזים והדתיים שמנמנים, והכל בגלל השבת. "השבתות דופקות הכל!" כתבה בייאוש באחת הקבוצות. השבתות הורסות את הריצה, את הדיאטה. קנאה בחילונים נשפכה לה מזווית הפה.
מילי ענתה שאם משווים על אותו סטטוס משפחתי, אין הבדלים במשקל בין המגזרים. רווקים דתיים ורווקים חילונים שמורים באותה מידה. מה שמשמין אותנו זה לא להיות דתיים, אלא להיות נשואים. נשואות ככלל הן יותר שמנמנות מרווקות, ולא משנה מידת שמירת השבת שלהן (חוץ מביישוב עלי, שם נמצא מקבץ הנשים היפות בישראל. דתיות, נשואות ויפות. מטופחות במטפחת). והתחושה שבתל אביב אנשים נראים יותר טוב היא לא בגלל המצוות, אלא בגלל שבתל אביב כולם "בשוק".
• • •
השמיים שלי עטורים במיליארד חביתות שאני מטגנת. הן זוהרות בשמי הערב, דומות זו לזו אך מאוד שונות, וכשהן נופלות אני לא מביעה משאלה אלא נוזפת בילד שהפיל.
בפינת המחשבה, המשבצת שליד הכיריים, כשעוד ביצה מבין המיליארד עומדת להפוך לסנדוויץ', נזכרתי בשולחן שערכו לי כשהתארחתי לארוחת ערב אצל שם בדוי ושם בדוי, ממעמד חברתי וכלכלי אולימפי.
זה היה שולחן מינימליסטי. ארוחת גורמה ביתית. קנקן מים. לא היתה מפה. לא היתה "שתייה קלה". היה רק סלט אחד, קטן מדי ובלתי מתאמץ. השולחן של שם בדוי ושם בדוי היה בטוח בעצמו. הוא היה חלק כמו סיפור החיים של ירון ברובינסקי (ילדות בכיכר המדינה, גימנסיה הרצליה, שירות בקריה, בית צבי, לימודי ספרות בפריז, קריירה בטלוויזיה). ירון ברובינסקי לא שם על השולחן יותר מקנקן מים.
האישה בשמלת החאקי הבהירה לא יצאה לי מהראש. לא יכול להיות שכולנו נראות ככה.
הבנתי שהתוספות שגודשות את המבט מעידות על חוסר ביטחון עצמי. כמו שולחן עמוס "כל טוב" בבית שקצת חסר בו. כי הנשיות שלנו, הנשיות הדתית, נעדרת ביטחון עצמי. בהוליווד הן כל כך אלגנטיות. בלי קולה וטחינה. שמלה שחורה קטנה. √
emilya@israelhayom.co.il(איור: בת־אל בן חורין)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו